ליברמן: "יש לי ידידות אישית עם החרדים; אפשר להסתדר"

במחי הודעה אחת, שלמרבה האירוניה יצאה מלשכתו של נציג אגודאי, התקיים השבוע טקס חלוקת תארים לבכירי תנועת דגל התורה. בנשימה אחת עם אמירת המבדיל בין קודש לחול לשיטת רבינו תם, יצאה מלשכת סגן שר החינוך פרוש הודעה מפתיעה שנוסחה בדקדקנות, גם אם לא בהכרח על פי כללי הדקדוק המקובלים: "הרב דוד שפירא והרב מאיר פרוש נפגשו אחרי חג הפסח מספר פעמים בהן דנו על התלהטות הרוחות בתקופה האחרונה, וניהלו שיג ושיח בניסיון להגיע להבנות בנושאים שונים העומדים על סדר היום של הציבור החרדי. הצדדים הביעו רצון ונחישות להרגעת הרוחות.
"ראשי דגל התורה הביעו את דעתם שביצוע חוק הנורבגי יסייע להם להנמיך את המתחים ולגיבוש ופעילות סיעה מאוחדת בת 7 חברים ובכך לתרום לחיזוק הישגיה של היהדות החרדית ולעבודה משותפת של סיעת יהדות התורה בכנסת כפי שהיה בקדנציה האחרונה. לפני כניסת השבת הגיעו הצדדים להבנות, ומחר - יום ראשון - יגיש הרב פרוש את התפטרותו מהכנסת וימשיך לכהן כסגן שר החינוך והרב יעקב אשר יכנס לכהן כח"כ בסיעת יהדות התורה".

ההודעה הבלתי צפויה השתלבה היטב בדרמות שסיפקו לנו הפוליטיקאים החילונים בשבוע האחרון. זה מה שנקרא, אורנים גדול, אורנים קטן. רוסי גדול, נורווגי קטן.

במדד ההלם והתדהמה (והפעם לא של ביטאון יתד, שמנכ"לו, זליג אורלנסקי, יזם את המגעים, אלא של שאר כותבי העיתונים הלא מפלגתיים) יש בהחלט מקום להשוואה בין הדרמה הפוליטית החילונית לזו החרדית. הטונים הצורמים בין דגל לאגודה, ובין גפני לבין פרוש וליצמן במהלך החודשים האחרונים, בהחלט הזכירו את חילופי המחמאות בין ביבי לאיווט בשנה האחרונה.
עוצמת ההפתעה זהה אך בכל מה שנוגע לכדאיות העסקה, אין מקום להשוואה. הדחת יעלון והחבירה של נתניהו לליברמן נתפסו כמהלך שכדאיותו לטווח הארוך מוטלת בספק. לעומת זאת, פרישתו של פרוש לטובת יעקב אשר, נראית כאחד מהמהלכים המוצדקים שנעשו כאן. לא 'המוצדקות במלחמות אגודת ישראל', אם להשתמש בטרמינולוגיה האריק שרונית שנתניהו עשה בה השבוע שימוש, אלא 'המוצדקים שבהסדרי השלום'.

חלוקת הקלפים מחדש מוצדקת, ומשתלמת לשני הצדדים. דגל התורה שקופחה ביחסיות לא פרופורציונאלית של שני נציגים מול ארבעה תוכל להגיע לבחירות הבאות, אחרי מחצית שנייה של קדנציה (עם הארכה על רקע הרחבת הממשלה) בה יושבים במליאה שלושה ח"כים מדגל לצד שלושה מאגודה.

אין מתנות חינם, ואצל הפרושים, אפילו לא מנויים לעיתון. מה דגל קיבלה – גלוי וידוע לכל, אך יותר מעניינת, שאלת התמורה שקיבלה שלומי אמונים. ראש עיריית אלעד ישראל פרוש ומנכ"ל יתד נאמן זליג אורלנסקי הם שני המוסכניקים שיזמו את חידוש המגעים והעלו את הרכב המקרטע של יהדות התורה על הכביש. רק לפני שנה, כאשר אחד מהשניים כינה את השותפות עם רעהו, תאונה עם חשש לפגיעת שסי, היה מי שקרא לשני השותפים-יריבים, הבכירים אך צעירים להירגע. באו הצעירים והרגיעו את המבוגרים.

בראיון משותף של השניים לאבי מימרן ברדיו קול חי הם שללו כל קשר בין ההתפטרות של פרוש לטובת אשר לבין יישוב המחלוקת בחינוך העצמאי, ונשמעו כמו דרעי, שעלה לאחרונה לראיון באותה תחנה והתעלם מחקירתו כאילו כלום לא קרה.

יש תחומים שהקשר ביניהם לעולם לא יהיה מקרי. אם יעלון מוצא לנכון למתוח ביקורת מנהיגותית על נתניהו רגע אחרי שהוא מודח, קשה להתעלם מההקשר (קשה אך אפשרי, ולראיה כותבי הטורים בעיתונות החילונית שטחו עיניהם מלראות את העובדות). אם פרוש האב הבהיר בקולו רק לפני חודש שקיום ההסכם בחינוך העצמאי הוא תנאי למימוש הנורווגי, פרוש ג'וניור לא יכול לעלות לשידור ולמכור למאזינים אשליות שמתאימות לימי התרמה.

למאיר פרוש אישית הצעד עושה טוב בכל המובנים. בקונסטלציה הפוליטית הכללית, מרגע שהורחבה הקואליציה, פוחתת חשיבותה של כל אצבע ואצבע. במישור הפנים אגודאי פרוש יודע שהיריבה האמיתית שלו מזה שנים היא הסיעה המרכזית ולא דגל התורה. שילוב הידיים עם ליצמן היה נכון וטוב לטווח הקצר, ופרוש הוכיח באמצעותו שהוא אינו בכיס של אף אחד, אבל עדיף להשתחרר מהחיבוק החזק רגע לפני שיישמע הקנאק.

יעקב לבדו
האגודאי היחיד שהשמיע ביקורת פומבית הוא שר הבריאות יעקב ליצמן שבמקרה הזה, היה האחרון שזיהה. במשך שבוע שלם הסתובב פרוש בבתי האדמו"רים חברי המועצת (רובם, לא ככולם) ויענק'ל, כמו בוגי, לא ידע. הוא לא ידע.

"פרוש התקשר אלי במוצאי שבת, חמש דקות לפני שהוציא הודעה רשמית", אמר לי ליצמן השבוע בברית לבנו של עוזרו המסור מוטי בבצ'יק. רגע לפני שהמריא לז'נבה לוועידת הג'אנק פוד, ונעדר, על הדרך ולא בצער רב, מהשבעת יעקב אשר, דיבר ליצמן לראשונה על ההתרחשויות.
האם נכון מה שאומרים שטרקת למאיר פרוש את הטלפון, שאלתי.

"ממש לא", השיב ליצמן, "אמרתי לו שלדעתי הוא עושה טעות אבל זה מה שהוא החליט, והוא לא שאל אותי מראש. בניגוד למה שפירסמו, גם לא ביקשתי לכנס את מועצת גדולי התורה ואני לא הולך לעשות מזה דרמה. גם אין סיבה. אנחנו הרי מכירים את דגל התורה ויהיו לפרוש עוד מספיק סיבות להצטער על זה בעצמו".

בינתיים, טוענים בדגל שדווקא אתה לא מקיים הסכמים. נסעת בשבוע שעבר לחיפה כדי לדאוג לכך שסגן ראש העיר בליטנטל, הנציג האגודאי, יתפטר לחודשיים מתפקידו כסגן כדי להתמנות שוב בעוד חודשיים, אמרתי.

"להיפך", השיב ליצמן, "הודעתי ליונה יהב שהנציג שלנו בחיפה, אריה בליטנטל יתפטר מתפקידו כסגן ראש עיר, כפי שהתחייב בהסכם הרוטציה שנחתם עם דגל התורה. הוא אמר לי שבכל מקרה לא ימנה את מיכי אלפר מדגל, שבניגוד לנציג שלנו, תמך בבחירות ביריב שלו. אותנו זה לא מעניין. אנחנו נקיים את ההסכם ואם בעוד חודשיים הנציג מדגל לא ימונה, נראה מה נעשה". לא להיפך, אלא הפוך על הפוך.

נכשלת מודיעינית במגרש הביתי. פרוש סגר דיל מאחורי גבך וקיבל את אישור האדמו"רים, ואתה לא ידעת, אמרתי.

"בוא נאמר שידעתי כמו גפני", השיב ליצמן בבדיחות ויצא לשדה התעופה. ליצמן כיוון כמובן להודעה הרשמית שהוציאה לשכת פרוש במסגרתה הוזכרו המגעים בין דוד שפירא למאיר פרוש. מלשון ההודעה נתקבל הרושם שגפני לא היה מעורב ואם היה מעורב, ידע אך לא הוביל, עודכן אך לא ניווט. בלקסיקון של בוז'י הרצוג שביקש לאחוז בהגה, הוצג גפני כמי שישב לכל היותר במושב האחורי.

"חוש ההומור של הרב ליצמן משובח כרגיל", אומר בתגובה מנכ"ל יתד נאמן זליג אורלנסקי, "אבל ברמה העובדתית זה פשוט לא נכון, גפני לא רק שידע על התהליך אלא הוא זה שדירבן אותי באופן אישי ואת שאר החברים שהיו מעורבים, למצות את המגעים מול שלומי אמונים ולהביא ליישור ההדורים. זו לא גרסה מול גרסה, אלא מציאות שניתנת להוכחה. מי שראה את גפני ופרוש בשבוע האחרון, יושבים ביחד מול נציגי הצבא ומתאמים מהלכים במשך שעות ארוכות כדי לעמוד על המשמר בסוגיית הגיוס, מבין שהתיאום התחיל בין שני הגנרלים הוותיקים. אנחנו כחיילים רצנו קדימה ועשינו את המלאכה".

על התיאום של הווטרנים (לא ותרנים. וטרנים!) מיהדות התורה מול שלטונות הצבא עוד ידובר במדור זה. לפני כן, אי אפשר שלא לשאול, הכיצד דוד שפירא, שחרד לפרסום שמו ברבים ומעדיף להישאר מאחורי הקלעים, נתן את אישורו וברכתו לפרסום שמו, בהודעה רשמית של לשכת סגן שר החינוך, תחת התואר הרשמי של "ראשי דגל התורה".

זה לא שמעורבותו הדומיננטית של הנכד היתה סוד צבאי. נוכחותו בתנועה כ'ידוע בציבור' מוכרת
גם בלי הודעה רשמית, בתוככי המגזר ומחוצה לו. כשאיווט ליברמן סגר דיל עם דגל על תמיכה משותפת במשה ליאון, הוא עשה זאת בין השאר מולו. כשהתמורה היתה תמיכה של האופוזיציונר ליברמן בהחלת החוק הנורווגי על סגני שרים, ליברמן התראיין באכסניה זו, וכשהסביר שעשה זאת כהכרת הטוב לבני הבית ברחוב חזון איש, הבינו כולם למי התכוון המשורר הרוסי. בשביל החבר הטוב דרעי שמונה לשר פנים, איווט הסכים רק להיעדר מההצבעה במליאה. למענם של בני הבית מרחוב חזו"א, הוא נכנס למליאה והצביע בעד.

ברמת המעורבות האישית של דוד שפירא מאום לא השתנה. ברמת המעורבות הציבורית של האיש כבן ביתו של גדול הדור, אין חדש תחת השמש. כבר הכרנו נכדים ומשב"קים של גדולי ישראל שגילו מעורבות ערה בהכרעות ציבוריות ואף פוליטיות. האחרונים שנודעו לכל בשמותיהם, היו הרבנים אריה וישראל אלישיב. הרב דוד שפירא אומנם שיכלל את המעורבות לדרגת אומנות (עם נוכחות ערה בכל צמתי ההכרעה: ועדת הכספים, יתד נאמן, החינוך העצמאי וכו' וכו'), אך ברמה התקשורתית, הוא נהנה מחיסיון עיתונאי כמקובל בתחום. ידו היתה בכל אך יד איש (בתקשורת לפחות) לא היתה בו. בקודים של המגזר החרדי, כל עוד שהנכד מקפיד להתעטף באצטלת סבו הגדול ומותיר את הבמה הפוליטית לנציגות הרשמית של התנועה, הוא חוסה תחת ההגנה האוטומטית של 'גדולי ישראל' שאין לערער אחריהם. לא גילו הצעיר של הנכד מספק לו הגנה, אלא אך ורק הסתופפותו בצל סבו הגדול, המנהיג הרוחני של הציבור הליטאי.

הראשון שזיהה את הפרצה ועט על ההודעה של שלומי אמונים, היה עורך הפלס נתי גרוסמן שאינו חשוד בעודף פרגון לאיש ובטח שלא לנכד המוכשר מבני ברק. הפלס מיהר לצטט בבוקר יום ראשון את הודעת לשכת פרוש ככתבה וכלשונה כולל אזכור מעורבות הנכד במגעים. ביתד (ובתיאום מוחלט גם במהבשר), הוזכרה הידיעה רק בבוקר יום שני, אחרי הגשת מכתב ההתפטרות באופן רשמי, מבלי להזכיר כמובן את שמות המעורבים במגעים מטעם דגל התורה.

על השאלה, למה לו פוליטיקה עכשיו, ניתנו תירוצים בדיעבד ובמרכזם ההסבר שתלה את אזכור שמו של שפירא, ברצון של פרוש להפוך זאת להסכמה בין ציבורים ולא בין מפלגות. "ברגע שהמגעים לא נוהלו ברמה הרשמית מול נציג דגל בכנסת, פרוש לא צריך להסביר לליצמן מדוע לא שיתף אותו במגעים בין דגל לאגודה", הסביר גורם חסידי בפלפול ליטאי.
מה שברור הוא שמבחינתו של שפירא מדובר בפרסום רשמי חד פעמי, מעין 'הוראת שעה', שלאחריה

הוא מתכוון להתנהל כדרכו בהסתרה שבתוך ההסתרה. הוא לא מתכוון לחצות את הכביש, מרחוב חזון איש לרחוב רבי עקיבא, ולהכריז על עצמו כפוליטיקאי שמהלכיו חשופים לפרשנות בשטיבלך של איצקוביץ, ולשוט הביקורת הצולפת בטורי סופ"ש של העיתונות החרדית.

כפוליטיקאי מן השורה, הוא היה נדרש מדי שבוע, בשמו הפרטי וללא התואר המקדים רב, לתת דין וחשבון תקשורתי. כמשב"ק השואב את כוחו מעשיית רצון סבו, הוא אינו מחויב לאיש מלבד הסב הגדול. רק שוטה יוותר על פוזיציה שכזאת, וביכולותיו הקוגניטיביות של הנכד, אפילו בפלג הירושלמי לא הטילו מעולם ספק.

אמונה וביטחון
מה רוצה ליברמן ומה חולף במחשבתו - רק איווט יודע. כיצד הוא ינהג בכל הנוגע ליחסיו עם החרדים, אפשר ללמוד מניסיון העבר. לא מההתקוטטות עם גפני - שהרי איווט הוא עוד יריב בסדרה, וגם לא מהתבטאויותיו כשישב באופוזיציה - שהרי דברים שרואים משם וכו'. המודל שצריך לעמוד מול העיניים הוא הקדנציה הלפני-קודמת, מהארוכות בממשלות ישראל ומהטובות שהיו לחרדים.
חיכוכים הצהרתיים לא חסרו, בעיקר בסוגיית הגיור, אחרי שהסכם חתום עם הראשון לציון הגר"ש עמאר הפך לקרקס פוליטי-תקשורתי. כשמדברים תכל'ס, הרי שהקדנציה המשותפת האחרונה עם איווט הייתה הטובה ביותר ליהדות החרדית בשני העשורים האחרונים. ההסכמים הקואליציוניים הנוכחיים רק מבקשים להשיב את הגלגל לאחור לאותה תקופת זמן. יותר מזה אנחנו לא צריכים.
נשארנו עם ההתבטאויות הקשות נגד הנציגות החרדית וההצהרות בסוגיות דת ומדינה, בעיקר בתחום הגיור והגיוס. בכל מה שקשור לתחום הראשון, יכול החתום מעלה להעיד ממקור ראשון שלאיווט היה חשוב להדגיש ש"הדברים הוצאו מהקשרם" – לא כעת במועד החתונה, אלא הרבה לפני שהחלו פגישות השידוכים.

ב-13.1.2016, כשעוצמת הדציבלים בשיח שנשמע מפיו הייתה 'תשע בסולם גפני', פנה ליברמן וביקש להבהיר בראיון שפורסם כאן בשעתו, כי למעט חיכוך נקודתי עם גפני, אין לו דבר וחצי דבר נגד הנציגים החרדים: "אין לי שום בעיה עם החרדים. אשתי דוסית, אני הכנסתי את החרדים לקואליציית ביבי הראשונה ואני זה שהתנגדתי בקדנציה הקודמת להדרת חרדים".

מאוחר יותר, כאשר בערוץ 10 צוטטו דברים קשים נגד הנציגות החרדית, הוא ביקש לעלות לראיון לתוכנית פילפוליטיקה (בהגשת עמיתי, הפרשן המוערך יעקב ריבלין ובהגשתי) כדי להתנצל ולהבהיר: "לקחו ראיון של חצי שעה והשמיעו דקה. אין לי שום דבר נגד הציבור החרדי וחברי הכנסת החרדים ואיני שולל ישיבה עם החרדים בממשלה". באותו מעמד אגב, הוא הבהיר כי הסיפור עם גפני נגמר וכי הוא מצידו פותח דף חדש. ליברמן אמר זאת באיווטית מדוברת, בלי להתנצל ובלי לגמגם אך המסר עבר ומאז השקט נשמר. יחסית.

אז נכון שלא 'הכל גן עדן' כפי שנוהג לומר איווט כשהוא נשאל לשלומו. ליברמן מצהיר לאורך כל השנים שהוא אינו טומי לפיד ואפילו לא יאיר, אך למאזין מן הצד הוא נשמע לעיתים לא פחות לוחמני. אלא שכאן צריך לתת את הדעת לכך שבתקופה בה זה קרה בעבר, הוא הצטרף למקהלה ככינור שני. בחג הסוכות האחרון, ישב איווט על כוס יין וסיגר עם אריה דרעי, ישראל יהושע, בני נחמיה, אבי אבוחצירא ועוד כמה חברים טובים, ולימד אותם את התורה הליברמנית על רגל אחת. אין לו עניין להתנגח, והוא לא נהנה להתסיס אך ברגע שהדגל של דת ומדינה מונף, הוא לא יכול להישאר מאחור ולאבד את הקהל הרוסי שביטנו מלאה (אתם יודעים במה).

קחו את חוק הגיוס כדוגמה טובה. ליברמן אכן טירפד בשלהי קדנציית השותפות עם החרדים כל ניסיון להגיש חוק גיוס מתוקן, אף לפני כן ישב בכל הממשלות שאישרו את חוק טל, וגם אם לא הצביע בעד – נתן לחוק לעבור. הפיוז שלו קפץ, רק אחרי ש'הראשון שזיהה' נתניהו הזמין ללשכתו את מקימי מאהל הפראיירים והזניק את הקמפיין לשחקים. ברגע שזה קרה, איווט לא היה יכול להרשות לעצמו להישאר מאחור.

הלקח הזה חשוב שיילמד ויופנם. איווט מחובר לחרדים בערוצים ישירים, אבל חרדי הוא לא, וגם לא דתי לאומי. הוא מכיר את חברי הכנסת, עם כמה מהם יש לו חברות רבת שנים. אחד מהאנשים הקרובים לו ביותר, אבי אבוחצירא, הוא בחור משלנו, איש צנוע וברוך כישורים שבימי הקמת הממשלה דחה הצעה קורצת להתמנות כרל"ש של אריה דרעי ונותר נאמן לבוס גם ברגעים קשים. אצל איווט, בלשכה כמו במדינה, בלי נאמנות אין אזרחות.

באותה נשימה, אי אפשר לצפות מליברמן כמנהיג מפלגה רוסית, לרוץ לפני המחנה ולספק סחורה. בוודאי שלא במחירי סוף עונה, ב'סייל' שאפילו בוגי כשר ביטחון לא היה מסוגל לארגן. איווט אינו הטיפוס שיוציא שדים מהבקבוק, אך ברגע שהם משתחררים, הוא לעולם לא יופיע כשחקן בתיאטרון מכסחי השדים. לא בתחום העדתי, כנציג המגזר הרוסי (את הקמפיין הגזעני של ש"ס 'כוכבית גיור', הוא טרם שכח), ולא בתחום הדתי, כמי שמייצג עלייה שיש לה בטן מלאה על הממסד החרדי.

המילה האחרונה שמורה לשר הביטחון הנכנס, שמתבטא כאן לראשונה, בהקשר חרדי, כממונה על גיוס צעירי ישראל ודיחוי בני הישיבות: "אמרתי לא אחת גם אצלך וגם כשישבתי באופוזיציה שאני לא אויב של הציבור החרדי. עם החברים החרדים יש לי ידידות אישית לאורך כל השנים עוד מימיי כמנכ"ל לשכת ראש הממשלה ב-96'. יש לנו מחלוקות בסוגיות של דת ומדינה כי אנחנו מייצגים ציבורים שונים, אבל כשיש נכונות משני הצדדים לשבת ולדבר אפשר להסתדר. הוכחנו זאת בעבר ונוכיח זאת גם בעתיד".

פרקליט המפלגה
הרבה כדורי סרק נורו מאז התפרסם הטור בשבוע שעבר. דו"ח צוות המנכ"לים הבין-משרדי לקידום עמידה ביעדי הגיוס, שפרטיו המלאים עם משמעותם המלאה והמטרידה הובאו כאן בפרסום ראשון, נפל על ראשם של חברי הכנסת בטיימינג הכי לא נכון. לך תסביר לשר הנכנס איווט ליברמן, שהצעד הראשון שלו בתפקיד אינו חיסול הנייה תוך 48 שעות, אלא ריכוך הדו"ח והתגמשות לכיוון החרדים.
למי שפספס את הפרק הקודם, להלן התקציר, הצוות הבין-משרדי בראשו עמד מנכ"ל משרד הביטחון היוצא דן הראל, המליץ על נקיטת צעדים ממשיים לעידוד הגיוס לצה"ל, החל משינוי מבחני התמיכות לכוללים ולישיבות, קטנות כגדולות, עבור להקמת ישיבות הסדר לחרדים והקצאת משאבים לעידוד הגיוס במגזר, וכלה בבילוש וחיפוש אחר בחורי ישיבות מתחזים, באמצעות שכירת חוקרים פרטיים, הצלבת נתונים ומעקב אינטרנטי.

כפי שנחשף כאן בשבוע שעבר, חברי הכנסת החרדים קלטו רק בשבועיים האחרונים שלדו"ח הזה פתיל קצר – כמו מכתב התפטרות מהכנסת שמתקתק בקצב, 48 שעות, דקה אחר דקה, עד כניסתו לתוקף. הסיבה לכך היא שעון החול של ארבעים הימים אשר התחיל להתרוקן מרגע שהוגש הדו"ח לשר הביטחון, זאת, מכוח הוראות סעיף 26טו2 לחוק הגיוס המתוקן, הקובע כי שר הביטחון יביא את הדו"ח לאישור הממשלה, לא יאוחר מ-40 ימים מיום שהוגשה לו התכנית.

ביום חמישי שעבר, בהתאם ללו"ז שפורסם במדור זה, נפגשו ח"כ גפני וח"כ (נכון לשעת הפגישה) פרוש במשרד הביטחון, עם הצוות שריכז את כתיבת הדו"ח. הפגישה החלה באווירה טעונה, וכבר בראשיתה הוטחו האשמות ע"י שני הצדדים. הביטחוניסטים הרי מכירים את הנוסחה: ההגנה הטובה ביותר, היא ההתקפה.

צריך לשוב ולומר מילה טובה על גפני ופרוש שמתגייסים בהתנדבות למשימה הקשה וכפויית הטובה של תיקון חוק הגיוס ונספחיו. בלשכת ליצמן, שדבר השתתפותו בפגישה פורסם בטעות באחד מערוצי התקשורת, מיהרו להוציא הודעה ולפיה שר הבריאות שוהה בלשכתו. שיהיה לו ולנו לבריאות. את מה שלא נאמר בהודעה, שמע גפני מליצמן שעה קלה לפני הפגישה. "אמרתי לגפני שאני סומך על פרוש שישתתף בפגישה כנציג אגודת ישראל", אומר ליצמן ל'קו עיתונות' ומסביר: "הרי לא הייתי מעורב כמו פרוש וגפני בכל הליכי תיקון חוק הגיוס. סמכתי על פרוש כנציג אגודה אז ואני סומך את ידי גם עכשיו". פרוש היה משלם הרבה כדי לשמוע מליצמן התבטאות דומה, גם במוצ"ש האחרון.
הפגישה במשרד הביטחון החלה בטונים צורמים. חברי הכנסת החרדים התרעמו על כך שהדו"ח פורסם ללא עבודת מטה אמיתית. לטענתם, צוות המנכ"לים כלל לא התכנס, וגם דעתם של חברי הכנסת החרדים לא נשמעה. "הפעם האחרונה שישבנו איתך, הייתה ביחד עם זאב אלקין במהלך המשא ומתן הקואליציוני", הזכיר פרוש לעו"ד הילה ארליך-עמר, סגנית היועץ המשפטי למשרד הביטחון שליוותה את כתיבת והגשת הדו"ח, "מאז ועד לתיקון חוק הגיוס הוחלפו עוד שמונה טיוטות שבהם לא היית מעורבת".

ארליך מצידה עברה ממגננה להתקפה וטענה שהגישה את הדו"ח לעיון חברי הכנסת כבר לפני החג אך לא קיבלה מענה. בסופו של דבר הבינו שני הצדדים כי במקום לריב מי לא אמר למי, יש לנסות להגיע להבנות.

נאפשר נא לח"כ ולסגן השר מלומדי הסבל לעשות את העבודה, אך כספישל לפתיחת מושב הקיץ, הנה עוד פיסת מידע, שיכולה לשרת את חברי הכנסת בוויכוח מה קדם למה. עיון בתאריכים העוקבים של חילופי המסמכים מספק תשובה על בסיס נתונים: הילה ארליך-עמר אומנם העבירה לחברי הכנסת את הדו"ח לפני החג, בתאריך 18 באפריל, וכתבה במייל אליו צורף הקובץ: "מצ"ב דוח הצוות הבין-משרדי לקידום עמידה ביעדי הגיוס. אשמח להיפגש עמכם ולשמוע את עמדותיכם לגביו".
א-מה-מה, שלבג"ץ, כך מתברר, הוגש הדו"ח שישה ימים לפני שנמסר לעיונם של חברי הכנסת, לא כטיוטה, אלא כעובדה מוגמרת, על ידי עו"ד אביעד קראוס, סגן בפרקליטות המדינה.
מסקנה: הדו"ח אומנם נשלח על ידי ארליך לפני תקופה, אך חברי הכנסת החרדים עודכנו, רק אחרי שהסוסים ברחו מהאורווה.

מכללת אריאל
למחרת פרסום דו"ח הצוות הבין משרדי כאן ב'קו עיתונות', מיהר גפני להצהיר ביתד נאמן (על פי בקשה מגבוה) כי "טיוטת הדו"ח החמור של ועדת המנכ"לים בנושא הגיוס והישיבות נדחתה על ידי הנציגות החרדית בכנסת". גפני דייק בלשונו הואיל ולחברי הכנסת, נשלח המסמך כטיוטה, בקובץ וורד שניתן לערוך עליו שינויים ולסמן אותם על גבי הקובץ. מה שגפני לא ידע, שקובץ זהה כנוסח סופי, מבושל כל צורכו, כבר הוגש על ידי המדינה לבג"ץ.
קבלו את הנוסח המדויק שצירפה פרקליטות המדינה בהודעתה לבג"ץ: "בסופה של עבודת מטה מעמיקה, בראשות מנכ"ל משרד הביטחון ובהשתתפות יתר הגורמים הרלוונטיים, סיים (ההדגשה במקור – א.ב.) הצוות הבין משרדי לפי סעיף 26טו1 לחוק את מלאכתו בכל הנוגע לגיבושה של תוכנית רב שנתית לתקופת ההסתגלות הראשונה". לא טיוטה, ולא דו"ח שבושל כמאכל בן דרוסאי, אלא אומצת בשר עשויה וול-דן.

המדינה הצהירה בהודעתה, שהוגשה כאמור ב-18 באפריל, כי "כלל חברי הצוות חתמו על הדוח אשר יונח היום על שולחנם של שר הביטחון והשר הממונה על הרשות לשירות לאומי-אזרחי". כאן צריך לעצור להערת אזהרה, הואיל ולפחות לפי הודעת המדינה, ובהתאם למסמך החתום שצירפה הפרקליטות, הרי שהשר הממונה, זה שראה את הדו"ח לפני כולם ושמר על זכות השתיקה, הוא אורי אריאל, בכובעו כשר הממונה על השירות הלאומי אזרחי.

עכשיו, רק תארו לעצמכם מה היה קורה אם קוצו של יוד מהדו"ח החד-צדדי הזה, היה עוסק בקרוואן מט ליפול במעלה מצית זיתים. אריאל היה יוצא מכליו, קורא להפלת הממשלה, מתריע תחת כל עץ רענן ומטע שרוף. מצד שני, אם חברי הכנסת החרדים העדיפו, במידה רבה של תבונה, לשמור על דממה, מה לנו כי נלין על אורי אריאל.

ההצהרה בפני בג"ץ על סיום הדו"ח וחתימת כל חברי הצוות, היא בעיה בפני עצמה. זהו לא רק מנכ"ל משרד הביטחון היוצא, דן הראל, שעמד בראש הצוות, אלא גם רשימת החברים הבכירים, שלפי הצהרת המדינה כבר חתמו על הדו"ח הסופי. מהרכב מכובד כל כך שמוצג רשמית (גם אם היה מעורב חלקית), אי אפשר להתעלם: מנכ"לית משרד החינוך מיכל כהן, הממונה על התקציבים באוצר אמיר לוי, מנכ"ל משרד הכלכלה עמית לנג, ראש אכ"א האלוף חגי טופילנסקי, מנכ"ל הרשות לשירות הלאומי אזרחי שר שלום ג'רבי, ראש המועצה הלאומית לכלכלה אבי שמחון והמשנה ליועמ"ש עו"ד דינה זילבר.

אין צורך לנסות להבין דבר מתוך דבר. את משמעות הגדרת הדו"ח כסופי וחתימת כל חברי הצוות, הבהירה המדינה עצמה בהודעתה לבג"ץ: "בהתאם להוראות החוק על שר הביטחון לגבש החלטת ממשלה ולהניחה על שולחן הממשלה, הכל בהתאם להוראת סעיף 26טו2 לחוק". הוראות חוק הגיוס המתוקן, כזכור, מחייבות את הגשת הדו"ח לאישור הממשלה תוך ארבעים יום ממועד הגשת הדו"ח לשר הביטחון ולשר הממונה על השירות הלאומי אזרחי. ארבעים הימים הללו חלפו השבוע, ומכאן, כפי שהוסבר, נבעה הדחיפות לשינוי הדו"ח בטרם יחלוף המועד.

לא קלה דרכם של חברי הכנסת, שנדרשים לשנות דו"ח שהוצג בפני בג"ץ לא כטיוטה, אלא כדו"ח סופי, חתום וגמור. הדברים היו נכונים למשמרתו של השר היוצא יעלון, ורלוונטיים שבעתיים תחת המשמרת של השר הנכנס – שעם כניסתו לתפקיד סבר לתומו שהליכי אישור חוק הגיוס, מאחוריו.
לפחות בשלב הביניים הנוכחי, הצליחו חברי הכנסת להפוך את הלימון ללימונדה. בישיבה המדוברת, שהתקיימה בקריה (מהחרדים, בניגוד לבן דהן, לא נשללו האישורים), סוכם עם גפני ופרוש על דחיית הגשת הדו"ח לאישור הממשלה בשבועיים לפחות, כשהתירוץ הרשמי הוא חילופי השר והמנכ"ל. רצה הגורל ובשבוע בו הודח יעלון, מסיים את תפקידו גם מנכ"ל משרד הביטחון דן הראל, שעמד בראש הצוות הבין משרדי. את מקומו של הראל, יתפוס מיום חמישי זה האלוף במיל' אורי אדם, שיש לקוות, כי בהקשר החרדי שם משפחתו יעיד על אופיו.

נכון לעכשיו הרווחנו שבועיים ואם בג"ץ יידרש לעניין וישאל לפשר העיכוב, אין תירוץ טוב יותר מאשר רצונם של השר והמנכ"ל הנכנסים ללמוד את הדו"ח ולבחון אותו בשנית. בפוליטיקה הישראלית התזזיתית, המשימה הראשונה במעלה היא לקנות זמן. הרי בשיטה הזאת בדיוק, עומד נתניהו להפוך לראש הממשלה בעל תקופת הכהונה הארוכה ביותר בתולדות ראשי ממשלות ישראל.

הטור מתפרסם ברשת קו עיתונות דתית

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!