נאומה המרגש של אדל בניטה: "בני, נתן, מחפש כל הזמן את אבא"

אדל בניטה, אשתו של אהרון בניטה ז"ל, שנרצח בפניה בעיר העתיקה לפני כשבעה חודשים, השתתפה אמש (ד') בטקס הזיכרון השנתי של ארגון "משפחה אחת", המסייע למשפחות שכולות. נאומה המרגש לא הותיר אף עין יבשה.

אנו מתכבדים להגיש את הנאום המלא:

אני אדל בניטה, השנה, בחג סוכות, בליל הושענא רבא, אהרון ואני והילדים הלכנו לכותל לקיים מצוות עליה לרגל. בדרכנו חזרה, הגיע מחבל והפך לנו את החיים, אהרון בעלי נרצח, אני נפצעתי קשה, נתן נפצע ברגלו ושולמית הקטנה ניצלה בנס. חודשיים הייתי בביה"ח, מנסה להחלים, שכבתי במיטה מול נתן ולא יכולתי לגשת איליו ולטפל בו, שולמית עברה ברגע אחד מהנקה מלאה לחודשיים בלי אמא.

ואני, לא הייתי בלוויה של אהרון ולא באזכרה של סוף השבעה. לא הייתה לי הזדמנות להתאבל, הייתי במלחמה כדי לחיות. מאז עברתי ואני עדיין עוברת, שיקום ארוך ומנסה להבין את החיים החדשים שלי.

פגשתי את אהרון כשהייתי בת 18. מיד כשנפגשנו ידעתי שיהיה לנו טוב ביחד, אהרון היה עדין נפש. הנוכחות שלו הייתה תמיד נעימה, הוא היה טוב לב ומאד משפחתי. היה בו משהו מיוחד, ביכולת לשלב הכול: לימוד תורה, עם לימוד מקצוע ושירות בצבא וכל הזמן דאגה ומחשבה על הילדים והמשפחה. לאהרון היה חשוב לראות כל יום את ההתקדמות מיום האתמול, שכל יום יהיה משמעותי וחדש.

רק שבעה חודשים עברו, אבל נראה לי שעברו כבר שנים, ועכשיו אני מוצאת את עצמי כל יום מחדש מנסה ללמוד את אותו היום, אין יום דומה ליום. כל יום להתעורר בבוקר ולרצות להישאר במיטה, להישבר, לא לקום, לומר בשביל מה לי היום הזה, להרגיש לבד.

ואז אחרי מלחמה פנימית אני מחליטה לקום וחושבת שזה מה שאהרון היה רוצה, שאני אהיה אמא חזקה, שאגדל את הילדים שאכין להם ארוחת צהריים. ונזכרת איך כל צהריים הייתי מחכה לאהרון שיחזור ונאכל צהריים ביחד, זה היה תמיד הזמן המשותף שלנו, שבו ישבנו לדבר ופתאום ארוחת צהריים כ"כ לבד ואני כל יום מחדש מבינה שאין למה לחכות.

ובכל רגע, אני צריכה לבחור לחיות מחדש. מרגישה בתנועה בין חיים ומוות, בין השאלה למה לי לחיות והתחושה שכ"כ קשה ואין כוח, לבין הרצון לקום וכן לחיות ולהיות אמא טובה, לקום בבוקר וגם בלילה, לקחת את הילדים לגן ולהחזיר אותם ולשמח את עצמי.

כשאני משחקת עם נתן הוא אומר: זה האוטו שאבא קנה לי, כשאנחנו מסתכלים בתמונות הוא מחפש את אבא, הוא מחפש אותו כל הזמן, בכל מקום. ושולמית, לוקחת את הטלפון ואומרת: הלו, אבא... ואם אהרון היה פה, הוא היה כ"כ מתרגש שהיא כבר יודעת להגיד אבא. בהתחלה זה היה לי קשה, עכשיו אני דווקא מנסה להיאחז בזה, מנסה לשמר להם את אבא. מפחדת שהם לא יזכרו.

כל חג שמגיע, זורק אותי עוד קצת לתוך המציאות הלא הגיונית בלי אהרון, חנוכה ואחרי זה פורים. בהתחלה התהלכתי במציאות של דמיון, שורדת את השיגרה, כשהגיע פסח הרגשתי שקיבלתי את הסטירה, שזה אמיתי, שאהרון לא יכנס בדלת ויגיד עבדתי עליכם, משהו שכ"כ אופייני לו.

שנה שעברה בליל הסדר, קצת אחרי הלידה של שולמית, רציתי מאד לעשות ליל סדר לבד בבית, ואהרון אמר - מה פתאום, השתגעת, ליל סדר אי אפשר לעשות לבד ובטח לא כשאת אחרי לידה, אולי בשנה הבאה.. והשנה בליל הסדר הייתי באמת מאד לבד וזה היה קשה.

אבל יש לי רגעים יותר אופטימיים ואני לא אוהבת רחמים עצמיים. ואני משתדלת ללכת ללמוד, לעשות דברים משמחים, להתמקד בחיובי ולא להישבר. פתאום מחשבת מסלול מחדש, לא יכולה לחזור למה שעשיתי קודם, לקשרים שהיו לי קודם.

אהרון נרצח על קידוש השם והעבודה שלי היא לחיות על קידוש השם, לפעמים אני מנסה להבין את הפער בין הדבר הגדול הזה שנקרא קידוש השם לבין חיי היום יום שלי. החברות אומרות – "אל תדאגי, יהיה טוב, זכית שבעלך נרצח על קידוש השם,זה חלק מהגאולה.." ואני כרגע לא במקום הזה, מתרחקת מזה ומרגישה שעם האובדן של אהרון אבדו עוד הרבה חלקים בחיים שלי, בית משלי, בריאות וחברות.

אני מרגישה שבכאב יש משהו מאד פרטי ומאד רגיש, כל אחד חווה כאב אחרת, ואין כאב דומה לכאב. פה בערב הזה כולנו בתוך הכאב הזה. ב"משפחה אחת", נפגש כאב עם כאב ויש מקום לכאב של כל אחד כמו שהוא. ודווקא בתוך המציאות הזו מתגלה כוח החיים של כל אחד מאיתנו ביום יום שלו, ושל כולנו ביחד.

היום, יש בי הרבה הכרת טובה, לילדים שלי שנותנים לי את הכוח, להורים שלי ול"משפחה אחת", ולאהרון שממשיך ללוות אותי מלמעלה ונוטע בי כוח שוב ושוב.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!