קוראים לי יוסי, שכחו אותי באוטו • מזעזע

הי, קוראים לי יוסי

אני חגור במושב הבטיחות בכיסא האחורי ברכב, אבא נוהג, ברדיו יש מוזיקה של גדולים ועוד מעט בטח נגיע הביתה.

אמא כבר מחכה לי בבית עם ארוחת הצהריים ואני כל כך רוצה כבר לשחק במשחקים שלי, הנה, אני מרגיש שאבא כבר חונה. כן. הוא נוסע אחורה.

אבא כיבה את האוטו, הוא בטח כבר ירים אותי על שתי ידיים ויעלה אותי הביתה.

אבא יוצא מהאוטו, הנה הוא סוגר את הדלת, הופ, הוא סגר עם השלט, הוא בטח עוד רגע יבין שנלחץ לו בטעות ויפתח לי את הדלת.

לא. אבא הולך הביתה... הלו... אבא'לה...

מתחיל להיות חם באוטו, אני מזיע, משעמם לי פה. הלו... אבא...

קשה לי לנשום. אני מרגיש חלש. אין לי אוויר.

העיניים שלי נעצמות. קשה לי לחשוב. אני מנסה להיזכר באמא, לצעוק אליה בכוחות האחרונים, אולי היא שומעת... אבל... אני לבד. אף אחד לא שומע.

אני מחפש את הבקבוק על המושב שלידי, בכוחות האחרונים עוד מצליח לשתות כמה טיפות של פטל שנשאר לי מהמטפלת, אבל עדיין אין לי אוויר לנשום.

אני מתעלף. עוברות עוד מספר דקות ואני כבר לא נושם.

עוברות להם עוד דקות ארוכות, הדלת נפתחת, נשמעות צרחות, עוד דקה או שתיים ואני שומע מישהו עם הרבה רעשים של מכשיר קשר, הוא לוחץ לי על החזה הרבה פעמים ומכניס לי אוויר לפה ולאף. ככה הרבה פעמים, הוא לוחץ ומכניס לי אוויר, אך, אני מרגיש דקירה ביד. הם הכניסו לי מחט.

עוברת שעה, הם עוזבים אותי. מכניסים אותי לתוך שקית ומישהו מרים אותי על הידיים.

אני שומע את אבא ואמא בוכים, הם קוראים לי יוסי יוסי, אבל אני לא יכול לענות להם. אני מת. זהו, הכניסו אותי לתוך רכב, הוא כבר לא מדליק סירנות כי אולי אין לו לאן למהר, אבל הוא נוסע.

הגענו. מישהו מרים אותי שוב, מניחים אותי על רצפת שיש קרה, אני שומע הרבה אנשים גדולים מדברים במילים של גדולים ובוכים. הבנתי רק שהם אמרו ש"הילד הלך ואיננו" וש"זאת כפרה על הדור". נראה לי שאני יודע מה זה כפרה, אמא תמיד היתה אומרת לי "יוסי כפרה עליך".

טוב, מרימים אותי שוב, אני עטוף בטלית, הולכים הרבה ברגל, ופתאום אני מרגיש שמניחים אותי על עפר, אני שומע את אמא ואבא בוכים, לאן הם לוקחים אותי?

פתאום, שקט. אני מרגיש שסוגרים עלי עם בלוקים, הנה אני מרגיש ששופכים חול, כן. ממש כמו בארגז חול שאנחנו משחקים בגן. אני רוצה גם לשחק בחול.

אני כבר בקושי שומע את האנשים. נהיה כאן שקט. אני לבד וקר לי.
זהו. שקט.

אני הייתי יוסי, ושכחו אותי ברכב.

דבר הכותב: אין בדברים חלילה כדי לדון את ההורים ואין אנו יכולים לדמיין ולשער את כאבם של ההורים שללא ספק לא יירפא לעולם, אך בהכרח הדברים נועדו לצמרר ולהמחיש את תחושותיו של יוסי (שם אקראי) שנשכח ברכב כדי לגרום לנוהגים ברכב לבדוק שוב אם הם לא שכחו את יוסי שלהם.
דביר עדני.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!