הרבנית גיטה הלברשטאם בסיפור חייה: מספרי היה A-58248

את הסיפור של הרבנית גיטה הלברשטאם קיבלתי ל'לובי נשי - בחדרי חרדים', דרך פרויקט של 'יד שרה'. במגזר החרדי פחות מודעים לשירות שהארגון נותן, והוא כתיבת סיפורי עדים מהשואה. כל ניצול, שורד, יכול להגיע ולספר את סיפורו, שיוצא לאחר מכן כספר – זיכרון לבני משפחתו. דור השואה הולך ונעלם, ויש עניין להציל כמה שיותר סיפורים לפני שייכחדו. המתנדבים בצוות השרות המיוחד לתיעוד סיפורי חיים לומדים לפני המפגש הראשון את הרקע האישי של המספר. מקבלים סידרת הכשרות וליווי הכוללים מפגש עם עובדים סוציאליים ופסיכולוגים. צוות מתנדבי התיעוד אינו מתמקד בסיפורם של ניצולי שואה בלבד, כל קשיש המבקש לתעד את סיפור חייו – מוזמן לעשות זאת במסגרת יד שרה. אך השירות לניצולים – תמיד בעדיפות ראשונה.

חלקים מתוך הספר, לרגל יום השואה - כדי שלא נשכח
"אמי, הרבנית נחמה, עליה השלום, נולדה בעיר צעהילם לאמה הרבנית הינדא לבית כץ ולאביה דוד פרידמן שהיה רב העיר. תשע אחיות ושני אחים היו לאמי. מכיוון שאביה היה רב העיר התגוררה המשפחה בבית יפה ברחוב היחיד בעיר שהיה מרוצף. למרבה הצער נפטר סבי בגיל צעיר יחסית. אנשי העיר הציעו את משרת הרב לבנו שלמה פרידמן, שהיה לא רק תלמיד חכם גדול אלא גם בעל השכלה רחבה. מספרים שכאשר הקייזר פרנץ-יוזף ביקר את הקהילה היהודית בווינה ביקשו מהרב שלמה פרידמן שיצא לקראתו מפני שהיה דמות ייצוגית ומרשימה. כאשר סבי נפטר כבר היה בנו הרב שלמה פרידמן רב של קהילה חשובה בבאדן בייוין, לכן, הציעה סבתי כי בנה השני, שהיה רב של קהילה קטנה, יתמנה לרב העיר במקום אביו המנוח. הקהילה לא הסכימה לכך ובחרה ברב אחר כרב העיר. סבתי ושתי בנותיה הצעירות שעדיין לא היו נשואות נאלצו לעבור להתגורר בדירה קטנה יותר וברחוב צדדי שלא היה מרוצף. אימי סיפרה כי הירידה מאיגרא רמא הייתה קשה עליה, ובכול פעם שעברו בחורף ליד בית הרב אמרה לחברותיה: ”פעם התגוררתי ברחוב הזה, עכשיו כדי לצאת בחורף מהבית אני צריכה לנעול מגפיים“. כשהייתה אימי בת 27 הביאו בפניה שתי הצעות שדוכין. האחד בחור רווק צעיר וטוב, השני גאון שבגיל 18 כבר קיבל היתר הוראה אבל הוא אלמן ואב לארבעה ילדים קטנים.)בזווג ראשון היה חתנו של הרב יעקב יוסף גינז מבסרמון, הונגריה(. אימי העדיפה את האפשרות השנייה. הורי נשאו בשנת 1918 ואבי התמנה לדיין בעיר פישטיאן בסלובקיה. אבי היה במקורו מגליציה שבפולין ולמד בישיבות שבפולין, הוא השתייך לחסידי מונקאש, לכן אנשי פיטשיאן נהגו לומר ”לרבי שלנו יש ראש פולני“. שנתיים מאוחר יותר, כשהרב וובר, שהיה נשיא איגוד רבני סלובקיה וגם רב העיר פישטיאן, נהרג בנופלו מחשמלית, התמנה אבי לרב העיר במקומו".

השנה היתה 1938.
"אבא אמר שהוא לא יעזוב את פישטיאן כל זמן שיש בה אפילו יהודי אחד. הוא גם היה בטוח שהיטלר לא יעז לגעת בבנות הקטנות, לכן הציע שאימא תיסע לאנטוורפן עם שני הבנים שעדיין גרו בבית: דוד ומנחם. וכך היה. אימא נסעה לאנטוורפן עם שני הבנים ואבא נשאר בבית אתי ועם שתי אחיותי. אחותי הינדה הייתה כבת 5.13 , אני הייתי כבת 5.12 ,ואחותי הקטנה ברכה הייתה כבת 5.7. אימא חזרה הביתה רק בשנת 1939 ממש לפני פרוץ המלחמה. דוד ומנחם נשארו יחד עם אחותנו ואחינו פרומה ומאיר באנטוורפן אצל הדודה ואחינו שמעון היה בשוויץ. הרכבת בה חזרה אימא הביתה הייתה הרכבת האחרונה שנסעה מאנטוורפן לסלובקיה וכל כורי הפחם הסלובקים שעבדו בבלגיה חזרו גם הם לבתיהם ברכבת זו. אימא הייתה האישה היהודייה היחידה על הרכבת".

בגיל 16 ברחה גיטה מסלובקיה להונגריה, עם אחותה בת ה-17, אך מכיוון שאף אחד לא הסכים להכניסן לביתו, מצאה אותם המשטרה שהחזירה אותן לגבול, לידי המשטרה הסלובקית.

"אחד מבניו של הרב אונגר שהיו לו חברים במשטרה שמע שתפשו אותנו. הוא הגיע מיד, שילם שוחד ושיחרר אותנו עוד לפני שהספקנו להיות בכלא. הידיעה אודות הניסיון הכושל שלנו לעבור את הגבול הגיעה אל הורינו בפישטיאן. מכיוון שהייתה סכנה מאד גדולה שאם נשאר יתפסו אותנו וישלחו אותנו לארץ גזירה, שאפילו לא ידענו היכן היא, מחד, ומאידך פחדו הורינו לשלוח אותנו שוב לבדנו להונגריה, שמא נתפס בשנית, החליטו הורינו שאבא יבוא לנייטרה, יעבור ביחד איתנו את הגבול להונגריה ויחזור אחר כך לפישטיאן. בחול המועד פסח תש“ב, הגיע אבא לנייטרה כדי לעבור אתנו את הגבול. לאימא הבטיח כי ישלח לה מברק מבודפסט מיד עם הגעתנו. למרבה הצער והבהלה תפסו אותנו עוד לפני שהספקנו לעבור את הגבול, ושמו אותנו בבית האסורים בתא אחד ביחד עם גנבים שודדים ושיכורים. אבא חצץ בינינו לבין הפושעים אשר לגלגו עליו וצחקו לו על כי הוא שומר עלינו. היינו בבית האסורים בימים האחרונים של חול המועד ובשני ימי החג השני. בנו של הרב אונגר, ר‘ יעקב, דאג לנו לאוכל כשר אבל בליבנו קינן החשש הכבד כי עכשיו בוודאי ישלחו אותנו לארץ גזירה ויחמירו איתנו יותר מאשר עם כל האחרים שלא ניסו להימלט. מה רבה הייתה שמחתנו ומה רב אושרנו כאשר באסרו חג פסח שוחררנו במפתיע. התברר מהר מאד כי הרב הגאון שמואל דוד אונגר, אב בית דין של נייטרה, לא נח ולא שקט עד שהצליח, בממון רב מאד לפדות את שלושתנו. בו ביום נסענו לפישטיאן אל אימא שנשמתה כמעט פרחה מרוב דאגה".

בהמשך עברה הרבנית הלברשטאם עוד תלאות ומסעות, עד לרגע שהבינה שהיא נשלחת לאושוויץ, והצליחה לשלוח מכתב להוריה.

"בין הנשים מהונגריה לאלו מסלובקיה הייתה תמיד מין יריבות סמויה. רוב הנשים היו מהונגריה כי הרי הביאו אותנו מבודפאסט, ואני הרגשתי זרה ביניהן. יום אחד נודע לי שיש עוד משהיא מעיירה ליד פיטשיאן. היא הייתה מבוגרת ממני בהרבה, כבת 35 .היא גם הייתה משומדת מזה כחמש עשרה שנה. היא רצתה להתחתן עם רופא קתולי שהסכים להתחתן איתה בתנאי שתמיר את דתה, והיא הסכימה לתנאי. רק שאת היטלר זה לא עניין. בעיניו היא נשארה יהודיה וגם היא הגיעה לאושוויץ. שמה היה זורה, היא לקחה אותי תחת חסותה והיינו תמיד ביחד. השנה הייתה 1944 .כל הזמן שמענו מטוסים והתפללנו שהאמריקאים כבר יפציצו את אושוויץ. כל יום עמדנו לפחות חמש שעות בחוץ במסדר ומנגלה הסתכל על כל אחת. העמידה במסדר הייתה קשה יותר מכל עבודת פרך. היינו צריכות לעמוד ללא תזוזה בקור שהיה פעמים רבות מתחת ל-0 .היינו לבושות בבגדים דקים ותמיד היינו רעבות מאד. קשה לתאר את הקור והרעב שחווינו. היום אם אני מרגישה רעב אני אוכלת. אם זה יום צום אני מחכה לסיומו ויודעת שעוד מעט אוכל לאכול. אבל במחנה הצום נמשך כמעט ללא הפסקה. גם מיד לאחר שסיימתי את ה”ארוחה“ הייתי מאד רעבה, וידעתי שה”ארוחה“ הבאה לא תהיה משביעה יותר. הקור הרעב והעמידה הממושכת הפילו בנו חללים. אם מנגלה ראה שמישהי מתנדנדת היה נותן הוראה לעובדים היהודיים לזרוק אותה על העגלה שהייתה מסיעה את החלשים לקרמטוריום. היה מקרה נוראי של אימא ובת. האם הייתה מאד חלשה ומנגלה ציווה לזרוק אותה על העגלה. כשזרקו את האם קפצה גם הבת על העגלה. השומרים הגרמניים הורידו אותה בכוח ואמרו לה שהיא עוד בריאה וצעירה ויכולה עוד לעבוד, אבל היא שוב קפצה על העגלה ושוב זרקו אותה, כך שלש פעמים. את העגלה עם המתים היינו אנחנו הבנות צריכות לסחוב מלאגר C בו היינו אנחנו ללאגר D שם היה אולם גדול בו עבדו בחורים יהודים, ומשם העבירו אותם 43 לקרמטוריום. הבחורים השתדלו תמיד לעזור לנו, להם היה קשר טוב יותר עם העובדים הגרמנים ולפעמים באמת הצליחו לעזור. פעם נודע לבחורים כי לבחורה חדשה שהגיעה ללאגר C יש אחות בלאגר D. הם הודיעו לנו ובפעם הבאה שהעברנו עגלה ללאגר C אחת הבחורות שהעבירה את העגלה, ושלא היו לה קרובי משפחה בלאגר D נשארה בלאגר C והבחורה החדשה שהייתה לה אחות בלאגר D חזרה עם העגלה במקומה".

את סיפורה ממשיכה לשחזר הרבנית על פני עשרות עמודים, על החיים שאחרי המלחמה, על נישואיה לרב ברוך הלברשטאם זצ"ל, על החיים בבני ברק עד זקנה. סיפורים אלו מהווים את ההמשכיות שלנו כעם – בואו לא נשכח.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!