גם אם יש לממשלה כוח, היא שואבת אותו רק ממקור אחד
ברוך מרזל עומד על פרטי ציווי כיבוד אב ואם, ולומד ממנו על סמכותה של הממשלה ושל החוק - רמז: לא בגלל רוב העם ואפילו לא בגלל כוח הזרוע
ברוך מרזל
בפרשה שלנו אנו פוגשים בפסוק מעניין, המשלב שתי מצוות ידועות – "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני ה' אלקיכם" (י"ט, ג').
חז"ל למדו עיקרון הלכתי מסמיכות העניינים – "יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת? ת"ל: איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, כולכם חייבין בכבודי" (יבמות ה:). נכון הדבר, שאב ואם נחשבים בתורה לסמכות עליונה וכיבודם הוא אחד מעשרת הדברות, וממנו למדו גם על כבוד לרבנים.
חז"ל הפליגו בתאור הכבוד והמורא שחייב אדם להוריו. גדולי התנאים היו עושים מעשים שבעינינו נראים תמוהים על-מנת לכבד הורים ועם זאת חששו שלא יצאו ידי חובתם במצוה זו – ראה קידושין ל"א:. אולם ישנה סמכות מעל הסמכות של אב ואם, והיא מי שציווה על כבודם ומוראם – הקב"ה. איננו מכבדים הורים אלא משום שה' ציווה עלינו בזאת, וממילא אין בכחם לצוות עלינו לעבור על חוקי התורה בכהוא זה.
חוקי הממשלה ופקודות המפקד בצבא לחייליו הם חשובים וראוי שיצייתו להם. ישנם הרואים בשלטון הנוכחי כמלכות ישראל לכל דבר על-אף היותו שלטון חילוני, בעוד אחרים אינם רואים בו קדושה בשל היותו נוגד את התורה, ועם זאת הם מכירים בו דה-פקטו כממשל חוקי, ולו משום כח הכפיה שיש לו.
סוגיה זו קשורה לגדרים הלכתיים שונים שאינם מענייננו כעת, ולעיתים גם להשקפת עולם. אולם גם תומכיה הנלהבים ביותר של המדינה, הרואים בה את יסוד כסא ה' בעולם, מוכרחים להודות, שכפי שבכיבוד אב ואם, כח הסמכות נובע מה', ואין בכחם של אב ואם לערער על סמכות זו, כך גם כחו של השלטון הרי הוא תקף אך ורק כל עוד אינו אומר לאדם לעבור על מצוות בוראו.
דין זה נפסק במפורש ברמב"ם – "המבטל גזירת המלך בשביל שנתעסק במצוות אפילו במצוה קלה, הרי זה פטור. דברי הרב ודברי העבד, דברי הרב קודמין. ואין צריך לומר אם גזר המלך (!!) לבטל מצוה, שאין שומעין לו" (הלכות מלכים ומלחמותיהם פרק ג' הלכה ט').
זוהי הגדרת הממשלה ביחס לחוקי התורה – יחס של עבד כלפי הרב. ואוי לו לעבד שמורד ברבו! ושוב אנחנו למדים כמה רחוקה השקפת התורה מהשפקת הממשל של הגויים, ובכלל זה הדמוקרטיה המערבית. לפי עקרונות הדמוקרטיה, החיוב לציית לחוק הינו מוחלט. החוק מקבל את תוקפו מעצם זה שרוב העם הסכים אליו. במדינות לא-דמוקרטיות, לעומת זאת, החיוב לציית לחוק נובע מכח הזרוע של השלטון. אולם לפי התורה, אין זה כלל רלוונטי מנין הכח של השלטון.
כח זה, יהא מקורו אשר יהא, הוא מוגבל בכך שאינו יכול להמרות את דבר ה'. התורה היא הסמכות העליונה, וכפי שאב ואם אינם רשאים לומר לבנם לעבור על חוקי התורה, כך גם ממשלה, תהא צורתה אשר תהא – אין לה כל זכות לצוות על נתיניה לעבור על דבר ה'. ראוי שהממשלה והבג"ץ, שנטל לעצמו בזמננו את סמכויות הממשלה, יקחו את הדברים לתשומת ליבם.
חז"ל למדו עיקרון הלכתי מסמיכות העניינים – "יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת? ת"ל: איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, כולכם חייבין בכבודי" (יבמות ה:). נכון הדבר, שאב ואם נחשבים בתורה לסמכות עליונה וכיבודם הוא אחד מעשרת הדברות, וממנו למדו גם על כבוד לרבנים.
חז"ל הפליגו בתאור הכבוד והמורא שחייב אדם להוריו. גדולי התנאים היו עושים מעשים שבעינינו נראים תמוהים על-מנת לכבד הורים ועם זאת חששו שלא יצאו ידי חובתם במצוה זו – ראה קידושין ל"א:. אולם ישנה סמכות מעל הסמכות של אב ואם, והיא מי שציווה על כבודם ומוראם – הקב"ה. איננו מכבדים הורים אלא משום שה' ציווה עלינו בזאת, וממילא אין בכחם לצוות עלינו לעבור על חוקי התורה בכהוא זה.
חוקי הממשלה ופקודות המפקד בצבא לחייליו הם חשובים וראוי שיצייתו להם. ישנם הרואים בשלטון הנוכחי כמלכות ישראל לכל דבר על-אף היותו שלטון חילוני, בעוד אחרים אינם רואים בו קדושה בשל היותו נוגד את התורה, ועם זאת הם מכירים בו דה-פקטו כממשל חוקי, ולו משום כח הכפיה שיש לו.
סוגיה זו קשורה לגדרים הלכתיים שונים שאינם מענייננו כעת, ולעיתים גם להשקפת עולם. אולם גם תומכיה הנלהבים ביותר של המדינה, הרואים בה את יסוד כסא ה' בעולם, מוכרחים להודות, שכפי שבכיבוד אב ואם, כח הסמכות נובע מה', ואין בכחם של אב ואם לערער על סמכות זו, כך גם כחו של השלטון הרי הוא תקף אך ורק כל עוד אינו אומר לאדם לעבור על מצוות בוראו.
דין זה נפסק במפורש ברמב"ם – "המבטל גזירת המלך בשביל שנתעסק במצוות אפילו במצוה קלה, הרי זה פטור. דברי הרב ודברי העבד, דברי הרב קודמין. ואין צריך לומר אם גזר המלך (!!) לבטל מצוה, שאין שומעין לו" (הלכות מלכים ומלחמותיהם פרק ג' הלכה ט').
זוהי הגדרת הממשלה ביחס לחוקי התורה – יחס של עבד כלפי הרב. ואוי לו לעבד שמורד ברבו! ושוב אנחנו למדים כמה רחוקה השקפת התורה מהשפקת הממשל של הגויים, ובכלל זה הדמוקרטיה המערבית. לפי עקרונות הדמוקרטיה, החיוב לציית לחוק הינו מוחלט. החוק מקבל את תוקפו מעצם זה שרוב העם הסכים אליו. במדינות לא-דמוקרטיות, לעומת זאת, החיוב לציית לחוק נובע מכח הזרוע של השלטון. אולם לפי התורה, אין זה כלל רלוונטי מנין הכח של השלטון.
כח זה, יהא מקורו אשר יהא, הוא מוגבל בכך שאינו יכול להמרות את דבר ה'. התורה היא הסמכות העליונה, וכפי שאב ואם אינם רשאים לומר לבנם לעבור על חוקי התורה, כך גם ממשלה, תהא צורתה אשר תהא – אין לה כל זכות לצוות על נתיניה לעבור על דבר ה'. ראוי שהממשלה והבג"ץ, שנטל לעצמו בזמננו את סמכויות הממשלה, יקחו את הדברים לתשומת ליבם.
תגובות
{{ comment.number }}.
הגב לתגובה זו
{{ comment.date_parsed }}
{{ comment.num_likes }}
{{ comment.num_dislikes }}
{{ reply.date_parsed }}
{{ reply.num_likes }}
{{ reply.num_dislikes }}
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 2 תגובות