כך שומרים על הילדים: חינוך למוגנות - חלק ב' ואחרון

לצערנו הרב, במסגרת פרשות קשות שהתפוצצו לאחרונה בתוך המחנה ממש, עולה הדרישה הבלתי מתפשרת, לעשות ככל הניתן כדי להעלות את המודעות לנושא התקיפות ואצל ילדים בפרט. בחדרי חרדים מביא פרטים בנושאי זיהוי וטיפול במקרים חלילה של תקיפה. כתבה זו היא חלק שני ואחרון של היועץ החינוכי המוסמך, יצחק יונה.

שלב הזיהוי:
אקדים, כי הפרק הזה לא פשוט לקריאה ולהכלה כי הוא נוגע בחלק הכי כואב בבירור מקרי תקיפה חמורה. זהו קו התפר בין המניעה לטיפול. ביניהם יש את שלב הזיהוי, השלב בו אנו "מרגישים שקורה משהו אבל לא בטוחים" השלב בו אנחנו לא רוצים להיראות הורים היסטריים אבל הדאגה כבר מקננת.

בפרק הזה נדבר על הזיהוי. במהלכו נדריך אתכם מה לעשות ומה לא לעשות בשלב ראשוני של הזיהוי ע"מ שנפיק מהשיחה עם הילד את המרב, כי בנושא הזה לפעמים אין הזדמנות שניה. יחד עם זאת חשוב להדגיש, כי אין זה מתפקידנו ההורים לאבחן או לטפל במקרה של פגיעה אלא רק לפתח מודעות גבוהה בנושא ולדעת איך להגיב בשלב הראשוני של הבירור והתשאול, ואם וכאשר יהיה לנו חלילה חשש סביר שאכן אירעה פגיעה, נלך עם הילד לאיש המקצוע ע"מ שישלים את התהליך.

אז בימים כתיקונם הילדים שלנו ישתפו אותנו לפרטי פרטים במה שקרה בגן, מה הגננת אמרה, מה סיפר הרב'ה, איזה מגדל הם בנו היום ואיפה הוא קיבל מכה היום וממה, אבל הם לא ישתפו אותנו במקרים משמעותיים שקשורים לפגיעות בהם. למה? למה בעצם רוב הילדים לא ישתפו אותנו בפגיעה חמורה? והאם אנחנו כהורים יכולים בכלל לעשות משהו בנידון?

מה עובר ילד שחווה תקיפה?
בכדי לענות על שאלות אלו אנו צריכים קודם להבין מה עובר על ילד שחווה תקיפה.
כזכור, בחלק הראשון הבאנו נתונים שמצביעים ע"כ כי רוב מוחץ של מקרי הפגיעה נעשו ע"י אנשים המוכרים לילד- מה שמגדיל את הנזק הפסיכולוגי שנגרם כתוצאה מכך.

הווי אומר, שכל מה שאנחנו יודעים על חשיבות דמויות הסמכות ומעניקי החום והאהבה לילד בעשור הראשון והשני לחייו - פועלים במקרה פגיעה לרעתו. נסביר:

המבוגרים בחיי הילד משמשים כגורמי יציבות בעולמו הלא וודאי. אנחנו כמבוגרים, יודעים, או לפחות חושבים שיודעים, מה יהיה בעוד שעה, בעוד שבוע ובעוד שבועיים. אנחנו מתכננים את זמנינו מראש, מה שגורם לנו להרגיש בטוחים בעולם. אם חוסר וודאות הוא הגורם הראשון לחרדה אז לבדיוק הפוך מזה גורמת הוודאות. לילד אין וודאות כמו למבוגר א. כי מדד הזמן שלו שונה (ניסיתם להסביר לילד בן 4 מה זה "עוד שבועיים"?) וב. המבוגרים בד"כ "מחליטים עליו". זו הסיבה שהמקור לוודאות ולביטחון בחיי הילד הוא המבוגר. ככל שהמבוגר הינו יותר משמעותי ואשר קשורים בו גם מוטיבים רגשיים, כך מושפעת היציבות הרגשית מן הקשר.

עכשיו ננסה לדמיין מה עובר על ילד שקיבל את הפגיעה הכי חזקה שיכולה להיות מהאדם שהיה כ"כ משמעותי וקרוב אליו. זהו לא פחות משבר פסיכולוגי!

אז למה הוא לא משתף אותנו ואיך זה שאנחנו לא רואים את זה עליו?
ילד שחווה תקיפה הוא מבולבל, חרד, מבויש ובעיקר מחוסר אמון. הוא חושש שיאשימו אותו במצב שנוצר (למה לא אמרת לא?! איך הגעת לשם בכלל?! אתה לא יודע שזה חוסר צניעות?!), שלא יאמינו לו או שיגיבו בקיצוניות (מחקר שנעשה בתחום מצא כי רק 49% מהאימהות סיפקו תגובות מתאימות לגילוי של בנותיהן ביחס לפגיעות. יתר התגובות הן של השתקה, העמדת פנים כאילו כלום לא קרה או היסטריה (Summit, 1983.)). הילד גם שרוי בחרדה (אם מי שאמור להגן עלי פגע בי בצורה כזאת אז במי כן ניתן לתת אמון?) ומבויש (למה הוא עשה את זה דווקא לי? מה זה אומר עלי?). כל זה גורם לו להיות עסוק בלהסתיר את זה.

אלו הן חלק מן הסיבות שילד לא ממהר לספר לנו על פגיעה. ישנם עוד הרבה סיבות ומוטיבים שונים שבגללם ילדים לא יספרו על פגיעה, חלקם מסבירים את זה כהכחשה או כמנגנוני הגנה שונים שמגנים על הילד בטווח הקצר מפני פגיעה שאיננו יכול לשאת בגיל כה צעיר.

אז מה ניתן לעשות כדי שכן יספר לנו?
ראשית, לא נסמוך על הילד שיבוא מעצמו. מתוך שלל דאגותינו כהורים. נצטרך להכניס למודעות שלנו גם את הנושא הזה. הלא רוב ההורים אינם מסתובבים עם חשש שבילדם מתפתחת חלילה מחלה קשה, אבל כולנו יודעים אילו סימנים ידאיגו אותנו ויגרמו לנו לברר אותם לעומק, ואם צריך חלילה - נלך לאיש מקצוע. אין הכוונה א"כ שנתחיל להיות הורים פראנואידיים, אבל כן נידרש לפתח מודעות בנושא כדי שאם חלילה נתקל בסימפטום דומה ניתן באופן אוטומטי את הדעת לכך. לפני שנפרט את הסימנים חשוב להקדים כי לעתים אין סימן חד-משמעי לכך שהילד חווה פגיעה, אבל חשוב לשים לב לשינויים בהתנהגות ולסימנים מחשידים לצורך כך נמנה כאן סימנים אפשריים שהובאו בספרות המקצועית שעוסקת בנושא:

סימנים פיזיולוגיים:
• דימומים, גירויים וכאבים במקומות המוצנעים, כאבי בטן והקאות חוזרות ורגרסיה להרטבה לאחר גמילה.

סימנים התנהגותיים:
• הילד מפגין קושי כשנוגעים בו, הסתגרות חברתית, התנהגות אינטימית שאינה מתאימה לגיל, ניסיונות אובדניים, חוסר ריכוז והידרדרות בלימודים, הפרעות אכילה, שימוש בחומרים מסוכנים, פגיעה עצמית, נשירה ועזיבת הדת.

חלק מהסימנים, בעיקר אלו ההתנהגותיים, נראים לנו כלא קשורים אך חלקם מוסברים ע"פ הרציונל שממשיג את החוויה של הנפגע בכך ש"אני לא יכול לסבול את העובדה שחיללו לי את הגוף" ואז, או שאני עושה דברים שיותר כואבים לי (פגיעה עצמית) וכך אני עסוק בכאב המשני או שאני מחליף זהות (נשירה) "אני מחליף בגדים וזה לא אני שנפגעתי!".

בכו"מ, לא כל תסמין בפני עצמו יצביע לנו על חשש לפגיעות, אלא אם יש כמה תסמינים או אז כדאי לבדוק את האפשרות שזה לא רק "חוסר חשק ללמוד", וגם אז אין זה אומר שהילד נפגע אלא אז נבדוק את האפשרות ונהיה מודעים לאפשרות שקרה כאן משהו מעבר לחוסר מוטיבציה.
לאחרונה סופר לי על ילד בן 8 שסבל מאינקופרזיס (בריחת צואה) והמטפל ניסה לפתור את הבעיה בכלים התנהגותיים שכוללים לקיחת אחריות וכדו'. ורק לאחר שהטיפול לא התקדם - נשלח לטיפול עם מאפיינים דינאמיים, במהלכו עלה כי אחד מקרובי המשפחה פוגע בו מעל לחצי שנה.
מצד שני, סיפר לי עמית לעבודה, כי כאשר היה רוצה לנשק את בנו הקטן, הוא היה בורח ממנו בבעתה ומתחמק מזה מאוד - עד שהחליט לברר את זה איתו. הילד גילה לו כי הזקן שלו גדול וזה עוקץ אותו כשהוא מנשק אותו...

אם יש לי חשש שבני אכן נפגע, מה לעשות?
במקרה בו עולה החשש כי הילד עבר פגיעה, נפעל בדרכים הבאות (קוצ'יק 1999):
• נתייחס לילד ברצינות. גם אם לאחר שסיפר הוא מבטל את דבריו "סתם אמרתי" וכדו' נמשיך לברר איתו את הדברים כי בד"כ ילדים לא ממציאים סיפורים על פגיעות מסוג זה. כמובן שנעשה את זה בלי ללחוץ, ניתן לומר לו: "אני תמיד אהיה מוכנ/ה לשמוע מה יש לך לומר על הנושא. מתי שתרצה לדבר על שוב, תגיד לי ואתפנה מכל עיסוקיי בכדי לשמוע אותך".

• נדאג לאווירה מתאימה. נפנה לחדר צדדי שאין בו רעש והמולת ילדים ע"מ ליצור אוירה מיטבית לקיום שיחה טעונה כזאת.

• נתמוך בילד. בשלב זה הילד עלול להיות חרד ופגוע והוא זקוק להכלה שלנו בכל מחיר. נשתדל להישאר רגועים ככל הניתן (או לפחות לשדר את זה כלפי חוץ), אם נראה לו לחץ זה עלול לגרום לו לסגת מהכוונה לספר כי "הנה, זה באמת משהו מפחיד ועדיף לא לדבר על זה לטובת כולם". חשוב גם להיזהר מתגובות של שוק והלם כמו כיסוי העיניים בשעה שהילד משתף אותנו במידע או אמירות מילים כמו "אוי ויי" וכדו'. במקום זה, נשקף לילד את רגשותיו ונאמר לו "אני מבין/ה כמה קשה לך לדבר על זה ולמרות זאת אתה רוצה לעשות את הדבר הנכון ולשתף אותי בזה.

• נשאל "שאלות פתוחות". על מנת לא לגרום לילד לענות בכן ולא, עלינו לשאול את השאלות בצורה שתעודד אותו כמה שיותר לפרט. דוג' לשאלה סגורה: "היית בחדר באותו הזמן" התשובה לכך היא בכן ולא, לעומת שאלה פתוחה: "תוכל לספר לי על כך"?.

• נעודד את הילד לשתף אותנו ממה הוא מפחד שיקרה בעקבות חשיפת האירוע (האדם הפוגע יעניש אותי שסיפרתי") ונסביר לו שמעכשיו דברים משתנים ושיש אנשים מיוחדים שאחראים לדאוג שהאיש הזה, אם הוא באמת עשה את זה לא יוכל לפגוע יותר באף אחד.

• והדבר הכי חשוב: ככל שנפנה מהר יותר לאיש מקצוע, כך הטיפול יהיה יותר יעיל ויותר קצר!

מה אם אני חושש/ת שהפגיעה נעשית במסגרת הבית ספר?
חשוב לדעת, כי בחוזר מנכ"ל ישנם הוראות מפורטות שמכסות כמעט כל תרחיש אפשרי לגבי הטיפול בחשד או במקרי פגיעות. אין זה סוד כי בתי הספר שמעסיקים יועץ/ת חינוכי/ת מתמודדים עם מקרים כאלו ביתר מיומנות ויעילות. אך גם בתי ספר שאינם מעסיקים יועץ (וזה לא משנה אם זה מוכש"ר- מוכר שאינו רשמי, או מוסד פטור) הינם מחויבים בחובת הדיווח. ואם וכאשר מגיע לידיהם מידע, או מהילד או מהורה או מאיש צוות אחר, שקיים חשד שמתרחשת פגיעה בתחומי ביה"ס הם מחויבים לפעול מידית לפי החוזר. והעובר על כך עובר על עבירה פלילית. ולכן, אל לכם לחשוש לדווח למנהל ביה"ס (במידה ולא הוא החשוד חלילה) או למפקח מטעם שפ"י (שירות פסיכולוגי ייעוצי).

בכל מקרה בו אתם מסתפקים האם המעשה שאיש ההוראה עשה הינו ראוי או לא, התייעצו עם איש מקצוע עם זיקה להכרות במערכת בית ספרית (יועץ חינוכי או פסיכולוג בשירות הפסיכולוגי של הרשות העירונית).

בימים האחרונים נשאלתי ע"י אמא מודאגת האם זה נורמלי שהרב'ה של הבן שלה בכתה ד מנשק תלמידים? התשובה שלי אליה הייתה, שאולי בשנות ה-90 זה עדיין היה מקובל אבל היום לא. ואינני אומר שהרב'ה הזה עושה מעשה אסור או שהוא פוגע עי"כ בתלמידיו, אבל על האם לדרוש מההנהלה שיחדדו את הנהלים, או באופן כללי או באופן פרטני, ש"אצלנו בת"ת לא מנשקים ילדים ולא משנה כמה אנחנו אוהבים אותם". ואם היא רואה שלמרות הבקשה שלה זה ממשיך, באחריותה לפנות לפיקוח בנושא.

להלן שמות מרכזי הסיוע לכל מקרה שלא יבוא:
"בית חם"- מרכז טיפולי לנפגעים (בני ברק, מודיעין עילית ואלעד).
"שלום בנייך"- מרכז טיפולי לפוגעים ולנפגעים.
"בקדושה"- מרכז העצמה לחיי המשפחה.
"מכון חרוב".

לשאלות בנושא ובנושאי חינוך אחרים ניתן לפנות בדוא"ל [email protected]

יצחק יונה
יועץ חינוכי מוסמך- אוני' בר אילן
ומטפל קוגנטיבי התנהגותי (cbt) – הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות שע"י אוני' חיפה ואיט"ה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!