ערב חרדיות זוכרות - בתפילה "לא עוד"

ערב חרדיות זוכרות.
אט אט עלו ובאו... נשים.
פתחנו ברקמה אנושית,
המשכנו למהות הזיכרון,
היה מחבר, היה מרגש, היה קשה,
ובעיקר,
היה לא ברור מאליו.

להם - נגדע עולם,
ואילו אנחנו - חיות פה בזכותם.
לפני הערב הזה קיבלתי תגובות,
השאלה העיקרית היתה,
"מאיפה האומץ?"

כאישה חרדית שנולדה וגדלה במושב דתי לאומי,
שאחיי לא שירתו בצה''ל, אך חברותיי, חבריי ובני משפחתם כן שירתו,
ולרוב, ביחידות הכי מובחרות -
כל יום זיכרון קשה לי במיוחד. דווקא בגלל זה.

אני מרגישה הכי אבלה וכואבת,
התפר הזה!
אני נולדתי וגדלתי לאורח חיים שהוא אחר,
ואני לא נכנסת עכשיו מה נכון או לא,
אבל אני יהודיה.
ואני גרה בארץ האהובה והעקובה מדם הזו.

בדיוק בגלל זה הערב הזה נוצר,
בשביל להוות מקום למי שרוצה להרגיש ולהיזכר.

בסוף הערב ניגשה אליי אחת הבנות:
''רחלי, בן דוד שלי נהרג בפעולה מבצעית, כל שנה אנחנו שם, מתאבלים.
והשנה החלטתי לזכור בדרך אחרת.
אף פעם לא הרגשתי כל כך מחוברת".

אני את שלי עשיתי.
בתפילה ל"לא עוד".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!