הפגנה של מסירות נפש • דעה

"אמא, מה זה בדיוק השואה? מה קרה שם?"
מה? פתחתי זוג עיניים ענקיות,כן...גם אמא שלי שעמדה לידי הייתה בהלם...
השאלה הזו לא נשאלה מפי ילד בן 5 אלא מפי בחור חביב בן 17 וחצי. בחור טוב איכותי ווחכם, שהוא במקרה אח שלי המז'יניקל הקטן במשפחתנו...
"לא הבנתי, מה שאלת?" שאלה אותו שוב אמא שלי...
"שאלתי מה בדיוק קרה בשואה, אבל למה את בהלם? כל הזמן מדברים על השואה, ואני מרגיש שאני לא מבין כלום, אני מקבל מידע רק מחצאי דברים שאני שומע, לא למדנו על זה בחיידר, לא בישיבה, אז אני שואל כדי לדעת, כדי להבין..זה לא שאני לא יודע, אני יודע וגם שמעתי.. אני לא מבין מספיק, חסר לי מידע, חסר לי הרגש"

לא הבנתי, תפסתי את הראש, מה קורה כאן? זוהי הצגה?
הא, ואז נפל לי האסימון, אנחנו הנכדים הגדולים, זוכרים את סבא וסבתא משני הצדדים כשהם היו עוד בשיא כוחם..זוכרים את הסיפורים שלהם, את התיאורים, את הדמעות, אנחנו באמת לא היינו צריכים ללמוד בשום בית ספר או חיידר מה קרה בשואה? כי למדנו את זה "בשידור חי"
חוץ מזה שאני כן למדתי את זה בבית ספר, בסמינר במסגרת לימודי החובה.
אפילו יצאנו מטעם בית הספר לסיור לכמה מוזיאונים טובים ברחבי הארץ.
אבל כנראה שבתלמודי התורה ובישיבות עדיין לא השכילו לבנות תוכנית מסודרת לנושא. (אם כן יש, הם מעטים)
אז הוא שואל לעניין האח החכם, שבאמת רוצה להבין.

כשהוא היה קטן הסבא והסבתא כבר נפטרו, ואם הם כן עוד קצת סיפרו הוא היה קטן מכדי להבין ולקלוט, אז מהיכן הוא באמת יידע את הסיפורים, את האמת של מה שקרה שם, מהיכן הוא ישאב את המסירות נפש כמו שאני שאבתי אותם מהסיפורים הרוטטים?

ואז יום אחד הוא קולט שיש יום כזה שנקרא: "יום השואה והגבורה", ומבריקה וצצה לו השאלה שכנראה ניקרה לו כמה פעמים בחודש, רק שהוא התבייש לשאול, כי יצחקו עליו, כי לא יבינו אותו, אבל הוא באמת רוצה לדעת, הוא מעולם לא שמע בצורה מסודרת. פתאום יש יום כזה? הא, הוא תפס אומץ ושאל.

מיותר לציין שהוא זכה לקבל שיחה טובה ואיכותית, על קצה המזלג אמנם, מה היא הייתה השואה? מהי מסירות נפש של יהודי בשואה?

אכן, אנו לא מסכימים עם העיתוי של יום השואה והגבורה, אך מדוע שלא ננחיל לילדנו את פרק העבר העשיר הזה בזמן אחר? אולי ביום עשרה בטבת? מדוע אין תוכנית לימודים מסודרת בנושא זה בבתי הספר התתי"ם והישיבות.

איפה קידוש השם?
אבל אני? אני נותרתי פעורת פה ולב גם יחד: נשטפתי ברגע אחד במיליון מחשבות מטרידות..מנקרות..מגרדות את כל הגוף, כמו האלרגיה של עונת האביב. מי יודע עוד כמה בחורים מסתובבים כשהם לא יודעים בדיוק מה הייתה השואה? איפה הם? לא, הם עכשיו יצאו להפגין ברחובות העיר? מה קרה? אקשן..אקשן.. אבל מה קרה? למה? מה עכשיו?

אני שומעת, הפגנות של מסירות נפש על בחור שהסתובב באילת עם קבוצת בחורים, ללא חזות חרדית, שהקשר בינם לבין כבוד ודרך ארץ באותם רגעים היה רחוק בדיוק כמו שרחוקים בני ברק וירושלים מאילת, מסירות נפש, כן, כי הוא לא התייצב בצורה סדירה ללשכת הגיוס. "מסירות נפש אמיתית". אה ודאי בואו נצא להפגין, נצעק לשוטרים שהם נאצים, רוצחים (מאיפה אתם יודעים מה זה נאצים?) גם נאשים אותם שהם יותר גרועים מהנאצים הגרמנים, כי הגרמנים רק הרגו ורצחו את הגוף אבל אתם את הנפש. (את הנפש של מי? של זה שהסתובב באילת?)

אותי לימדו מגיל אפס שלא משנה מה קורה, אני מכבדת את עצמי ואת הציבור שלי רגע רגע בהתנהגות של קידוש ה'. אותי לימדה המורה בכיתה ב' שלפני שאנחנו בכיתה יוצאות לטיול. אנחנו מחזיקות שקית ביד ואוספות כל ליכלוך על מנת שלא נשאיר שום חותם רע אחרינו: קידוש השם קידוש השם.

אותי לימד אבי שיחי' שבמקום שאין קידוש ה' יש חילול ה', אין אמצע. ואז אני רואה אבא שלוקח את ילדיו להפגונע של "קידוש השם", ומה הילד רואה? את אבא שלו צועק על שוטר, חייל (אולי הסבתא שלהם היא גם ניצולת שואה?) וכו' את כל המילים "היפות" שמעולם! הילד לא שמע, לא זכה עוד לשמוע בחייו.

ומה עם השחתת המידות של הילד הטהור והמתוק כל כך, על זה לא חשבת אבא יקר? ילד שמקבל לגיטימציה ואישור מהאבא, הדמות הסמכותית בחייו, שכך מתנהגים, להיכן יגדל ויצמח אחר כך? הא..הנה הילד שלו זכה לטעום מסירות נפש שכזו. על מסירות הנפש של סבא שלו בשואה הוא עדיין לא זכה לשמוע. על "מסירות נפש" של צעקות "חרד"ק/נאצי/ימח שמך/רוצח" ולשרוף את הפח הוא כבר יודע גם יודע.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!