כשהפחד הופך לביטחון

"אני לא מאמינה לך!" היא שלחה בי מבט חסר אימון, תוך שהיא מנסה לתפוס את בן השנתיים שלה שרץ לכל עבר.

אני נתקלת במבט חסר האימון הזה חדשים לבקרים. בפארקים הציבוריים, באירועים משפחתיים, ובסתם שיחות נשים.

"הרבה יותר קשה לך להתמודד עם שני ילדים מאשר לאמא עם ארבעה, חמישה או שישה ילדים". אני מסכימה עם אמהות שמזילות דמעה וריטואלית לנוכח קשיי ההורות.
והן לא מאמינות לי בקלות.

כשאני פוגשת אמהות עם שני ילדים קטנים, מזיעות ואובדות, אני נזכרת בימים עברו. וכשהן שואלות אותי: "אם אני לא מסתדרת עם שניים, איך את מסתדרת?" לא נותר לי אלא לחייך ולא להסכים איתן.

"נו, באמת!" המבט האחרון חסר האימון גרם לי לשבת ולחפור בין שקרים קטנים לאמיתות גדולות.
שימי הבכור. כן, אני זוכרת את היום שבו השלג החל לרדת מן השמיים. עבדתי כמורה, כשהמנהלת ביקשה מכל הצוות לשחרר את התלמידים הביתה בטרם ייערם השלג וכולנו 'ניתקע' בבית הספר.
לקול מצהלות התלמידים מיהרנו כולנו לחזור לבתינו, וכמו שרק בארץ יודעים, החרדות ירדו כאן מהר יותר מהשלג.

הגעתי הביתה בדיוק כשבעלי התקשר. גם הוא בדרך הביתה, הרדיו פולט אזהרות בנוגע לשלג הכבד שעומד להתפשט ולחסום כל אפשרות גישה.
"מה עם שימי?"
"מה איתו?" לא הבנתי את השאלה. הילד אמור להשתעשע עם תינוקות בני גילו כעת, לזחול או לשחק בקוביות.
"אולי כדאי שתחזירי אותו מהמטפלת עכשיו?"
השעון הורה על השעה אחת עשרה וחצי. שימי אמור לשהות אצלה עד השעה שלוש, הזמן שבו אני חוזרת מן העבודה.
"מה הבעיה? הוא יכול להישאר אצלה, היא גרה הרי בבניין הסמוך", פלטתי במהירות, מהירות שמקורה בחששות. כי מה עושים כל כך הרבה שעות עם תינוק בן עשרה חודשים כשיש שלג בחוץ? זאת הייתה המחשבה שחלפה במוחי. כמה שעות סביב השעון אשיר איתו 'עוגה עוגה' ו'עשר אצבעות' ואוריד לו את המכוניות, ואבנה איתו בלגו, ונשחיל טבעות...

לא רציתי להגיד לו שאני מעדיפה לחכות עד שהוא, האבא, יגיע הביתה, אז מפלס החרדה ירד קלות, ושניים יעסיקו את הילד.

אז עדיין לא ידעתי לתרגם למלים את מה שאני מרגישה ויודעת היום.
הפחד, כן הפחד הזה שמגיע עם הילד הראשון, הפחד שלפעמים נשאר גם עם השני ואפילו עם השלישי. חוסר הביטחון, החשש, ההחלטה שאנחנו ספקי התעסוקה שלהם. איך מעבירים את כל שעות אחר הצהריים? הריצה הזאת מפארק אחד לשני כי אולי הם משתעממים בבית, בחברתי.
תינוקות מגיל חצי שנה עד שנה בערך, מחליפים תעסוקה כל שבע דקות במקרה הטוב, וכל דקה במקרה הרע.

כאמא מתחילה הרגשתי תמיד שאני נמצאת תחת זכוכית מגדלת. יופי, עכשיו הוא משחק עם הקוביות, מה יהיה בעוד שלוש דקות? מה אעשה איתו אז? נלך לגינה? נבקר את הסבתא?
ותחושת ההקלה בסיומו של יום כשהקטן נרדם שליו, נקי, רגוע ושבע במיטה.
וואו, עשיתי את זה!

רק התיאור גורם לי לעייפות. היום אני כבר לא מפחדת מתינוק בן חצי שנה!
כשאני יושבת עם אושרי על הברכיים, אני פשוט נהנית להיות איתו בלי הפחד הזה שאורב לאמהות טריות. חוסר הביטחון ואי הניסיון פינו את הדרך לנטו אהבה. ואין דבר יפה מזה.
כולם יושבים מסביבי, זה עסוק בזה וזה משחק עם זה, והיא מפטפטת עם ההוא, והתעסוקה כל-כך זורמת. אני כבר לא צריכה למצוא מפלט בג'ימבורי. אין זה אומר שאני לא טורחת לבקר שם מפעם לפעם, כדי שהילדים יטעמו את סוג החוויה, אבל זה קורה רק כאשר אני רוצה ובוחרת וזה מתאים לי.

היום אני יכולה להושיב את הפעוט לצידי על רצפת המטבח או בכיסאו הגבוה כשהוא משחק, לחתוך ירקות למרק, ולנהל איתו בו זמנית שיחה אמיתית. והוא מבין אותי, ובעיקר, אני מבינה אותו.
ואם הוא רוצה להחליף תעסוקה, שיחליף כל דקה מצידי, אני לא נבהלת.
תחנת המכ"ם שלי מזהה את הפריטים והרגעים היפים.

את הנאום הזה מיהרתי לשחרר לאומת האמהות שבפארק המקומי. מכירים את זה? הגאווה מטפסת לה בחדרי הלב, תחושה של 'אני בעלת ניסיון!'

כל הקלפים נטרפו כשהתקרבתי עם הקטנים לבית. שם גיליתי את הבת שלי שנכנסה אל שערי גיל העשרה, מקדמת אותי בפנים חמוצות מצוידת בדרשת: "כל האמהות של החברות שלי..."
כל הביטחון בו נופפתי קודם, נמוג פתאום. תחושת פחד מזדחלת. זה מגרש פחות מוכר להתמודדויות. על פעוטות וילדים אני יכולה להרצות במשך ימים ארוכים.

ניפגש עם הסיפור הזה בעוד מספר שנים, בתקווה שאשתחרר מכבלי פחד גיל העשרה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!