מה לעשות עם השורש הגויי של שירת המזרח?

ההלכה והתרבות מתהלכות זו לצד זו באורח קבע, זו יונקת את כלליה מפי הקיים, וזו מצייתת על פי המתחייב - ואם במוסיקה עסקינן, וקל וחומר בתרבות "שירת המזרח", שם אין לך שיתוף פעולה גדול מזה.

אחת הסוגיות המורכבות והעשירות ביותר מבחינה הלכתית תרבותית, היא הסוגיה העוסקת בשירי חול ושילובם בתפילות הקודש, בשירי השבת, ובפיוטים.

ההגדרה של המושג "שירי חול" הינה הגדרה רחבה, זה יכול להיות שירים בעלי משמעות דתית נוצרית/מוסלמית ושל שאר דתות, וזה יכול להיות גם שירים חילוניים, אלו יכולות להיות נעימות מוסיקליות שמקורם אינו דתי יהודי, או שירים בעלי תוכן שאינו קדוש במקורו בטקסט ובלחן. קלים וחמורים, לכולם כלל אחד - מקורם ויצירתם לא התהוו במקום קדוש, והשאלה היא האם מותר לשלבם בתפילות, ולהלביש את לחניהם על פיוטי השבת או של שאר ימות השנה.

השאלה מתחלקת לכמה חלקים, ולכל חלק צדדים משלו. אם אציג את חלקי השאלה וצדדיהם בשפה ברורה, הרי שהתשובות יסתמנו מאליהם.

כידוע, רוב ככל הפיוטים של מאתיים השנים האחרונות אינם אלא גרסה עברית לשירים ערביים, לא רק שלחניהם נלקחו מלחנים שבמקורם ניתנו למשוררים וזמרים וזמרות ממוצא ערבי, אלא הם נכתבו בכוונה תחילה בגלל הקשר והחיבור לשיר הערבי.

לקחו שיר פופולארי, או כזה שהלחן שלו עשוי להפכו לכזה, וחיברו מילים בעברית על בסיס אותם משקלות יתדות ותנועות דקדוקיות, והכל מפני שהקרבה לסגנון ביטוי המילים אכן עשויות להועיל לחיבור של השומעים אליו.

הרב עובדיה זצ"ל שהיה בקי בשירה הערבית העיד בחיבורו (שו"ת יבי"א ח"ו או"ח סי' ז') ששירים רבים מתוך "שירת הבקשות" עצמה שהיא החלק הקדוש והנשמר ביותר מבין כל תרבות "שירת המזרח", לחניהם לקוחים ממוסיקאים ערבים, ואף הזכיר שם חלק משמות הכותבים הנכבדים שכתבו את שיריהם על אותם לחנים, ר' שלמה לניאדו, ר' אברהם ענתבי, ר' מרדכי עבאדי, ועוד ועוד.

ולא זו בלבד, אלא שכל הבסיס המוסיקלי עליו מושתתים כללי הנגינה בתפילה, בפיוטים, בבקשות, בפתיחות, בקטעי המוסיקה, ובכל אשר קשור בצלילים וכדו', הוא לקוח מעולם השירה הערבי, ולעומק יותר זה לקוח מצורת טעמי התפילה באסלאם, וקריאת הקוראן.

כל שבת היא על פי מקאם אחר, מהו מקאם? הגדרת ואופן השימוש בסולם מוסיקלי מערבי לפי שיטת אותה ארץ, מרוקו או טורקיה, פרס או סוריה, מצרים או עיראק, השמות - נהוואנד חיג'אז ביאת צבא עג'אם נאווה שיגא וראסט, ועוד כהנה וכהנה, לקוחים מתרבות מוסיקלית ערבית, שבוודאי אין יסודה בהררי קודש.

למרות הנטייה היהודית האוטומטית לנכס כל דבר טוב לעצמה, ואם אין לה סימוכין בהווה אזי היא תרחיק לכת עד בית המקדש ושירת הלויים, ומבחינת המסורת היהודית הקלאסית בהסברים הידועים אומרים "חכמה בגויים תאמין" - עד גבול מסוים זה מאוד נחמד, ואולי מגובה ממדרש כזה או אחר, אבל לפי המציאות הנראית, ואין לו לדיין וקל וחומר לאדם אלא מה שעיניו רואות, כל החלק התרבותי הזה לקוח ממדינות ערב, ומתרבות השירה הדתית והחילונית שם.

אמנם, נכון ששנים רבות התגוררו היהודים והערבים באותן מדינות, ותרבות אחת הייתה להן, ומוסיקאים יהודים רבים היו שותפים פעילים ומשפיעים בתרבות השירה הערבית, אך השאלה היא לא שאלת המוצא הגזעי, אלא שאלת הייחוס הראשוני, קודש או חול, יהודי או גויי, ואין ספק שהמרקם הכולל מיוחס לתרבות הערבית.

הדברים האלו מחדדים את נקודת המוצא שלנו כעת, בבואנו לעסוק בשאלה אודות שילוב שירי חול ושילובם בתפילות הקודש.

ומה עם תרבות התפילה השירה והחזנות האשכנזית?
החזנות האשכנזית מתועדת ונלמדת הרבה יותר, ואכן במאה ה-19 התמסדה החזנות האשכנזית באירופה, בעיקר הודות לפועלו של החזן שלמה זולצר, שקיבע את המוטיבים המסורתיים לנוסח התפילה והוסיף לחנים שניכרו בהם השפעות מודרניות מהיוצרים הקלאסיים של התקופה כדוגמת פרנץ שוברט, מקס ברוך, ואחרים. המודרניזציה השפיעה גם על המעטפת החיצונית, וזה בא לידי ביטוי בכך שהחזן הולבש בבגדים מיוחדים, ובתי כנסת רבים העמידו לצידו מקהלה ששרה בסגנון שנשמע כנסייתי.

התקופה שהחלה בשלהי המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20 נחשבת ל"תור הזהב" של החזנות האשכנזית. פרחו בה חזנים ידועי שם כמו יוסל'ה רוזנבלט, משה קוסביצקי, מרדכי הרשמן, זבולון קוורטין, זיידל רובנר, יוסף שליסקי, לייב גלאנץ, ואחרים. קטעי החזנות המקוריים שחיברו מהווים עד היום את ה"קאנון" של החזנות האשכנזית, וחזנים רבים תרמו את גרסתם לקטעים אלה.

היכולת להעלות את היצירות על גבי תקליטים תרמה להפצת הז'אנר המוזיקלי לפינות רחוקות בעולם, ובמיוחד בארצות הברית. הריכוז היהודי הגדול שהתבסס באמריקה, משך אליו את גדולי החזנים אשר מצאו שם בית חם ומקום טוב ולהתפרסם. אחדים אף מצאו לנכון לתרום את כישוריהם אל מחוץ לבתי הכנסת, ובעיקר לאולמות האופרה ולבמות הבידור של ניו יורק.

זאת אומרת - התרבויות הערבית והמערבית בתוככי בתי הכנסת ושולחנות השבת מתחילות רחוק מהם ממש.

ולא רק בחזנות, אלא גם בשירים, השיר "אתה עזרי" הוא בעצם "אינתא עומרי" של אום כולתום, ו"אל גליל" הוא "יא גמיל" של פאריד אל אטרש, בעצם אולי כדאי שאמנה שירים ופיוטים שבמקורם הם יהודיים.

ומוסיקה חסידית, במקורה, גם כן: ניגוני אדמורי"ם רבים היו מתנגנים קבוע בבתי מרזח, שירי עיירות, שירי פרטיזנים, קוזאקים וכו', הסגנון המוסיקלי היה שייך לאותם אזורי תרבות באירופה או במזרח אסיה וכו', והמוסיקה החסידית העדכנית והמוסיקה של קרליבך, הם לא מבוססים רעיונית במלואם על פי כללי הפופ, הרוק או הג'אז, ושאר הסגנונות המוכרים או הקלאסיים.

זאת אומרת, במוסיקה אין לאן לברוח, כפי שהאוכל ומתכוניו, והטבע וצבעיו מושפעים מכל מה שקיים, ללא הבדל ייחוס או כוונה ומניע, כך במוסיקה, היכן שלא תלך תמצא טביעות אצבעות של מכלול תרבויות שלם, בטקסטים או במנגינות, בצורת ההגשה, או בהליכות, אז שאלת המוצא של המנגינות והלחנים איננה אקטואלית, כי לא יתכן צד שנשלול כל אשר טביעת אצבע נוכרית בו.

צדדי הספק - הזילות, והמחשבות על המקור
חלקי השאלה קשורים יותר לתוכן, למענו חובר הלחן, מה שקרוי שירי עגבים, שירי אהבה, בעברית בגרמנית ברוסית או בערבית, לקחת את הלחן ולהשתמש איתו לצורך שיר שכולו שיר ושבחה הלל וזמרה, בקשה ותחינה וכדו' לה', או לחילופין כמנגינה על קדיש או קדושה או קטע אחר בתפילה.

והצדדים כדלהלן:

א. זילותו של הלחן, אודות והוא היה מיועד בתחילתו לדבר פחות ומחולל ביחס לתפילה, או שנאמר שחשיבותו של הלחן איננה תלויה בסמלים אלא ביופיו המוסיקלי, ועם המילים המתאימות הוא יוכל להשפיע טוב ולא רע.

ב. הרגשות והמחשבות שהמבצע והשומע מובלים אליהם בעת הביצוע, הרי לא יתכן שאדם ינגן את התפילה ובראשו יתנגנו דברי חולין בשפה לועזית כזו או אחרת, המנגינה אמורה לשרת את התפילה ולא להיפך, ומאידך מפני הרגילות לעשות כך, ובמיוחד בתרבות "שירת המזרח" אין זה מעורר מאום, כי הגיור ההמוני גרם לחספוס מסוים מה שמרכז את השומע והמבצע סביב הלחן והמילים הנאמרות עמו כעת.

ג. הנושא הכי בוער הינו סביב השאלה של מלחמת התרבויות, ההשפעה השלילית של התרבויות והיכולת שלהם לקרוץ בזכות יופיים ותוכנם העשיר יקבלו מכת מחץ לו לא יתכן מדרס רגל לכל מה שקשור אליהם, או בגלל שכך או כך הכל כלול ומושפע זה מזה, ולכן זה לא מה שיכריע או ישפיע ברמה הרוחנית לכאן או לכאן.

עוד בדברי רבינו ירוחם (ני"ז ח"ה קנט), ובספר חסידים מרגליות, סי' רלח, ישנה התייחסות מפורשת אודות לקיחת שירים המשויכים לעכו"ם ולניגוני עבודה זרה, ושם ישנה אריכות אודות האיסור והבעייתיות שבדבר, ועוד ספרים רבים של ראשונים ואחרונים שהתבטאו בחומרה אודות הדבר הזה.

אך זה פתח פתח, אליו נכנסו החיד"א, הרב משה פינשטיין, הרב עובדיה יוסף, הרב אליעזר יהודה וולדינברג, והרב שמואל הלוי וואזנר, כל אחד בספריו דן לכאן ולכאן - הקיצוניים שבהם הרב וולדינברג (ציץ אליעזר) לאסור והרב עובדיה יוסף (יביע אומר) להתיר, והכל אודות שילוב נגינות נוכריות בתפילה.

מדבריהם אלו ואלו אתה למד כי השאלה הינה יותר השקפתית ופחות הלכתית, יותר סביב המנהג ופריצת הגדר, ופחות סביב שאלת ההיתר והאיסור. מכיוון שלא באתי הנה בכדי לדון ולפלפל בדבריהם אחתום ואומר, כי כל מי שיעיין בדבריהם ימצא כי אותו המתבסס על האיסור עושה זאת מן הסברה ועל פי סימוכים צדדיים שמהם ומעניינם אתה למד, והמתיר מתבסס על סברה ומנהג קדושים.

ולכן לעולם אי אפשר לחתום נושא כזה בשפה מוחלטת ומושלמת, כי זהו נושא שתמיד מתפתח, כי אולי החידוש אינו דומה למה שנאסר, ומשנהו אינו דומה למה שהותר.

כך או כך, נמצאת למד שהדגש העיקרי אינו על ייחוסו ושייכותו של הלחן, אלא על מידת קרבתו והשפעתו השלילית, וככל שהם גוברים כך הנטייה ההלכתית לאסור היא יותר ברורה, ולכן, צריך להיות חכם ובעל לב מבין ויודע, אלו מנגינות משבחות ומייקרות ומעריכות את התפילה, ומעלות את החזן והציבור למקום רוחני גבוה יותר, ואלו מנגינות יפהפיות מבחינה מלודית ומוסיקלית אך לא מעבר, וכל השומע יגחך להם, וזה נוגע גם לפיוט וגם לשיר, וגם לקטע אינסטרומנטלי באירוע כזה או אחר.

מה שהכי מודגש זהו החילוק בין בני האדם, וכשם שאהבותיהם במוסיקה שונות כך השפעותיהם ממנה שונות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!