החרדים לא היו ביודנראט ולא היו קאפואים

בחודש הגאולה חודש ניסן, השפתיים מרחשות שבח והודאה להקב"ה על הניסים והנפלאות, שעשה עושה ויעשה עמנו מאז יצאנו ממצרים לחירות עולם ולתמיד. גם בתקופות קשות וגלויות מרות, לא פחות משעבוד מצרים, חגגו בני ישראל את חודש האביב, זכר ליציאת מצרים. בתוך הצריפים במחנות העבודה הגרמניים, יהודים ניסו לאפות מצה ולהגיד הלל. יש לנו עדויות על כך. מי שיש לו שייכות ליהדות ולא לפולקלור ה"קניידלאך", יודע שיציאת מצרים היתה יציאה לחירות עולם נצחית של הנפש הישראלית. שום צורר וכובש ושליט ומדכא, לא יוכל לשעבד את הנפש והנשמה. רק את הגוף והרכוש היהודי, אפשר לקחת ולשבור ולהרוג. אבל את נשמת ישראל איש לא הצליח למחוק או לשנות. זאת חירות נפשית, שאינה תלויה בשעבוד הגוף.

אדרבה, הנפש היהודית מזדככת, ככל שהגוף משועבד יותר לעבודת ה' במקרה הטוב או חלילה לעבודת עבד, בימי גלות ודיכוי. נשמת ישראל הכללית והפרטית נבחרה מכל העמים ומרוממת מכל לשון ומקודשת במצוות התורה. זאת דרגת חירות שאין שום שעבוד שיכול לשבור אותה. לכן אין מספידים בחודש ניסן, אפילו במוות טראגי רח"ל. כי חודש ניסן הוא חודש השמחה, הפריחה והחירות. חודש בו מתחילה ההכנה של ימי הספירה לקבלת עול תורה ומצוות בהר חורב בחג השבועות. "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". (הר סיני) זאת מטרת יציאת מצרים וזאת מטרת החיים של היהודי בעולם הזה.

כשהאילנות מלבלבים אנו מברכים "ברוך שלא חסר בעולמו דבר, וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות בהם בני אדם". אנו יודעים שיש גם חדשי חורף בשנה. יש גם חיות רעות בעולם. יש גם קוצים ודרדרים ואילנות סרק שמציקים לבני אדם. אבל בחודש האביב, זה הזמן שקבעו חז"ל לברך על מה שיש ועל הבריות הטובות ועל כל הטוב אשר גמלנו ועל כל נשימה ונשימה תהלל י-ה. גם כאשר נזכור ולא נשכח את הימים והזמנים בהם אכלנו מרור מאז ועד היום.

דווקא בשלהי חודש ההתחדשות וחודש האמונה וחודש האביב, בחר השלטון החילוני לקבוע את יום "השואה והגבורה" של מורדי גטו וורשא. למה באותו יום דווקא, בניגוד לזעקת הרבנות הראשית של המדינה הציונית, שדרשה לעשות יום זיכרון בעשרה בטבת או כהצעת מנחם בגין לעשות זאת בתשעה באב? כי האנשים המכורים לתרבות הרוע בחרו לציין דווקא את "המרד" שהתחולל בגטו וורשא בימי הפסח. זכרון "הגבורה" בגיטו וארשא, נועדה לחנך דורות כי "טוב למות בעד ארצנו". במרד נפגעו פחות משלשה עשר גרמנים. בעת דיכוי המרד הגרמנים הציתו את הגטו בוורשא, ונשרפו חיים, עשרים אלף יהודים אנשים נשים ותינוקות הי"ד.

אנו מנועים מ"לעשות חשבון" כמה גרמנים נפגעו במרד הזה והאם מישהו ניצל בזכות המרד הזה. גם היום אי אפשר "לעשות חשבונות", מה יהיה סופה של מדינה חילונית בארץ הקודש. מאות מליוני מוסלמים יצדיקו כל גירוש ו/או השמדה רח"ל, שיביא לחיסול הגיטו העברי בארץ ישראל.
איננו חיים כאן בזכות הכוח אלא בכוח הזכות. "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבקות". בזכות התורה ולומדיה ושומרי התורה והמצוות, הערבים לא מצליחים בנסיונם לחסל את הישוב היהודי בין הירדן לים רח"ל. אילולא המרד השלטוני, נגד ה' אלוקי ישראל ונגד תורת ישראל ונגד ההלכה היהודית, לא היינו צריכים לחשוש מטענת העם הערבי "ליסטים אתם", שכבשתם את פלשתין. על כך נאמר: "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים, כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים".

אנו בזים לאלה "שעושים חשבון" כלפי שמיא בסגנון "למה עשה ה' ככה לארץ הזאת" וכו'. רוב אזרחי הארץ אינם יודעים שבחירת חודש ניסן כ"יום הגבורה" היתה זדונית. הצמדת "הגבורה" של מורדי הגטאות לזכרון השואה, נועדה להתריס כלפי "ההולכים כצאן לטבח" שלא עלו לארץ ולא הבינו כי "טוב למות בעד ארצנו.

היום השמאל כבר אינו מוכן למות בעד שום שלטון יהודי או בריטי. בוודאי שהם לא רוצים למות בשביל מדינה שאת דתה הם כל כך שונאים. הם אוהבים את המדינה כל זמן שהם שולטים בה, באמצעות הצבא שלהם המשטרה שלהם בתי המשפט שלהם והתקשורת העויינת בידם. אבל כשהם רואים את שומרי התורה מתרבים בארץ אבותם, הם נתקפים באותה שנאה ששנאו הפולנים את היהודים באירופה. הם מחפשים בנרות דרכונים זרים.

הם מקוננים על המתים בשואה אבל כשאנו רואים את השצף והקצף, ביחסם לילדי ישראל ולבחורי ישראל ולנשות ישראל, הדבקים בדרכם של קדושי השואה, קשה להאמין למס השפתיים שלהם על אבדן מליון ילדים שחלקם עם פיאות מסולסלות. האם היו רוצים לראות אותם בארץ הזאת? הם רוצים "יהדות אחרת", ממש כמו הנוצרים שיצרו "יהדות אחרת".

לא היינו מתייחסים לטקסי השואה, אם לא היה להם את החוצפה להסית את ההמון המסכן נגד היהדות הנאמנה ולהאשימה בשואה. על כך אנו זועקים: "שיתפת פעולה עם האויב וגם האשמת את הקרבנות"? במקום להאשים את משתפי הפעולה עם הנאצים, שרובם ככולם היו "חפשים", הם מאשימים את "מורדי האור" שלא קיבלו את "הבשורה הציונית". גם הגויים באירופה אומרים שהיהודים סובלים משום שלא קיבלו את "הבשורה הנוצרית".

יש לזכור ולהזכיר, שחודש ניסן אינו זמן מתאים לזכרון השואה. אצלנו כל הימים הם ימי זכרון לחיים הקדושים שלפני השואה. "קדושי השואה" חיו חיי גבורה אמיתית, גם לפני ואחרי המלחמה. לא רק זכרון למחנות המוות אלא גם ובעיקר זכרון למחנות החיים מחנות חינוך, תורה ואמונה. "איזהו גיבור הכובש את יצרו". אנו זוכרים את האנשים ונשים וילדים שחיו אלף שנה בפולין וברוסיה ובכל ארצות אירופה, בעוני ובדוחק ושמרו בקדושה את משמרת ה' לעשות צדקה ומשפט. אנו מנציחים את קדושת היכלי התורה ובתי הכנסת ותלמודי התורה בכל עיירות ישראל ששמחו ושרו ורקדו בשמחת תורה, בשביעי של פסח ובכל מועדי ישראל, למרות מצבם הקשה לפני המלחמה. הם הראויים לזכרון הגבורה. אותם אנו מנציחים בכל יום ובכל עת ובכל שעה, בישיבות ובבתי המדרש, בכל קהילות החרדים לדבר ה' בכל תפוצות ישראל. דורות שלימים של ילדים נושאים את שמותיהם המקוריים של הסבים והסבתות, שחיו כקדושים גם לפני שהפכו ל"קדושי השואה". הם לא התקדשו במותם, בגלל שאומות העולם ותרבות אשכנז הקיאו אותם מקרבם. הם היו קדושים ומופרשים ומובדלים מכל התרבות הרעה הגרמנית והרוסית. הם היו קדושים, בחייהם ובמותם לא נפרדו.

יהודים אלה לא נמנו על ה"יודען ראט" ששיתף פעולה ולא היו ב"משטרה היהודית" שדאגה להעלות את היהודים בשקט ובסדר מופתי לרכבות, בדרכם אל גיא ההריגה. הם לא היו ה"קאפוס" במחנות, שחלקם היו גרועים בשנאתם מן הגרמנים עצמם. אחד מסופרי השואה החילונים כתב ש"לא היו חרדים בין הקאפואים" וקולו לא נשמע ולא לחינם.

קדושי השואה ואנשי הגבורה הם האנשים שמסרו את נפשם וחילקו את פרוסת הלחם שלהם בעת מצוקה ומלחמה ונתנו את כל מה שבידם לסעוד את הזקן, ולתת לחולה, לאשה ולתינוק. אותם נזכור ואת תורתם נשמור ואת תרבותם ננציח ובכוחם נזכה לגאולה האמיתית והשלימה בביאת משיח צדקנו בב"א.

טורו של ח"כ ישראל אייכלר מתפרסם גם ב'במחנה החרדי'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!