"ראו אותי עם השכמייה השחורה, מיד סימנו אותי כמתעללת"

נראה כי "האמהות המושלמות" מתחלקות לשתי קבוצות: אלו שכל הזמן רוצות שיידעו כמה הן מושלמות, ואלו המושלמות באמת, גם במידות. אלו שעושות הכל כדי לתת לזו שמולן להרגיש שהיא (האחרת) היא האמא הנפלאה ביותר בעולם. רק אחרי הפגישה איתן, תמיד "נופל האסימון" ואת מכירה בגדולתן האמיתית.

בעיניי ל' תמיד נמנתה על הקבוצה השניה. זו שתמיד תענה במאור פנים ולא משנה עם כמה ניסיונות היא מתמודדת, תמיד שמחה נסוכה על פניה.

לכן כשנפגשנו לפני מספר ימים בשער הגן של בנותינו, הופתעתי לגלות ארשת עצבות על פניה, וחיוכה הפעם לווה באנחה. היינו שתינו לבד מול השער הנעול, הריכוז בגן טרם הסתיים והגננת טרם פתחה את השער. בשקט המנחם היא שפכה את ליבה וסיפרה על מפגש מצמרר עם הממסד הרפואי.

בתה הקטנה בת השנה פלוס, הלכה / דידתה לתומה במטבח ביתה ותוך שתי שניות בלבד, משכה את מפת השולחן שעליו היתה מונחת כוס קפה. המים הרותחים נשפכו מעליה וצרבו את זרועה שהחלה להתמלא בשלפוחיות. כמובן שמזועזעת, היא ובעלה, מיהרו להבהילה לבית החולים.

"את לא יודעת מה הם עשו לי" אמרה בעיניים מלאות דמעות, "ראו אותי ככה, עם השכמייה השחורה (השכמייה הברסלבית) ואת בעלי עם החליפה מחזיקים את הילדה, וישר סימנו אותנו כהורים מתעללים. הושיבו אותי מול עובדת סוציאלית וחקרו אותי כאילו הייתי פושעת מועדת - שיש לה עניין מיוחד להרתיח את ילדיה עצמה ובשרה. שלא לדבר על הרופא שטיפל בה...

גם החלק של הבירוקרטיה היה נוראי. שכחתי את תאריך ההולדת הלועזי של הבת שלי. הם כולם עמדו סביבי וצרחו עלי בהיסטריה, אבל יכולתי לזכור באותו רגע רק את התאריך העברי, אז נתתי להם את תעודת הזהות שלי שיראו לבד. הם ראו את התאריך אבל ראו גם את השם המלא שלי והבינו שאני בעלת תשובה. אז התחילו לצרוח עלי שלפי השם אני בעלת תשובה, ואם כך הרי שפעם נהגתי כמוהם, ללכת רק לפי תאריך לועזי, אז איך זה שאת התאריכים של הילדים אני לא יכולה לזכור?

לכי תסבירי להם שאת כבר 13 שנה בתשובה ומתנהלת לפי תאריך עברי, אז איך אפשר דווקא עכשיו, כשהילדה צורחת וסובלת לזכור תאריכים לועזיים? היו לי כבר כל כך הרבה דמעות בגרון ובעיניים שלא יכולתי להגיד יותר כלום".

שמעתי בכאב את דבריה וחיפשתי מהר משפט חכם ומנחם לומר, אבל לפני שהספקתי לחשוב על משהו השער נפתח והילדות יצאו. לא רציתי לדבר על שנאת חינם לידן אז רק הבטחתי שבערב הילדים יאמרו תהילים לרפואת הילדה, תפילה של תינוקות של בית רבן.

בדרך הביתה לא יכולתי שלא להמשיך לחשוב על המקרה המזעזע. על הסבל של הילדה והסבל הכפול של האמא. לא לנו לחשבן חשבונות שמיים אך בכ"ז לא הצלחתי להתאפק מלהעז לשאול למה דווקא היא? האמא שתמיד כה מסורה לילדיה, היצירתית, הסבלנית והנעימה כל כך.

כאמור לא לנו חשבונות שמיים, אך אין ספק שאם בורא עולם רצה קידוש שם שמיים בעולמו, שירו את חיילי צבאו שנעלבים ואינם עולבים, אשר גם שעת השפלה חריפה לא ירמו את קולם ולא יתפרצו, הרי שנבחרה למשימת קידוש השם, שליחה נאמה מאין כמוה.
מבדיקה של 'לובי נשי' בעקבות הסיפור, הילדה מחלימה בביתה, ידה מגובסת ועדיין זקוקה לרחמי שמים.


,

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!