יום השואה הנוכחי - מחלל את זכר המיליונים

1.
ושוב מציינת ישראל את 'יום הזיכרון לשואה ולגבורה'. ושוב נפתחים הספרים. והסיפורים. והאנשים. הניצולים שהיו, והבודדים שנותרו. לעתים, בלא משים, שוכחים את העיקר – ומתמקדים בטָפֵל. שומה עלינו לעצור ולשאול את עצמנו: למה, בעצם? מה מטרתם של סיפורי זוועות השואה? כלום איום 'הכחשת השואה' מהווה סיבה מספקת לעסוק בנושא?

רגע, יום השואה?!

סבא, הגאון רבי שלמה הכהן קוק זצ"ל, הרב הראשי ואב"ד רחובות, הוזמן לשאת דברים בטקס הזיכרון הרשמי שערכה עיריית רחובות בכ"ז בניסן. כדרכו, הביע דעתו ללא מורא. כך אמר בנאומו: "מדוע ראה המחוקק לציין את 'השואה והגבורה' בתאריך זה? כי הוא תאריך מרד גטו ורשה. איני נכנס לוויכוח הנוקב האם המרד היה מוצדק מול הניצולים המועטים ששרדו, אך הנצחה בתאריך זה מתיימרת לומר כי זו הגבורה וכל השאר הלכו כצאן לטבח... יש בזה חילול זכרם וכבודם של מיליונים אחרים שגבורתם התבטאה בקיום מצוות בגטאות ובמחנות, בשמירה על צלם האלוקים שבהם ועל כבוד זולתם, בשמירה על אמונתם תוך ייסורים איומים ומותם על קידוש ה' תוך ייחוד ה' בלבם וקריאת שמע".

מצאתי בכתבי אבי-מורי שליט"א שיחה מרתקת שקיים עם רבו, המשגיח רבי שלמה וולבה זצ"ל, עת הוציאה רעייתו הרבנית רבקה וולבה תחי' את הספר 'אמונתך בלילות' על מוראות השואה. מתברר, כי המשגיח זצ"ל לא ראה ב'הנחלת זיכרון השואה' ערך בפני עצמו, כי אם אמצעי בלבד למטרה העליונה: חשבון נפש אישי-רוחני בו מחויב כל אדם מישראל. "חשוב ללמוד את ההיסטוריה של עם ישראל, את זוועות השואה, כדי להבין כמה נוראה מידת הדין!", אמר. עם זאת, סייג המשגיח, רק נערים ונערות מעל גיל 17, בוגרים דיים כדי להבין את סיפורי השואה.

העיון בשואה, דורש זהירות רבה, בפרט כאשר לא מדובר רק בהבאת סיפורים, אלא בהבעת דעות ומחשבות. במלאות שלושים שנה לשואה, כתב הרב וולבה שורות נוקבות: "הפצעים טרם הגלידו. מאורעות התקופה האחרונה השכיחו מאיתנו את מוראות השואה, אך רבים מאיתנו לא מצאו עד היום מסילה בלבם להכיל את אשר עבר עלינו בחשכת הימים ההם. הנני מרגיש, כי באמת רשאי לדבר על השואה רק מי שכל משבריה וגליה עברו עליו, ולא מי שחי אותו זמן על חוף מבטחים".

כיצד ניתן בכל-זאת לעסוק בשואה? מסביר הרב וולבה: "ברם, אולי ניתן להגיד מה שנתגבש במשך שנים רבות של מחשבה על העניין ושל קרבת-הדעת אל ניצולי המחנות ונשיאה בעול איתם במידת מה".

ואני, בוודאי קטונתי להביע דעות ומחשבות. לפיכך ביקשתי לספר על עבודתו הרוחנית של אדם גדול בימי המלחמה, כדי שנוכל לדבוק בדרכיו בבחינת ״רבי אברהם הקדוש ובעל היסורים מחייב את הניצולים, את צאצאיהם ואת כל אשר בשם ישראל יקרֵא״.

2.
סבא-רבא, המנהל הרוחני של ישיבת סלבודקה מרן רבי אברהם גרודזינסקי הי"ד, נספה על קידוש השם בבית החולים בקובנה-ליטא על-ידי הצוררים הנאצים ימ"ש. גם ארבעה מילדיו עלו על המוקד. בנו, סבי הגה"צ רבי יצחק שליט"א (בן חסיה גיסא, ה' ישלח לו רפואה שלמה בקרוב) ממעט כל ימיו לדבר על השואה. במקום זאת, הוא עושֶֹה ומְעַשֶֹה. כל מאווייו נתונים לטובת הכולל החשוב, 'תורת אברהם', שייסד בבני-ברק לזכר נשמת אביו הגדול, ובהוצאתם-לאור של כתבי 'תורת אברהם'. לפיכך, רוב החומר המצוי בידינו אודות הסבא-רבא, מן הכתובים הם, מפי תלמידיו, ובראשם רבי מרדכי צוקרמן זצ"ל ורבי שמואל יעקב רוז זצ"ל.

הסבא ר'-אברהם הצליח להסתתר ולשרוד בכל שנות הגטו. הכל ראו בכך מעשה ניסים, כדי שיוכל להמשיך להפיח רוח ונשמה בקרב שארית הפליטה של יהדות ליטא.

כמי שחונך על אסכולת 'גדלות האדם', מעולם לא נפל ברוחו. גם בימים החשוכים ביותר לא סרה ממנו הארת פניו. אחת ה'אקציות' הגדולות היתה בערב שבת. רבי אברהם הבחין בסימני ייאוש ועצבות על פניו של תלמיד מקורב. מיד העיר לו: "שבת קודש יש לקבל מתוך שמחה"...

מי היה מסוגל לשים לב לגורל זולתו בימים המטורפים ההם? בעמוֹד רבבות בכיכר המסדר בעת ה'אקציה' הגדולה, כל אדם נשם לרווחה כאשר עבר לצד "הטוב", כלומר, הפעם ניצל ממוות... לא כן רבי אברהם הי"ד: כאשר עבר לצד החיים, בכה כל אותו היום בלי הפוגה על כל אחד ואחד מהיהודים שהועברו לצד הנידונים למוות. גם במצב זה היתה כל המיית ליבו נתונה לנשיאת עול עם חברו.

היה ונותר איש הלכה מובהק בכל מצב. בכניסת הגרמנים לקובנה, ברחו כל תושביה היהודים. שאלוהו אחר-כך מקורביו מה ראה על ככה להימלט מן העיר הדור בלבושו הרבני, כאילו הולך הוא אל הישיבה? והשיב מיד: "הלכה היא (סנהדרין צ"ב) אפילו בשעת הסכנה לא ישנה אדם את עצמו מן הרבנות שלו".

בשבת, בין השמשות, התכנסו בביתו שרידי בני הישיבה, מתי-מספר, כדרכם בכל שעת 'שלוש סעודות', ופעמים שהתכנסו בבית המלאכה בו נאלץ לשהות. ר'-אברהם היה משמיע בפניהם את שיחות המוסר העמוקות שלו, חרף אימת הגסטפו, שיחות שהיו כובשות את הלב. הוא היה מרחיב את הדיבור על קידוש השם ומפיח חיים חדשים בקרב שומעיו.

שלוש שנים רצופות הֶחיה נפשות בדבריו וקרא לחיזוק רוחני בקרב התלמידים ההולכים ומתמעטים. במאמריו דייק מהגמרא בסנהדרין (צ"ט) כי העצה של "עשרה צדיקים" בסדום, הלכה פסוקה למעשה היא, שהרי מי שאינו מאמין ביכולת הצדיקים להציל, אפיקורס היא. וכך קבע הלכה למעשה: הוא המשיך לכנס מדי שבת 'ועד מוסרי' עם עשרה מתלמידיו שנשארו בחיים בשנות הגטו האחרונות. כל אחד מהם התחייב לשמור על שתים-עשרה קבלות שניסח בכתב-ידו כדי להיכנס בכך לגדר "עשרה צדיקים" – כדי שבזכותם יינצלו כולם.

שנות הגטו היוו הכנה מעמיקה ועקבית למעמד מסירות נפש על קידוש השם עבורו ועבור תלמידיו. עוד בתחילת ימי הגטו, מצא מרן הגה"ק רבי אלחנן וסרמן הי"ד מקלט בבית ר'-אברהם. ויהי היום, כאשר בבית נאספו תלמידי חכמים רבים, פנה ר'-אברהם לר'-אלחנן וביקש ממנו למסור בפני הנאספים שיעור בהלכה. הלה תמה למשמע הדברים, כי עת כזאת אינה מסוגלת ל'צילותא דשמעתתא', אולם ר'-אברהם הפציר בו להכין שיעור הלכתי בסוגיית 'קידוש השם'. ר' אלחנן לא סירב עוד, נכנס לחדרו, וכעבור שעות מספר, יצא ואמר שיעור בסוגיה הנ"ל. אחריו הפטיר ר'-אברהם במאמר מוסרי עמוק ומלהיב בסוגיית קידוש השם. מעמד זה הותיר רושם עז על כל הנוכחים, זעזע וחישל אותם כאחת.

3.
כשנודע כי הנאצים הארורים מתכננים לחסל את הגטו, עבר ר'-אברהם להסתתר בבונקר שהכינו תלמידיו. בשבת י"ז תמוז תש"ד, התגלה מקום המסתור. סבא הוכה באופן אכזרי, והועבר לבית החולים של המחנה.

מיד עם אשפוזו, הגיעה לאוזניו השמועה המחרידה כי בדעת הגרמנים להבעיר את בית החולים על כל שוכביו היהודים, והוא בתוכם. בפני תלמידים שבאו לבקרו בחירוף נפש, התחנן כי ישאו אותו אל מקום המסדר של שרידי הגטו – ונימוקו עמו: "יונה הנביא אמר אל אנשי הספינה: 'שאוני והטילוני אל הים'. לכאורה המילה 'שאוני' מיותרת. הסבא (מסלבודקה) מעיר כי יונה ביקש להרוויח זמן-מה עד שיטבע בים, כי רגע אחד של חיים דבר גדול הוא עד מאד"...

וכך הסביר בצלילות דעת גמורה, חרף ייסוריו: "הרי הגרמנים יציתו באש את כל החולים. עלי להשתדל לצאת מכאן, למרות מצבי הרפואי, כדי להשתדל לזכות לרגע אחד נוסף של חיים"...

כאשר ניסו התלמידים לשאת אותו כבקשתו, סבל כאבים נוראים, והבין כי אי אפשר להוציאו משם.
יום לפני השריפה הגדולה אשר שרף ה', נפרד מתלמידו ר' שמואל יעקב רוז, במילים הבאות: "אני מקבל עלי באהבה דין שמים, אך ליבי הומה בקרבי על צלם האלוקים שיתחלל על-ידי הרשעים הללו"... עוד הוסיף: "לא יסורי גופי יענו את נשמתי, אלא יסורי אחי היהודים: לשכב ולשמוע אנחותיהם ואנקותיהם של אחי ואחיותי שיתפתלו בייסורי חניקה על ערש דווי בתוך השריפה".

למחרת היום, בקדושה ובטהרה ובצלילות הדעת, נשרף ר'-אברהם יחד עם כל החולים היהודים ששהו בבית החולים, מאש הנאצים הארורים ימח שמם.

4.
בשבת הקרובה נקרא בארץ-ישראל פרשת קדושים. בספר 'תורת אברהם', מובא מאמר ארוך שנשא ר'-אברהם בשבת קדושים תרח"ץ. סיומו המפעים, מלמד עוד משהו על 'גדלות האדם' ומתאימה לשבוע שאחר חג החירות: "מצות 'קדושים תהיו', שנאמרה בהקהל לכל עדת ישראל, היא פלא. איך אפשר לכל ישראל להגיע למדרגה רמה כזו? מצות מורא אב ואם ושמירת שבת בהקהל – הרי ביכולת כולם היא, אבל המצוה של 'קדושים תהיו', איך אפשר לאנשים, נשים וטף לקיימה?

"אבל כאשר נבין את גאולת ישראל ממצרים והיצירה החדשה שבהם, אז אין דבר נמנע מהם. מי שיצירה שלהם נקראת 'גוי קדוש', יכולים להיות קדושים, כי עצמיותם היא. הבחירה שלהם בקדושה היא רק בחיצוניות, במעשה, כמו הבחירה ברחמנות, אבל בפנימיותם, בעצמיות נפשם, דבר ידוע הוא בחז"ל 'ישראל קדושים המה', ולא קדושה סתם אלא 'קדושים תהיו כי קדוש אני' – הווי דומה לו".

הוא, הסבא הקדוש רבי אברהם זצ"ל, היה בוודאי דומה לו. איש אלוקים היה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!