הניצחון האמיתי: נצח ישראל לא ישקר

1.
המוני חסידים חכמים התנתקו בשעות הערב של יום שני מהמכשירים ה'חכמים'. זה קרה רגעים אחדים לאחר שיצאו מבית המדרש הגדול של חסידות גור בירושלים, לשם זימן האדמו"ר באורח נדיר את כל חסידיו לצורך קביעת שורת 'תקנות' שמטרתן להרחיק את האדם מן הפגעים הרוחניים-נפשיים שטומן בחובו הסלולרי המתקדם. כך, באמצע האביב, נהרו רבבות החסידים מכל קצוות הארץ. היה אפילו מי שדחה כרטיס טיסה חזור לביתו בחו"ל, כדי להשתתף בכינוס.

המעמד הסתיים בברכת האדמו"ר: "כל מי שיקבל את התקנות ויעמוד בהן, יזכה לבריאות, ילדים ופרנסה ברווח". כך, ברגע אחד, שאגו החסידים 'אמן' ועזבו את הקבוצות, מבלי לצייץ. חסידים ואנשי מעשה, לצד עיתונאים ועסקנים עסוקים באמת, נעלמו כאחת מהרשת. הרבי אמר, כולם מצייתים. כולם, חסידים בכל דרגות החסידות, נעשה ונשמע אמרו כאחד.

ישבו הציניקנים, שלא מסוגלים לפרגן. כיצד חסיד פלוני, שבמראהו החיצוני ובדיבורו די רחוק מזקני החצר הפולנית, מתנתק פתאום מה'ווטסאפ'? הם מפחדים מהרבי, אמר מי שאמר.

יראה או אהבה, זאת לא השאלה. בשורה התחתונה, זכה הרבי מגור לקהילה נדירה המצייתת לדבריו 'נעשה ונשמע', מבלי לשאול שאלות, גם אם הגזירות קשות עד מאד לביצוע. במצב ה'אמונת חכמים' של שנת תשע"ו, זהו לא עניין של מה בכך.

מהם יראו וכן יעשו.

2.
ביום חמישי שעבר בשעות הצהריים המאוחרות כיכב הרב ישראל-מאיר לאו, 'הנואם הראשי' של מדינת ישראל, ב'מצעד החיים' באושוויץ. 28 שנה, וכל פעם 'לוּלֶק' מתעלה על עצמו עם נאום חדש ומשובח.

אתה נשאר פה לשַׁבָּת? שאל אותו צועד שאינו יודע כי הרב לאו מקפיד שלא לישון על האדמה המכסה כמויות דם יהודי. ״מה יש לי לחפש על אדמת פולין?", השיב הרב לאו. ״אני חוזר לארץ. מחר אשתתף בשבת בר מצוה לנכדי משה חיים לאו. לנער הבר-מצוה יקראו לתורה בדיוק כפי שקראו לאבי הי״ד לתורה: משה חיים בן צבי יהודה, ואפילו אותו שם משפחה". "זו הנקמה המתוקה ביותר על הנאצים הארורים", הפטירה שרת המשפטים שעמדה בסמוך.

ואכן, 24 שעות לאחר מכן, הוא כבר שר ׳לכה דודי׳ בבית הכנסת שלנו, 'קהל חסידים' בשכונת כפר גנים בפתח תקווה. לצידו, בנו הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו, רב העיר פתח תקוה הרב מיכה הלוי, ואבי הבר מצוה, רב הקהילה הרב צבי יהודה לאו, רב השכונה הרב משה קליין וחתן הבר-מצוה משה חיים, שבגילו הצעיר כבר מוציא-לאור מדי שבת עלון תורני מאיר, 'אור ליהודים'. הבן הבכור, הרב משה חיים מנתניה, מסר אותה שעה שיחה במניין האברכים בבית הכנסת 'אבי עזרי', שהיה מלא על גדותיו.

השבת סבבה סביב פרקי אבות, הנלמדים בקהילות ישראל אחר צהרי שבתות הקיץ, עליהם כתב האב חיבור פופולארי, 'יחל ישראל'. בימים בהם אנו אבלים על פטירתם של עשרים וארבעה אלף תלמידים שלא נהגו כבוד זה בזה, מומלץ להפנים.

בין קריאת התורה למוסף, דרש הרב לאו האב. 'ואהבת לרעך כמוך מצד אחד', 'לא תשנא את אחיך בלבבך' מצד שני. האם מישהו יכול להגיד שאני שונא אותו?", שאל הרב לאו, ומיד השיב: "קשה לי להאמין. אבל כמה אנשים יכולים להגיד שאני אוהב אותם כמוני ממש? אפשר לספור אותם על אצבעות יד אחת. אם כן, האם אפשרי לצוות כל יהודי לאהוב כל יהודי 'כמוך' ממש?

"הבעל שם טוב הקדוש מפרש כך: 'ואהבת לרעך'. נקודה. זה הציווי, לאהוב כל יהודי. אחר-כך בא ההמשך: כמוך - אני ה'. כפי שתתנהג עם רעיך, כך אני אתנהג איתך. אתה נוסע בכביש. נהג עוקף אותך. אתה לא מוותר. צופר, מקלל, מנסה לנקום בו. אחרי שעה אתה נכנס לבית-הכנסת לתפילה, מכה על החזה 'סלח לנו אבינו כי חטאנו'. הקב"ה שואל: רגע, אתה סולח לאחרים? מדוע אסלח אני?".

בסעודה שלישית דרש הבן, הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו, והתעכב על משנה אחרת בפרקי אבות. 'הווי דן את כל האדם לכף זכות'. "באחד מביקוריי אצל ה'פני מנחם' מגור זצ"ל", סיפר, "שאל הרבי: מהן הכַּפּוֹת האלה שנכנסות כאן פתאום? התשובה היא: לפעמים, כאשר הרֶגֶל קטנה מדי והנעל לא נכנסת בקלות, צריכים להיעזר בכף נעליים. דוחפים ודוחפים בעזרת הכף, עד שהרגל נכנסת... אמר ה'פני מנחם': 'לא תמיד קל למצוא זכות על השני. במקרה כזה, עלינו להתאמץ, להשתמש בכלי-עזר, כמו כף-נעליים, העיקר שנמצא בסוף זכות"...

3.
בראש-חודש אייר מלאו עשר שנים להסתלקותו של מרן רבי משה שמואל שפירא זצ"ל, ראש ישיבת 'באר יעקב' וחבר מועצת גדולי התורה, אדם שידע באמת מהי מתיקות התורה והנחיל אותה לדורות הבאים. קשה לשכוח את ההלוויה ההמונית, ערב פתיחת 'זמן קיץ', תחת החום הבני-ברקי.
צעדתי בהלוויה עם אבי-מורי שליט"א, תלמידו של הגרמ"ש בישיבת באר-יעקב, וכך שמעתי ממנו: "ראש הישיבה נהג לספר לנו שבילדותו בעיר ביאליסטוק הגיע פעם ה'חפץ חיים' זיע"א לביקור. רבני, דייני ונכבדי העיר קיבלו את פניו בבניין בית הדין. אביו רבי אריה שפירא, שכיהן כמרא-דאתרא בביאליסטוק, בא הביתה, קרא לבנו ואמר: 'מוישה-שמואל, ה'חפץ חיים' הגיע לביאליסטוק! בוא לקבל ממנו ברכה'. 'אבל אני', סיפר ראש הישיבה, 'הייתי שקוע במשחק, כמו כל ילד אחר בן גילי, ולא הסכמתי להפסיק את המשחק. אבא נאלץ לחזור בגפּוֹ לפגישה עם ה'חפץ חיים'.

'אז לא ידעתי מה אני מפסיד', המשיך ראש הישיבה. 'אך מאז שבגרתי, אני מצטער על כך. החמצתי את הזדמנות חיי: לזכות לראות את זיו פניו של החפץ חיים ולקבל את ברכתו...'

"זה סיפור יפה", אמר אבא, "אבל הראש-ישיבה לא היה מספר סתם סיפורים. הוא ביקש להעביר לנו מסר אדיר שליווה אותו כל חייו. הסיפור הזה מהווה דוגמה קלאסית להבנת מבטו של ילד, שמוכן לוותר על דבר ערכי כל-כך תמורת שעשוע ילדותי קצר. בסיטואציות רבות בחיים, גם לאנשים מבוגרים יש מבט של ילדים, אבל בסוף, אחרי שמוותרים על דבר משמעותי/ נצחי לטובת שעשוע רגעי, בסוף כואבים ומתחרטים על כך".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!