אגדה קומית: סוכריות הרעל של הקיסר ביבי

יש שוני בין הסיפור המיתולוגי על הקיסר-קלאודיוס דאז, לבין הקיסר בנימין נתניהו דהיום, קלאודיוס האמין שהוא הוא האל לנתיניו, כביכול... בנימין-נתניהו בטוח שהוא מתנת האל לנתיניו. אנחנו. הצד השווה שבשתי האגדות - בשתיהן מחלקים ״סוכריות-רעל״ למי שמאיים על ״מעמד הקיסר״, או עלול לטעון לכתר בסיטואציה מתחלפת.

שם ברומא העתיקה, זו האם-הקיסרית, המכשפה-מהאגדות שחילקה את סוכריות הרעל. כאן, זו האשה שלצידו שמדיחה, בונה ומקדמת. זו שלשיטתה ואמונתה בעלה ״מציל״ את האומה ושמן-הקודש נמשח על קודקודו. אולי היא יודעת משהוא, שאנו ה'בורים' לא יודעים. יתכן? לא חושב.

בנימין נתניהו הוא לא הבעיה. ביבי הוא הסימפטום לתרבות-שלטונית. נמוכה, רדודה, ללא אידיאולוגיה של ממש. אפס אמינות ורצינות. תרבות-שלטון שמקדשת ומעמידה בראש! את ״האני״ והיכן ״מקומי״ במפת הכיבודים והשררה ולא את הדרך והאידיאולוגיה.

דווקא ״בוגי-יעלון״ כדוגמה חיה לקלקלת שבתרבות השלטון העכשווית. ראש הממשלה נהג בו בנבזות, בפראות לא מצויה ובביזיון. ברגע שבוגי אינו שר-בטחון הוא מתפטר מהכנסת ופורש לפחות זמנית, מהחיים הפוליטיים. למה? רק כשר בטחון הוא מסוגל, רוצה ויכול 'לשרת-את-עם-ישראל', כשר בתפקיד אחר ואפילו לא שר-חוץ, כחבר הקבינט-הבטחוני וגם כח״כ מהמניין לא ראוי לשרת את העם והאומה?

רק בתפקיד שהוא חושב שמתאים למידותיו. 'אני' ותו לא?

דוגמא שניה. איווט ליברמן. איני מחסידיו. אבל העקשנות במקרה שבנימין נתניהו הצד השני, משתלמת, ובגדול... בשביל התפקיד הנחשק, שדרוג ממעמד שר החוץ שהוצע לו בעת הקמת הממשלה, לתפקיד ״פסגת חלומותיו״. שר הבטחון. הוא שוכח את שלל אמירותיו, נאצותיו וקללותיו כלפי ראש הממשלה! הבוס החדש שלו, רק בשנה האחרונה. אמינותו האישית של ביבי, יכולותיו, מצבו הנפשי, נטיותיו הפוליטיות, עוד ועוד.

הכל התפקיד! האני! גם אצל ליברמן שסיסמת הבחירות שלו הייתה, ״מילה זו מילה״. ה״מילה״, עומדת בקרן זווית - בושה ונכלמת. כל מכלול דרישותיו האולטימטיביות לכאורה בשלל הנושאים השונים, גיוס-חרדים, חוקים דתיים, יחס למחבלים, מדיניות ״ההכלה״ ברצועת עזה ועוד. הכל התמוסס מול תפקיד נחשק וכסף לפנסיה לעולים וותיקים? אתמהה? איש העקרונות.

השרים גלעד ארדן וישראל כץ. המהומה תפסה אותם בחו״ל. שניהם טוענים מטעם עצמם לתפקיד שר-החוץ. לטענתם, הובטח להם. אחד טוען שיש לו הבטחה בכתב. שניהם באפס תגובה, שום הצהרה, ״תענית-דיבור״, אולי בגין ימי בה״ב שחלים בימים אלו. החשד שמא יאמרו מילה שתתפרש לא נכון ״ותפגע״ בסיכויי השדרוג האישי משתקת את לשונם. זו מנהיגות, זו חברות לחבר-לדרך. שר לרעהו זאב! העיקר הקידום האישי, מדינת הגמדים. שוב ״האני״ לפני הכל?

ואחרון, שלמעשה הוא הראשון. בנימין נתניהו. השיר אומר: ״אלוקים לשלטון בחרתנו״. ביבי לא המשורר ולא המלחין. אך בהחלט נוהג כמי שהשיר נכתב עליו ועבורו. הזגזוג המפליא בין הרצוג ו'הקפאת ההתנחלויות', לבין איווט ליברמן והפצצת עזה... הלולינות הוירטואוזית המדהימה שמאפשרת לנתניהו ״לשרוד״ עוד תקופה, עולה על כל דמיון פרוע! היא שמה במרכז ובעיקר את האיש, הדמות. לא חשובה הדרך. אין אידיאולוגיה, אין תכנית ואין שיטה. יש אני! קיסר. מי שמאיים על הקיסר ושלטונו האבסולוטי דינו למוות-פוליטי. מי שרק עלול, ולו גם בעתיד הרחוק, לשאת עיניו להחליף את הקיסר - 'זוכה' לסוכריית רעל.

האם משמרים את הקיסרות העתידית ליוצא חלציו של ״בן האלוקים״? מישהוא באמת מאמין שיש דם-כחול, שעובר בתורשה? האמנם? היתכן? במציאות הפרועה של ימינו, יתכן ויש בזה קמצוץ של אמת. למרות שזו אגדה-עתיקה בלבד. ישנם שמאמינים ובטח חשים, שזו המציאות השלטת בארצנו הקטנה.
לא זו הדרך.

יאיר לפיד יכול להתחיל ל״חמם״ מנועים. הוא, לפיד! מתחיל להסתמן כתקווה השפויה האחרונה במפה העכשווית של הפוליטיקה הישראלית. לציבור החרדי, זה לא מבשר טובות. החבירה הנוכחית לשלטון יכולה להתגלות כ״סוס-טרויאני״ לציבור החרדי. עוד אגדת עם רומאית שלא למדו את לקחה בזמן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!