הנקמה הפרטית והמתוקה של פרוש

לפני הרבה שנים הסתובבו בעיר קטנה אחת שני חברים. הם העבירו ביחד ימים ולילות, בעיקר לילות, והיו המקס ומוריץ של הפוליטיקה החרדית. שובבים מצד אחד אך גם לוחמים קשוחים שלא משאירים בשטח שבויים. שדה הציד שלהם היה העיר אלעד, ומה שהם עשו שם "שווה" חמישה פרקים בספר דברי הימים של שתי התנועות שייצגו. המעלל היותר מבריק שלהם היה כיבוש העיר משלטון הנצח של ש"ס. אחרי שלוש קדנציות כושלות של נבחרי התנועה הקדושה, גברו השניים בקרב מפואר על מועמדו של היו"ר החוזר של ש"ס, אריה דרעי, והכתירו את הגדול שביניהם (במובן הפיזי. מאה ועשרים קילוגרם על פני מטר תשעים ושלושה ס"מ) כראש העיר החדש.

כמו כל ידידות הבנויה על אינטרסים, גם סופה של זו היה קריסה. נסיבות הסכסוך בין השניים - מנכ"ל יתד נאמן זליג אורלנסקי וראש העיר הנבחר ישראל פרוש - נפרשו כאן בהרחבה בשנתיים וחצי שחלפו מאז. בקצרה: האחד חשב שהכתרתו כראש העיר פירושה נשיאות בנוסח ארדואן, השני חשב שמאחר והיה לו חלק מהותי במהפך נגד ש"ס, הוא ראש עיר בפועל. ההתנגשות הייתה עניין של זמן בלבד והמחיר היה נורא, בעיקר בצד הליטאי. הנציגים בעירייה נרמסו עד דק, מוסדות הזרם הועמדו בסכנה קיומית, נשללו מהם מבני חינוך והצבת קרוואנים נענתה בצעדים אלימים. פשוטו כמשמעו. פרוש מצידו עבר מסע של רצח אופי תקשורתי שהפך אותו לדמות דמונית, שכיכבה בארוחות הערב של התושבים. "אם לא תאכל יפה ילד רע שכמוך", איימו אמהות נרגזות, "יבוא לפה ראש העיר".

בשמונה החודשים האחרונים חל מהפך חיובי של מאה ושמונים מעלות שאף הוא סוקר כאן בהרחבה. רגע נתון אחד של החלטה מושכלת לכבד את זכויות המיעוט, הפך את הביצה הרעילה לאגם שקט ושליו. הלוואי כך בכל הגטאות החרדיות. השניים הפסיקו להילחם, אך גם לא חזרו לדבר. דם רע הוא בדרך כלל סמיך, וקשה יהיה לנגב אותו באבחה אחת.

אבל כשמדובר בפרוש ג'וניור - הכללים שונים. מי שמתפרץ בלי הודעה מוקדמת לבתיהם וחדריהם של פקידי ממשלה בכירים ולא נוהג לפי כללי הדיפלומטיה. בלי לעשות חשבון ובלי לדווח לאף אחד מסיעתו ומשפחתו, הוא הרים טלפון לידידו בעבר ובעל דבבו בעתיד, והזמין את עצמו לפגישה דחופה.

הפגישה החשאית התקיימה שלושה ימים לפני ביעור חמץ דהשתא. המקום: משרדי יתד נאמן ברחוב ז'בוטינסקי בבני ברק. השעה: אחת אחרי חצות (שעה מוקדמת אצל שני ציפורי הלילה). הנושא: הרגעת הרוחות ביחסים בין שלומי אמונים ודגל התורה. הניסיון האישי של השניים היה רקע נאות לשיחה. "היינו במקום של ידידות - היינו גם במצב של מלחמה. שנינו יודעים שאפשר להשיג הרבה יותר בהידברות. אנחנו הולכים למצב שמאוד לא טוב גם לכם וגם לנו", פתח פרוש ג'וניור את השיחה.

אחרי שעתיים של שיחה סיכמו השניים שכל אחד מנסה להרגיע את הרוחות בצד שלו. זליג הכניס לתמונה את הנכד הידוע, הרב דוד שפירא, שעם הסמכות והעוצמה שלו יכול היה להוריד לשטח הוראת חדל אש. לשרוליק הייתה עבודה קצת יותר קשה. בשלומי אמונים היו משקעים כבדים מהפרת ההסכם בחינוך העצמאי. ההתקפה של גפני בועידת המפלגה בכ"ח אדר נגד אגו"י בפרשת השישים ארבעים ואי מימוש החוק הנורווגי - לא יכולים היו לעבור בשתיקה.

וכך, בעיצומו של חול המועד פסח, קיים מאיר פרוש כינוס לנציגי שלומי אמונים בביתו שבירושלים, ותקף בחריפות רבה את דגל התורה. הוא עשה זאת למרות שעודכן על ידי הבן מאלעד על תחילתם של מגעי שלום. היו לו, כנראה, שתי סיבות לדבר. ראשית, כמו שגפני היה צריך להרגיע את פעילי השטח הכועסים שלו בועידה בחפץ חיים - גם לפרוש היה צורך דומה מול הפעילים שלו, שבאו טעונים לאחר שאותגרו בדברי הלגלוג של עמיתיהם מהסיעות האחרות. הנוסח היה כמעט אחיד: הלכתם עם דגל התורה מול כל אגו"י בשביל החינוך העצמאי, ומה שקיבלתם היה אצבע בעין. מול הלגלוג לא נותר ליו"ר הסיעה אלא להרים את המורל בהתקפה חריפה שכללה איומים בהפתעות וקיץ חם.

אחרי שחרור הקיטור והרגעת הפעילים, נכנסו מגעי השלום להילוך גבוה. פרוש הצעיר קיבל מנדט להמשיך בשיחות ולהכשיר את הקרקע לפגישת פסגה שתיערך מיד לאחר הפסח. לפרוש קשישא היה עם זאת תנאי ברזל אחד - הוא מוכן לשבת רק עם האיש הקובע באמת, הרב דוד שפירא. אין טעם לנהל שיחות, אמר פרוש למקורביו, עם מי שטען שהדבר היחיד שארבעת ח"כי אגו"י עשו בשנה האחרונה, היה להתכנס לראיון חג משותף בעיתון המחנה החרדי.

לפרוש הייתה בטן מלאה על גפני עוד קודם. גפני, כך טוענים מקורבי פרוש, מתערב להם בענייני המשרד ויוצר קשר ישיר עם השר נפתלי בנט. הוא מסכים למה שהם מתנגדים ומתנגד למה שהם מסכמים. אם נדלג לרגע לשורה האחרונה: השלום בין דגל ושלומי אמונים אינו כולל את היחסים בין פרוש וגפני. אלה הרוסים ללא תקנה.

לפרוש היו שתי סיבות נוספות לדרוש שהמו"מ יתנהל מול שפירא ואורלנסקי ולא מול אישים אחרים. מי שעיכב את השלמת ההסכם בחינוך העצמאי היה מי שבישל אותו - הרב מרדכי קרליץ. זה כידוע לא רואה ממטר את הדרג הפוליטי של דגל התורה. היחיד שמסוגל לכפות עליו מרות הוא דוד שפירא, שנמצא במעמד גבוה ממנו בחזו"א 5. (שפירא וקרליץ עשו הרבה עסקים ביחד, והשיא היה ההשתלטות על יתד נאמן לפני כשלוש שנים. בכל זאת לנכד יש תמיד עדיפות בקו"פ מול מישהו מבחוץ) לשפירא יש גם קשר הדוק יותר עם הנגיד שמעון גליק, השלדון אדלסון של דגל התורה.

הסיבה הנוספת נעוצה בקשרים המיוחדים שהיו בין שפירא ופרוש הרבה לפני הקרע של השנה האחרונה. שפירא הוביל את חזו"א 5 להתנגדות להפרת הרוטציה בין פינדרוס לרובינשטיין בביתר עילית, מהלך אותו יזמו אנשי חנן 10 (מאידך גיסא, אנשי חנן 10 הצליחו לטרפד את התוכנית להפרת הרוטציה בבני ברק בין קרליץ לפרנקנטהל. מהלך שיזמו בחזו"א 5, ללמדך שרוטציה היא עניין של גיאוגרפיה). שנה לאחר מכן הוא, שפירא, עשה כמיטב יכולתו להביא לבחירתו של מאיר פרוש לראשות העיר ירושלים מול הסיעה המרכזית שסגרה את הדיל שלה עם ברקת.

בתכל'ס זה לא עבד. מולו עמדו אנשי חנן 10 שנשבעו לנקום על התבוסה בביתר (רובינשטיין לקח את פינדרוס בהליכה). התרגיל היה להריץ מועמדות סרק של דרעי לראשות עיריית ירושלים, עד שבית המשפט יודיע שהדבר אינו אפשרי - ובינתיים הזמן יישרף. מאחר וההנהגה המרכזית הייתה אז בירושלים, נאלץ שפירא לקבל עליו את הדין. התרגיל הצליח ודגל התורה התגייסה לטובת פרוש רק בשבועיים האחרונים של מערכת הבחירות. התוצאה ידועה והמחיר משולם עד עצם היום הזה.

הפגישות הליליות
הרקע הידידותי בין פרוש ושפירא נתן את הפוש הראשון להצלחת המפגשים שהחלו באינטנסיביות מיד לאחר הפסח. אבל מה שבאמת שבר את הקרח שהצטבר במהלך השנים, היה ההכרה המשותפת של שני הצדדים שהם הולכים לקראת תהום - ולשמחתו של צד שלישי. לדגל התורה היו מספיק חזיתות פתוחות מול אגו"י גם בלי הסיפור של החינוך העצמאי. יש משבר פנימי ביהדות התורה בחיפה (ראה טור שבועי קודם), יש ויכוח בירושלים על הרוטציה, הולך להיות שמח בבית שמש, ומעל הכול הויכוח הנצחי על הייצוג היחסי בכנסת. ליצמן מוביל את הקו התקיף במטרה מוצהרת להחזיר את דגל למימדי תשמ"ח. אם שלומי אמונים לצידו - הרי שיחסי הכוחות נוטים בעליל לרעת דגל התורה.

גם בשלומי אמונים הבינו שהמשך הקרע עם דגל הוא משחק באש. האידיליה בין פרוש וליצמן שבאה לשיאה בביקור המשותף בביתר עילית היא לא יותר מאשר חיבוק בין שני מתאבקים. המרכזית ושלומי אמונים מתחרים על ההגמוניה באגודת ישראל בקרב שלא יגמר עדי עולם. דגל התורה היא לא צד בתחרות הזאת. היא ישות עצמאית שמייצגת כמעט חצי מהציבור החרדי, ואי אפשר למחוק אותה. לשלומאים ברור שאם הייתה עומדת בפני אנשי המרכזית אופציה לבחור בין מחיקתה של דגל התורה ובין מחיקת שלומי אמונים, הם היו בוחרים באפשרות השנייה. עיין ערך הבחירות בירושלים בתשס"ט, עיין ערך הבחירות בבית שמש בתשע"ג, עיין ערך המלחמות ההיסטוריות מאז קום המדינה. תזכורת: מי שהגיע לבית חולים באחת המלחמות, לא היה איש דגל התורה שטרם קמה, אלא אחד הח"כים של אגודת ישראל.

אי לכך, ישבו שני הצדדים לשולחן, במטרה לשים בצד את פרשת החינוך העצמאי ולבנות מחדש את הברית שהופרה. הפגישה הראשונה התקיימה בדירתו של איש עסקים חרדי ידוע ברמת גן. מצד שלומי אמונים השתתפו האבא מהכנסת והבן מאלעד. את דגל התורה, ובעיקר את חזו"א 5, ייצגו הרב דוד שפירא וזליג אורלנסקי. הפגישה נמשכה שלוש שעות והוקדשה בעיקר לשחרור לחצים והפגנת מתחים. השאלה הייתה איך מתקדמים הלאה ומשקמים את היחסים.

בניגוד לכל השטויות וההבלים שנאמרו לאחר מכן בראיונות המשותפים - הנושא היה אך ורק החינוך העצמאי. היה ברור שפרוש יממש את החוק הנורווגי יומיים לאחר שיושג ההסכם והוא אף הבטיח שיש לו את הרוב הדרוש לכך במועצת גדולי התורה. בתום הפגישה הוחלט לעשות הפסקה של מספר ימים ולחזור עם פתרונות יצירתיים.

וכך הווה. שלושה ימים לאחר מכן התכנס הקוורטט פעם נוספת, ומאז התקיימו פגישות ברצף עד יום רביעי שעבר. נקודת המוצא הייתה שאת ההסכם בחינוך העצמאי צריך לכבד והדיונים היו רק סביב הפרשנות. הפרושים טענו שהמשמעות היא חלוקת השלטון על בסיס של חמישים-חמישים. שפירא ואורלנסקי טענו שבתוך החמישים אחוז של אגו"י צריך לכלול את החלק הקיים של היו"ר הרב אברהם לייזרזון, איש הסיעה המרכזית (לשעבר?) שהוא אחד מבעלי החתימה בארגון.

שאלת מיליון הדולר הייתה השליטה במחלקת התקנים של הארגון החולשת על אלפי משרות הוראה בכל רחבי הארץ. לשלוט במחלקה זה לזכות בלוטו האמריקאי. עשרות שנים נערכו קרבות דמים על השליטה בה, עד שבשנות השמונים השתלט עליה איש חסידות סלונים הרב מאיר לוריא ז"ל. מאז פטירתו לפני שמונה שנים נוצר חלל, אליו נכנסה המנהלת בפועל. עם כניסתו של איש דגל אליעזר סורוצקין למנכ"לות הארגון, הוא לקח תחת אחריותו האישית את מכרה הזהב הבלתי נדלה הזה.

היה ברור ששלומי אמונים תדרוש חלק באוצר. מצד שני היה ברור שאין שני מלכים משמשים בכתר אחד. בפרט שמדובר בשני אישים, סורוצקין ושוורץ, שדומים מאוד בתכונות האופי שלהם. מפני הכבוד לא נפרט את נקודות הדמיון, אך נציין שהם לא מהסוג שמאפשר עבודה משותפת. גם אחרי ההסכם שהושג סביר להניח שעובדי הבית ברחוב אדוניהו הכהן 17 יזדקקו לרחמי שמיים ואטמי אוזניים כדי להמשיך לעבוד.

הייתה גם בעיה נוספת. משרד האוצר לא מכיר בתקן נוסף של משנה למנכ"ל ובהתאם לכך לא מתקצב אותו. בהתאם לכך, אין גם תקנים למזכירות ותנאים נלווים שבלעדיהם לא יכול סמנכ"ל לתפקד כיאות למעמדו.

אבל כשיש רצון יש גם יכולת. בתום סדרה של שמונה מפגשים הושג ההסכם המתפרסם בזאת לראשונה (מטעמי בטחון שדה הוא לא הועלה על הכתב. לדרג פוליטי לא ממש מותר להתערב בארגון שמתוקצב על ידי המדינה). עיקריו הם כדלהלן: הרב אברהם שוורץ יכהן כמנהל מחלקת משאבי אנוש של החינוך העצמאי ויהיה אחראי על מצבת העובדים המנהלית. במקביל הוא יקבל סמכויות באגף המבנים. בנוסף, הוא יוכל לדרוש לעיין בכל מסמך היוצא מלשכת מנכ"ל הארגון ולהשתתף בכל ישיבות ההנהלה.

את תחום מחלקת התקנים וחלוקת המשרות הצליחה דגל התורה להשאיר בידיו של סורוצקין. נקבע אמנם שתוקם ועדת ארבעה שתקבע את שיבוצי המורות ושוורץ יהיה אחד מחבריה, אך המילה האחרונה תהיה של המנכ"ל הנבחר . שוורץ התחייב לקבל את סמכות המנכ"ל גם בתחומים שהופקדו בידיו ולא לעשות צעדים חד צדדיים ללא הסכמה. ביחס לחלוקת התקציבים והמשרות נקבע כלל אצבע שיעזור ליישב מחלוקות עתידיות. יחס של שבעים שלושים לטובת דגל התורה. מה שלא הוסכם בכנסת מול כלל אגו"י הוסכם כאן. ההסבר ברור. בכנסת זה כל אגו"י מול דגל, כאן זה רק שלומי אמונים.

באשר למשכורת ולתנאים של שוורץ, כאן סוכם שיו"ר ועדת הכספים משה גפני יפעיל את קשריו באוצר וידאג לאישור התקן והתנאים הנלווים. מי שמכיר את גפני יודע שאין דבר אהוב עליו יותר מלסדר תנאים ומשכורות לאנשים אחרים, בפרט כשהם משלומי אמונים.

ההסכם הוא בעל פה, יש בו מרכיבים רבים של אמון ויש לא מעט סעיפים שקשה לדעת איך יעמדו במבחן המציאות - אומר לנו אחד מראשי שלומי אמונים. "ליבו של ההסכם הוא הרצון לחזור ליחסים הטובים של פעם ולבנות אותם מחדש. לכן אני מאמין שזה יעבוד", מסביר הבכיר.

והיה אם לא? שאלנו.

"יש לנו כמה וכמה מנגנוני בטחון", אומר הבכיר. "החוק מאפשר לסגן שר שהתפטר מהכנסת במסגרת החוק הנורווגי לחזור ולכהן כחבר כנסת כל אימת שירצה. אם דגל התורה לא תעמוד בהסכם במלואו, יעקב אשר יכול למצוא את עצמו בחוץ". בפועל קשה להאמין שזה מה שיקרה, ולא רק מהסיבה שזו תהיה ההוכחה הרשמית שההתפטרות לא הייתה למען השלום והאחדות אלא למען הג'ובים של החינוך העצמאי. מכל מקום האקדח מונח על השולחן.

הדד ליין של שלומי אמונים לקיום ההסכם הוא מועד קיום הועידה באוקראינה בראשית חודש תמוז הבעל"ט. שוורץ אמור להופיע בועידה כמשנה למנכ"ל עם כל הסמכויות, התנאים והמשכורת. אם זה לא מה שיקרה - צפויה ועידה חמה וסוערת במיוחד.

הכישלון המודיעיני של ליצמן
במהלך הפגישות הועלתה סוגית הסכמתה של מועצת גדולי התורה האגודאית. בדגל חששו מההצהרות של יו"ר אגו"י יעקב ליצמן שהתנגד להתפטרות של פרוש במסגרת הנורווגי, ואף טען בשיחה עם כותב השורות שיש לו רוב במועצה נגד ההתפטרות.

תשובתו של מאיר פרוש הייתה נחרצת. יש לי, כך אמר, כוח במועצת לא פחות מאשר לליצמן, ואני יודע להעביר שם החלטות גם אם מישהו לא רוצה בכך. לדוגמא הוא הזכיר את הקמת סיעת כ"ח העצמאית של שלומי אמונים בבית שמש, שרצה מול רשימה עם האות ג' שהורכבה משלושת החסידויות הגדולות. פרוש הצליח להשיג הסכמה של כמה מחברי המועצת לפילוג הזה, והלך לקרב ממנו יצא עם שני מנדטים. בדיוק כמו אגודת ישראל המקומית.

יחד עם זאת פרוש היה מספיק חכם כדי להבין שאם יהיה כינוס מועצה מיוחד לאשר את התפטרותו מהכנסת, הוא לא יכול לדעת מראש את התוצאות. בישיבות המועצה משתדלים להגיע להסכמות ואין כמעט הצבעות. אם גורם מרכזי אחד מטיל ווטו - לא ברור שהיתר יתנגדו.

פרוש הלך איפה בדרך עקיפין - לאחר שהיה בידו סיכום עקרוני עם דגל, הוא החל בסבב ביקורים שקט אצל האדמו"רים שאצלם, כך העריך, יש לו סיכוי טוב לקבל הסכמה למהלך של שלום. הוא פתח ביום שני אצל כ"ק האדמו"ר מבעלזא, לאחר מכן יצא לסבב מהיר אצל האדמו"רים מצאנז, סדיגורא וסערט ויז'ניץ, ומכלל לאו אתה שומע הן. אצל מי שלא ביקר אפשר גם להבין למה.

מה שמפתיע הוא שכל כך הרבה משב"קים ידעו על ההסכם ואף אחד מהם לא טרח להתקשר לליצמן וליידע אותו על המהלך המתרקם. דממה שמומחים להגנת סייבר בצבא יכולים ללמוד ממנה. אפילו רמז קל שבקלים לא דלף החוצה. גם לאוזניו של מי שמחזיק אוזניים ומשושים מכל מקום. הפעם כולם הכזיבו.

אי לכך את ההודעה על ההסכם וההתפטרות קיבל ליצמן יחד עם שאר ח"כי אגו"י - חצי שעה לאחר צאת השבת לפי הזמן המוקדם. להגיד שהוא הופתע זה יהיה בלשון המעטה, יחד עם זאת, התפיסה הפוליטית שלו כל כך מהירה, שהוא הבין מיד שמדובר בעובדה מוגמרת ואין טעם לקדש נגדה מלחמה. אם יש הסכם וכמה אדמו"רים ידעו והסכימו - מוטב לעבור על כך לסדר היום תוך השמעת דברי מחאה רפים ביותר.

דקות ספורות לאחר ההודעה לחברי הכנסת יצאה ההודעה הרשמית לעיתונות. באופן מפתיע למדי היא נקבה בשמו המפורש של הרב דוד שפירא, המעדיף תמיד לפעול מאחורי הקלעים. בדגל ביקשו לשנות את הנוסח ולכתוב שהשיחות נוהלו מול בכירי דגל התורה. פרוש סירב. הנימוק הרשמי היה שבשיחותיו עם האדמו"רים הוא הדגיש שהמגעים היו מול בית מרן הגראי"ל שטיינמן, שמבקש לחדש את השלום בין שתי התנועות. לבקשה של מנהיג הציבור הליטאי קשה לסרב. פרוש טען שלבוא עכשיו ולהגיד שהמגעים היו מול הדרג הפוליטי, זה גם לא נכון וגם יעמיד אותו באור של מי שהטעה את האדמו"רים.

עד כאן נימוק רשמי. יורשה לנו לשער שמאחוריו הסתתר גם משהו אחר. ההודעה שאישרה שבין הדרג הפוליטי לרוחני של דגל התורה יש גורם שלישי השולט בראשון - הייתה הנקמה הפרטית והמתוקה של מאיר פרוש על כל מה שגפני עשה לו בשנה האחרונה.

הטור מתפרסם ב'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!