חני ליפשיץ: "פרצתי בבכי לעיני כולם ולא היה לי אכפת"

מתארגנים כאן לערב יום הזיכרון, בבית חב"ד, ואני כל הזמן חוזרת שנה אחורה.
אור אסרף ז"ל, יושב על הספה ומתלבט: לשתף או לא לשתף את כולם בסיפור שלו הערב.

על הפציעה שלו בצוק איתן הוא סיפר לחזקי ולי בשקט - הראה לנו את הצלקת שנחרטה לו באוזן.
גם על החברים הטובים שלו טל יפרח ויובל דגן, שאיבד ככה בבת אחת.
כשהוא מדבר עליהם אני רואה את הצלקת שנחרטה לו בלב. עוד מעט יתכנסו כאן כולם יחד, צלילי הגיטרה כבר מתנגנים - חזרות על השירים.

אני מעודדת אותו לדבר.
זה טוב, זה חשוב, זה משחרר, והכי חשוב - אף אחד לא ישכח הערב את האחים שלו בלב, טל ויובל ז"ל.

כי ככה זה. כשאנחנו מדברים על מי שאיבדנו - האבדה אז נמצאת בלבבות כולם.
האולם של בית חב"ד מתמלא בחבר'ה. אור מתיישב בסוף החדר, נשען על הווילון הצהוב.
החברים מדברים, מספרים, כל אחד את שעל ליבו. השירים מתנגנים, שירים של יום הזיכרון.
איך תמיד השירים הכי יפים הם של היום הכי עצוב?!

אני עומדת לא רחוק ממנו. רואה איך כ-ל הערב הזה הוא נאבק בדמעות. מדי פעם מחייכת אליו, מסמנת לו בעיניי שידבר.
הוא מהסס, אבל בוחר שלא. יותר מאוחר הוא יספר לי שזה היה קשה לו מדי - פחד שיפרוץ בבכי לפני כולם.
לא רצה לפרוץ בבכי לפני כולם.

ארבעה ימים לאחר מכן, אור ימצא את מותו ברעידת האדמה הקטלנית. יצטרף לטל ויובל אליהם התגעגע כל כך. אחרי שבוע של חיפושים, כשהבנו שאיננו עוד - הייתי אני זו שפרצה בבכי לעיני כולם ולא, לא היה לי אכפת.

בתמונה: ערב יום הזיכרון 2015 בבית חב"ד קטמנדו. אור אסרף ז"ל (מוקף בעיגול).

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!