בשביל הקברנים של צה"ל כל השנה הוא יום הזיכרון

יש כאלו שזוכרים לזכור ביום הזיכרון, ויש כאלה שלא מצליחים בכלל. ויש עוד זן, זן שלא הרבה מכירים. למעשה, מלבדם ומשפחתם הקרובה אף אחד לא מכיר. הזן הזה מורכב מיחידה סודית בצה"ל. סודית לא מפני שהיא מסווגת, אלא סודית כי לא הרבה יודעים עליה, ומי שכן יודע מעדיף שלא לדבר עליה.

והם הזוכרים. לא סתם זוכרים, הם זוכרים כל יום, הם זוכרים כל לילה. לא רק שהם זוכרים הם לא מסוגלים לשכוח. ליחידה הזאת קוראים "יק"פ 156".

"יק"פ 156" היא יחידת קבורה, שאחראית על טיפול בחיילים מרגע המוות ועד שעת הקבורה. וזה כולל סריקה, איסוף הגופה והדם מהסביבה, ניקוי השטח, העברת הגופה, שחזורה, זהויה, ואישור נסיבת המוות (שלרוב מאוד ברורה, יותר מדי ברורה).

כל מלחמה מוכרזת מעשית כמלחמה ברגע שחייחי היק"פ מקבלים צו 8, אז אתה יודע זה רציני. אז אתה יודע שיש משפחות שלעולם לא יחזרו להיות משפחות כבעבר.

אבא שלי קצין ביחידה הזאת.

אבא שלי הוא לוחם בצה"ל, למרות שצה"ל לעולם לא יכיר בו ובחייליו כלוחמים. אבא שלי לא לוחם בשדה הקרב, אבא שלי לא מקריב את גופו ואת חייו למען המדינה, אבא שלי והחיילים שאיתו מקריבים את הנפש, ואת הרגש שלהם למען המדינה.

אבא שלי צריך להתמודד נפשית עם גופת נער בן 19, שכל חטאו היה הרצון להגן על מדינתו.
וזו לא התמודדות עם אייטם חדשותי המוגש על ידי מגישה קרת רוח, ולא עם ידיעה מפי כתב שטח בעל קול מחוספס, שיודיע על לכתו בטרם עת של לוחם, מבלי להניד עפעף כאילו שזה דבר של מה בכך.

אבא שלי צריך להתמודד עם הגופה עצמה. להביט למוות בעיניים, להביט למת בעיניים. אבא שלי צריך להתמודד עם גופה, כשתוך כדי הטיפול בה במכשיר בפלאפון של הנרצח מתקבלת הודעה מבת זוג מודאגת המחכה לו בבית, ולא יודעת שהיא תמשיך לחכות לנצח. אבא שלי צריך להתמודד עם זיהוי של גופת חייל חסרת ראש, או עם ראש חסר גופה.

ואסור לו להישבר, ואסור לו לבכות. הוא צריך להקפיא את הרגשות שלו, כדי שיוכל להתמסר לטיפול בגופה בכבוד הראוי לה. ולפעמים הוא מקפיא את הרגשות כל כך חזק, עד שגם בבית אחרי המלחמה הן נשארות קפואות.

לוחמי הנפש, ככה אני קורא להם, צריכים להתמודד עם טיפול מסור בכבוד הראוי לא רק בגופות החיילים הי"ד, אלא גם בגופות הרוצחים המתועבים. ואין אדם שלא היה בסיטואציה הזו ויוכל לדמיין כמו שצריך, מה זה לטפל בכאב נוראי בגופת לוחם צעיר שנרצח, ודקות ספורות לאחר מכן לטפל בכבוד בגופת רוצחו. כאשר כל טיפה של היגיון צורחת לך לעצור, ולעשות כל דבר מלבד לכבד גופת רוצח.

אבא שלי צריך להתמודד עם לילות ללא שינה, עם חיים ללא רגש ועם ריח של דם על הידיים.
גם בשעות של שלום באין מלחמה הוא מתמודד, ולא רק עם עצמו, הוא צריך לבדוק לפחות פעם בחודש עם כל אחד מחייליו שלא נטרפה דעתם, שמראה הדם או מגע הגופה, לא הצליח להשתלט על רגשותיהם ולחזק אותם לקראת ההמשך. כי שלום של ממש לא נראה באופק.

החיילים ביק"פ הם חלק בלתי נפרד מכל לוחם בשטח, שיוצא להקריב את נפשו, ויודע שאם ח"ו יקרה הגרוע מכל הוא יזכה לטיפול המסור ביותר. היום יום הזיכרון והחיילים ביק"פ לא צריכים לזכור, הם מעולם לא שכחו. הן לעולם לא י
שכחו.
יום הזיכרון זה הזמן לזכור את הנופלים, ולהצדיע ללוחמי הנפש שמרככים את הנפילה.

הכותב הוא ארי גוטהלף, בחור ישיבה בן 19 מטלז-סטון

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!