"דודה שטיינר שלי נפטרה"

דודה שטיינר שלי נפטרה.

למען האמת היא לא בדיוק הייתה דודה שלי,
היא גם לא הייתה דודה רק שלי.
היא הייתה דודה של עוד עשרות ילדות במושב, לפני 20 שנה בערך,
ןבמשך השנים שאחריהן - היא מילאה את התפקיד הזה אצל מאות ילדות נוספות (וגם ילדים, ואמהות, וסבתות, ואחים).

היא זכרה את כולם. כולל שמות ושמות משפחה ושקים אישיים של צרות ואפילו את השם של אמא (כי אני מתפללת עליך).
היא אהבה את כולם, גברים נשים וטף ובעיקר ילדים.
ותמיד היו לה בשבילנו ממתקים, חיוך ומילה טובה.
אבל מילה טובה אמיתית כזו שסיפרה לנו כמה היא יודעת ומבינה ומעריכה.

שבתות אחר הצהריים היו דודה שטיינר. עם התהילים או פרקי אבות, הסיפורים המרתקים והדרך המיוחדת שלה להשתיק אותנו, שהייתה מעלה אצלנו חיוך תמיד, עד היום.

ספריה הייתה דודה שטיינר - עד שהיא נעשתה עסוקה מדי והגיעו המחליפות.
שבתות בבוקר כשמישהו חגג לידה או בר מצווה או שבת חתן וערך קידוש- היו דודה שטיינר.
במטבח של האולם עם עוגות חתוכות והרינג וקוגלים והמון כלים חד פעמיים שצריך לערוך יפה ומפיות שצריך לקפל כי "מגיע להם שהקידוש שלהם יהיה יפה".

לילות שבת היו דודה שטיינר, עם פיצוחים שאין לי מושג לאן הם הצליחו להיכנס אחרי סעודת שבת כי "תאכלי עוד" עם החיוך שלה היו פקודה שאי אפשר לסרב לה ועם הסיפורים והמדרשים שכל כך אהבנו לשמוע, ילדות ונערות ואמהות וסבתות, יחד, בלי הבדלי גיל ושאר שטויות.

דודה שטיינר הייתה אהבת אדם, כל אדם, באשר הוא, כמו שהוא.
דודה שטיינר הייתה חמלה, ים של חמלה ורחמים- על כולם חוץ מעל עצמה.
דודה שטיינר הייתה קבלה- של כל מה שקורה, בחיוך וברוח צעירה נצחית.
דודה שטיינר הייתה סמל, דוגמא ומופת לכל הטוב שיש בעולם הזה, לכל הטוהר שיש באנשים, לכל האמת והתמימות והצדקות שאפשר למצוא. כולם היו מרוכזים בה.

הרבה שנים לא ישבתי איתה, ובכל פעם שעברתי ליד הבית שלה יד נעלמה משכה אותי להיכנס, ואני סירבתי. מהסיבות הרגילות שהן בעצם תירוצים, הסיבה האמיתית היא שהיה לי לא נעים.
ידעתי שהיא תקבל אותי בחיוך ענק ותשאל בשלומי ותגיד כמה יפה אני וכמה אני צדיקה וטובה, ולא תדבר מילה על עצמה, על הקשיים שלה, על העייפות.
ואני ארגיש כל כך רע על ששקעתי בעצמי ולא טרחתי לבוא ולשבת איתה קצת.
דודה שטיינר, הכל הגיע לך. כל מה שנתנו והרבה יותר מזה - כל מה שיכולנו לעשות בשבילך ולא עשינו. הקדשת כל רגע וכל מחשבה בחיים שלך בשבילנו, היינו הילדים שלא היו לך.
וגם אם לא תמיד זכרנו אותך כשהמשכנו הלאה, תמיד תהיה פינה מיוחדת בלב שלנו שתהיה שמורה רק לך, לחיוך, לחוכמה ולטוב שבך.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!