חני וינרוט: זו הסיבה שאנשים נזעקים על שכחת ילד ברכב

כשנולדה שירה - נולד פחד,
הפחד של מה יהיה איתי,
מה יקרה אם לא ארגיש טוב,
מה יטפל בתינוקת הטהורה הזאת.
מי בעצם אחראי לזה שיהיה לה תמיד כל מה שהיא צריכה?

הייתי מתעוררת בלילה מסיוט שיש לי חום, שכואב לי הגרון, ומתחננת לדובי שיישאר תמיד בסביבה, כי מה יקרה אם היא תבכה ואני חלילה לא אשמע.

שירה גדלה, נולדו גם שלמה ונעמי והפחד השתלש וגדל ביחד איתם.

מאז גדלתי, עברתי כמה טלטלות שנוגעות ישירות בחרדה הכי עמוקה שלי, ולמדתי שהילדים לא נולדו לאמא במאה אחוז כוחות, מאה אחוז מהזמן, ושבכלל אין דבר כזה.

למדתי לחיות לצד הפחד ולדעת שאני חמודה ומשתדלת ורוצה טוב, ויחד עם זאת, חסרה באופן אנושי להחריד.

פעם אחת לקחתי את שלמה לבית הספר, הכנסתי אותו לכיתה, בדקתי שהוא יושב יפה ולא שכח את הפרוסה ומשם המשכתי לעבודה. המורה של שלמה התקשרה להגיד ששכחתי את נעמי בכיתה של שלמה ושלא אבוא לקחת אותה כי היא ממש מרוצה.

פעם אחת שכחתי לרדוף אחרי שירה עם האנטיביוטיקה, פעם אחרת נעמי בכתה שכואב לה ואמרתי לה ״את עייפה״, והתברר בדיעבד שיצאה לה היד מהמקום.

היה גם פעם שסימסתי בנהיגה ו... בנס לא קרה כלום.

ומה תכלס?

תכלס, אדם שקם בבוקר ומפזר ילדים במוסדות ושוכח ילד ברכב, ומישהו צועק שזה בגלל שיש לו יותר מידי ילדים, זה בכלל בגלל הצורך שלו לדחוק את הפחד שזה יקרה גם לו. הפחד שלא נעלם, שאנחנו לא חסינים, שאף אחד לא חסין - ובכלל הרוב זה ניסים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!