שנים התעלמתי מכן אך לא עוד - מכתב אישי לנשים בשואה

אז כן, גם אני מהדור השלישי הזה שכולם מדברים עליו. שאינו מבין ויודע, שאינו מסוגל להכיל את כמות הכאב והסבל שעברתן. וגם אם נפעיל את מערכת הדמיון שלנו ונעביר אותה למצב מדומיין פלוס, לא נוכל באמת להרגיש ולחוש מהמעט שעברתן.

גם אני הייתי מאלו שסוגרים את האוזניים בכוח ויש להם בראש מן "לאאא" גדול כזה - בכל פעם שעלה הנושא שנקרא 'שואה'. לא היה לי כוח ורצון לדעת באמת. הפתעתי את עצמי מכמות הטענות והתירוצים שהצלחתי לספר לעצמי.
למרבה הפלא (או שבעצם לא כל כך), יש לי אח שהפוך ממני (ולא רק בזה), והוא דווקא היה קורא הרבה מאוד. משתדל לראות כמה שיותר, להכניס כמה שיותר מידע וחומר על הזוועות שעברתן.
מעולם לא הבנתי אותו - ולא שניסיתי להבין.

יום אחד בעודו שקוע באחד הספרים המחזקים והמעבירים האלו, הסתכלתי עליו מהצד, ראיתי אותו ממש חי את זה, נושם את זה, נסער מזה. ואיכשהו שאלתי, "מה גורם לך לקרוא את הדברים האלו?"

הוא מצדו פתח את לבו וכנראה שזה הגיע ללבי. הסביר לי שמדובר חלק מהעם שלי, שאלו מאורעות שהעם שלי עבר, סבל, נרדף, איך אני יכולה לחיות בלי לדעת? איך אני יכולה לא ללמוד ולקבל מסרים? זה מחזק, זה מלא בעוצמה, מלא בגאווה יהודית.

משם הכל היסטוריה. כבולעת ספרים מושבעת, וככזו שרשומה לכל הספריות בסביבה, התחלתי לקרוא ולקרוא ולא הפסקתי.
אז נכון, התוודעתי לזוועות. אז נכון, בכיתי אתכן, כאבתי אתכן, אפילו אם לרגעים מספר.
אבל הרבה הרבה יותר התגאיתי. התגאיתי בעם שלי, התגאיתי בכמות העוצמה והכוח שהיה לכן, התגאיתי באמת שלכן שליוותה אתכן לאורך כל הדרך, שידעתן להסתכל גם על הנסים שליוו אתכן, את המשאבים הבלתי נתפסים לשרוד, להיות אחת בשביל השניה ולא לוותר על כלום. לחיות אמונה, לחיות גאווה יהודית, לחיות עם מוסר גבוה כל כך, רוחני כל כך, עם חומריות וגשמיות ששואפים לאפס.

יש לכן מושג כמה כוח זה נותן? כמה רושם השארתן בחלל? הורשתן לנו מילים כתובות שנודפת מהן אמונה, שנודפת מהן עוצמה, שנודפת בהן גבורה יהודית אמתית. כל כך הרבה פעמים כשאני מתגברת על משהו, כשאני חווה קושי, אני נזכרת בכן וזה נותן לי כוח. משו בתוכי אומר לי את יכולה, את מסוגלת.

כחלק ממסגרת ההתנדבות שלי, אני מנגנת לנשים שחולות בסרטן ומנסה להנחיל קצת שמחה בלבן. בפעם האחרונה שהלכתי, נתקלתי באחד החדרים בניצולת שואה, המטפלת שלה ביקשה שנשיר לה. היא היתה מבוגרת ולפני טיפול קשה, אבל צלולה וחיננית להפליא. אין לי מושג איך, מצאתי את עצמי שרה את השיר "יהודיות אנחנו, בנות עם ישראל, יהודיות לעולם נהיה ונישאר", כמו ששרו עם שרה שנירר. ושרתי שוב ושוב ושוב, את אותו השיר, והיא דמעה - ואני דמעתי איתה יחד, ומסתבר שגם כל בנות החדר.

זה מסוג הרגעים שאני מרגישה חלק, שותפה ויורשת למה שאתן הורשתן.
מן הסתם אתן רואות אותנו מלמעלה, מהמקום שכולו טוב, ואני בטוחה שיש בכן רגעי גאווה גדולים
על בנות עם ישראל.
יהי זכרכן ברוך.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!