פרשת המשגיח הפוגע - כיצד עלינו להתמודד?

אין ספק בעוצמת הטלטלה שאחזה בציבור למשמע ולמקרא דברי ימי התוקף וקרבנותיו. "כזה עוד לא היה לנו", אומרים רבים, ספק בכאב על הנפגעות, ספק בזעם על מי שפגע בהן.

שואלים שאלות, ומנסים לענות, ולא מצליחים, ונושאים עמם בשתיקה שאלות עצומות, ופותר אין.

קוראי כתב האישום נחשפו בבת אחת למנה לא פרופורציונלית של נכלולים, תועבות ועינויים, ללא הכנה מוקדמת וללא כוחות וכלים רלוונטיים שיעזרו להם להתמודד עם המידע הנורא הזה. והם רבים, הנחשפים, וטובים, ומעולם לא דמיינו שיש מקום לרוע שכזה בעולמו של מי שאמר והיה העולם.

בקרב אנשי מקצוע מתרחש לעיתים מצב של "טראומטיזציה משנית" - מצב בו מטפל, המצוי בקשר עם אדם שחווה אירוע טראומטי, מפתח כתוצאה מכך מצוקה משנית והופך במהלך הזמן לקורבן עקיף של אותה טראומה.

אז נכון שקוראי כתב האישום, מרפרפים כמעיינים, אינם מטפלים, אך ממקרים לא מעטים שאנו מדווחים עליהם, אנו מתרשמים שלנגד עינינו מתרחשת תופעה ציבורית רחבה שמקבילה לטראומטיזציה משנית, ומקבלת ביטוי ברמה הקוגניטיבית (קשיי ריכוז למשל), ברמה הפיזיולוגית (כאבים סומאטיים למשל), ואפילו ברמה הפוסט-טראומתית (עוררות יתר, פלאשבקים, הימנעות ועוד).

היא מקבילה אך ממש לא זהה משתי סיבות פשוטות וכואבות: למטפלים, בדרך כלל, נערכת הכנה לפני היחשפותם למקרה, ולמטפלים, בדרך כלל, יש עם מי לחלוק ולעבד את החשיפה והטראומה.

ההקבלה לטראומטיזציה משנית נעשית כאן מפני שיש לתופעה שלפנינו, שאולי ניתן לה את השם "טראומטיזציה שלישונית", את אותם שורשים: טראומטיזציה משנית מתרחשת על בסיס אמפטיה שחש המטפל כלפי המטופל, ובמקרה שלפנינו מי לא חש שליבו יוצא אל אותן נפגעות? מי לא היה אמפטי לסבלן ומלמל מבלי משים "תן לי רגע אחד להסתכל לו בעיניים"?.

טראומטיזציה משנית מתרחשת על בסיס פלאשבקים מעברו של המטפל (המטפל נזכר באירועים שעבר בעצמו), ובמקרה שלפנינו רבים נזכרו או נזכרים באירועים שאולי אינם דומים ברמת זוועתם אך יש בהם קווי דמיון לאי אלו סעיפים מכתב האישום. ולבסוף, טראומטיזציה משנית מתרחשת יותר בקרב אלה שמטפלים בילדים, ובעיקר בילדים שנפגעו בפגיעות המתוארות בכתב האישום.

וברובד היותר עמוק, טראומה הרי פוגעת במחשבה האינטימית ביותר של "לי זה לא יקרה". היא מערערת שיווי משקל ויוצרת תחושה קשה שאין באמת על מי לסמוך. והם הם הדיבורים שאנשים, לא הנפגעות ולא מטפלותיהן, סתם אנשים, מדברים בימים אלה. הן הן התחושות הקשות שרווחות ברחובותינו ובסלונינו בלילות ביעותים אלה.

ברור הדבר שמי שחש שנפשו מתקשה לשאת את אותן שאלות, ולהתמודד עם אותם סיוטי לילה, טוב לו שיפנה לגורם מקצועי ויפה שעה אחת קודם. בשורות הבאות אתייחס לאלה שלא ייפנו, ואומר כך: אחיי ורעיי, חדלו מלשאול שאלות של הגיון. "אני לא מבינה איך זה יכול להיות?", "מה, אף אחד לא ראה? לא ידע?", "היא לא הבינה שמשהו פה לא בסדר?". ובכן רבותיי אין בטראומה מסוג זה, וביחסי תוקף-קרבן מקום לשאלות של הגיון ושל שכל.

התקרבנות היא תהליך פסיכולוגי מתמשך ומשתלט, שרק תהליך פסיכולוגי יותר מתמשך ויותר משתלט אולי יוכל לו. שאלות של הגיון רק מגבירות את תגובות הדחק בקרב המועדים לכך, ואינן מובילות לשום מקום טוב. שנית, צמצום השיח והכותרות בתקשורת ובכלל, יסייע לא רק לתהליך ההחלמה של הנפגעות, גם לאלה מאתנו שסובלים בשקט וכל כותרת שכזו רק מגבירה אצלם את תגובות הדחק.

ג'ודית לואיס הרמן פרסמה את ספרה "טראומה והחלמה" לפני למעלה מ-20 שנים, ובו תיארה שלושה שלבי החלמה של קרבן. הראשון שבהם הוא השבת השליטה על גופו ועל חייו. כפי הנראה הנפגעות השיבו לעצמן, בעצם פנייתן לגורמים הרלוונטיים, שליטה יחסית על חייהן, אך כלום מתפקידנו להפוך את הקערה על פיה ולהשתמש בפנייתן שנעשתה על מנת להשיב שליטה, כחרב פיפיות שוללת שליטה? כשאנו דשים בעניינן אנו שבים ושוללים מהן את מעט השלווה שהן מבקשות לחייהן, הלא כן?

לסיום. רבים הם הקולות ברחוב בימים אלה להגביר ערנות. לצאת חוצץ. לכנס כנסים. ולפקח על ילדינו בשבע עיניים. הכל נכון, אך לעניות דעתי קצת יצאנו מפרופורציה. פעולות נעשו ונעשות תמיד, ובכל זאת לעולם לא נצליח לשים ידינו על עבריין ספציפי בראשית דרכו. טוב לו לאותו עיסוק אינטנסיבי אם יניב החלטות מעשיות, מצומצמות וממוקדות, מאשר אם יניב טירוף מערכות וערנות עד כדי נעילת ילדינו בבית.

הרב נתן בקר, עובד סוציאלי (MSW) וחבר באיגוד המטפלים החרדי
איגוד המטפלים החרדי מהווה קורת גג לכלל העובדים הסוציאליים, הפסיכולוגים, והמטפלים בהבעה ויצירה, חרדים, בוגרי ישיבות וסמינרים. האיגוד מפעיל בימים אלה קו תקשורת בשיתוף עם "אקשיבה", וניתן לפנות בכל שאלה: www.akshiva.co.il

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!