בור בשואה, זוג שחיתנתי ושיני החפץ חיים

התקופה הזו, שבין פסח לשבועות, מאופיינת בציוני דרך היסטוריים בתולדות ימי עמנו למן היום בו נעשינו לגוי ביציאת מצרים ועד לקבלת התורה מסיני, שזו היתה התכלית, ככתוב "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". אם אפשר להגדיר זאת במשפט אחד, זו תמצית קיומנו כאומה. העם היהודי עבר ועובר תקופות קשות מנשוא, אך מאז ועד היום, זוכה לראות בניסים וישועות ומחורבן לתקומה, אך זאת בתנאי שאנו מחזיקים במורשת דורות עברו ונאחזים בה ללא הרף.

אכן, עם ישראל עבר בכל הדורות ניסיונות קשים, אך לימדנו רבינו ה'שפת אמת' כי שורש כל הגלויות היא גלות מצרים ושורש כל הגאולות היא הגאולה ממצרים. היציאה ממצרים לימדה אותנו כי אנו יכולים לצאת מכל מיצר בכל מקום שהוא, ולכן אמרו חז"ל כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". יציאת מצרים לא הייתה מאורע חד פעמי, אלא היא מאורע שיש לה השלכות עד עצם היום הזה, בכל יציאת מצרים פרטית של כל אדם.

בשבוע שעבר ציינו בישראל את 'יום השואה והגבורה'. מתוקף תפקידי השתתפתי בטקס שנערך ברחבת בית 'יד לבנים' בחדרה. במהלך הטקס הוצג מחזה אור קולי שגרם לי ולכל המשתתפים להזיל דמעה, ולא פחות מכך, לקבל תובנה חדשה במושג של המשכת המורשת של דורות עברו. הסיפור שהוצג היה של אדמו"ר נודע, שזכה להינצל מציפורני הצורר הנאצי באורח נס.

תחילתו של הסיפור בשעת ליל מאוחרת, כאשר קלגסי המחנה מצווים את כל היהודים הנמים את שנתם הקצרה, להקיץ ממנה. הצוררים ימ"ש הכינו בור עמוק ומעורר אימה במרכז המחנה, והודיעו לכולם, כי כעת ייאלצו לקפוץ מעליו, מהצד האחד למשנהו. מי שיצליח - יחיה. ומי שיפול אל תוך הבור, יישאר בתוכו לנצח.

כמובן שהסיכויים לעבור מעל הבור, היו תלויים במידת חוסנם של הקופצים. הבור היה כה גדול ואימתני, עד אשר גם אדם חסון ובריא, ספק רב אם יכול היה לקפוץ מעליו. קל וחומר יושבי המחנה שהיו כחושים, חלושים ורעבים אחרי חודשים שלא בא לפיהם כי אם לחם צר ומים לחץ. היו כאלו שאף לא ניסו להתמודד עם הגזירה וקפצו היישר אל מותם, ה' יקום דמם.

האדמו"ר, שהיה כבר מעל גיל שישים, עמד באותה שעה ליד אחד מיושבי המחנה, והחליט לנסוך בו כוחות. הוא ציווה עליו לבל יהין להתייאש, וינסה בכל כוחו לעבור את הבור. "אנו נעשה את שלנו, והקב"ה יעשה את שלו". הלך האדמו"ר בבטחה אל הבור, יותר הלך מאשר קפץ, ומצא את עצמו בצדו השני של הבור. כשהגיע לשם, גילה על ידו את אותו יהודי, שאף הוא הצליח לעבור לצדו השני של הבור. "כיצד הצלחת לעבור?" שואל היהודי את האדמו"ר. "בשעה שקפצתי", נענה האדמו"ר, "החזקתי בבגדיו של אבי, והוא החזיק באביו אשר החזיק בסבי אשר החזיק בסב סבי... וכיצד זה אתה הצלחת לעבור?" התעניין האדמו"ר והיהודי השיב: "רבי, אני החזקתי בך...".

זהו סיפור מרגש ומעורר מחשבה. רבה של חדרה, הגאון רבי דוד ורנר שליט"א שהתכבד לשאת דברים במהלך הטקס, נרגש מהמחזה, הסביר כי סיפור זה ממחיש את כוח הישרדותו של העם היהודי בכל הדורות, להחזיק בדרכי אבות ולדבוק בהם.

סנדקאות לזוג שחיתנתי
בראשית השבוע האחרון זכיתי לשמש כסנדק בברית לבנם של עורך הדין אייל שטייניץ ואשתו הגב' ליטל. הארוע היווה עבורי סגירת מעגל, שכן אני ערכתי להם בשעתו את החופה והקידושין כדת משה וישראל.

על פי הקבלה, הסנדק הוא הצינור להעברת הקדושה מהעולמות העליונים, לרך הנימול. הסנדק הוא החוט המקשר בין הדורות הקדמונים לתינוק שזה עתה נכנס בבריתו של אברהם אבינו, ועל כן ישנם הלכות רבות הנוגעות לבחירת הסנדק. מבחינתי, להיות סנדק בברית של זוג שהשאתי, זו הוכחה לכך שיש המשך הדורות וישנו חיבור עמוק למסורת עתיקת היומין של העם היהודי.

העם בישראל רוצה, כמה וצמא להמשיך את דרכי אבותיהם וסביהם לתפארת. ועל כך גאוותנו: יש לנו עם מצוין, עם סגולה, עם שיש לו מורשת ועבר מפוארים.

השיניים של החפץ חיים
מעשה באחד האחים הרבנים לבית שוואב, שבא מגרמניה לראדין ללמוד אצל מרן החפץ חיים זי"ע. טרם נפרד לביתו, אמר לו החפץ חיים שני דברים. האחד, בקשה מעט לא שגרתית: ספור את שיניי בפי", הורה לו רבן של ישראל. וראו זה פלא: כל שיניו היו שלימות בגיל תשעים ומעלה. אמר לו החפץ חיים: "תספר בגרמניה שראית זקן מופלג שלא דיבר לשון הרע וכל שיניו היו שלימות כבריאתן". והדבר השני שאמר לו: "היודע אתה מדוע אני כהן ואתה לא?" וענה: "משום שכשמשה רבינו קרא מי לה' אלי, סבא של סבא שלי רץ לקריאתו וסבא של סבא שלך לא רץ. ולכן, עד היום הזה אני כהן ואתה לא. כשאתה חוזר לגרמניה", המשיך ה'חפץ חיים', "דע לך שהעזובה הרוחנית רבה, ובת קול יוצאת ומבקשת מי לה' אלי. אם תיענה לקריאה תזכה לך ולדורותיך אחריך".

פרשת השבוע, פרשת אמור, נפתחת בציווי התורה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה, אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וגו'. התורה מונה איסורים וציוויים רבים, המיוחדים לכוהנים, בני אהרן. לכוהנים יש זכויות רבות בעם ישראל, אך גם חובות רבים. עם מי להתחתן, למי מותר להיטמא, מה לעשות ומה לא, ואפילו כיצד להסתפר. כל כך הרבה דינים לכהנים, בלי התייחסות כלל למי הוא כהן? ומדוע? כיוון שכהן, הוא מי שאביו היה כהן, וסביו, וסב סביו עד אהרן הכהן.

זו אם כן תמצית קיומו של העם היהודי. הידבקות בעבר והמשך מסורת אבות. ההווה והעתיד שלנו, נובע אך ורק מכוח העבר. וכפי שאנו אומרים בתפילה: "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, ואלוקי יעקב". רבותינו לומדים שבתפילה צריך להזכיר זכות אבות עוד בטרם אומרים את שבחיו של הקב"ה. כל זה מבטא את הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם העבר. העם היהודי מבורך, אך בתנאי שממשיך את ההיסטוריה רבת השנים וצועד לאורה. איננו בונים משהו חדש, כי אם נשענים על העבר וממשיכים את השושלת המפוארת של העם היהודי בכל הדורות.

והם הם הדברים שמצאנו במדרש שיר השירים: "למה נמשלו ישראל לגפן? מה גפן זו הענפים הצעירים נסמכים על הזקנים, כך ישראל אינם חיים ונסמכים אלא על המתים, שנאמר זכור לאברהם ליצחק וליעקב".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!