הכירו את היורשים של ליצמן, פרוש ומוזס

ביומיים האחרונים פרסמנו כאן ב'בחדרי חרדים' את שני החלקים הראשונים מתוך פרויקט החג של הפרשן הותיק יעקב ריבלין בבקהילה, המתייחסים לדור העתיד של הנהגת 'דגל התורה'.

בפרק זה, סוקר ריבלין את ממשיכיהם האפשריים של אנשי 'אגודת ישראל', לפי חלוקה פנים סיעתית - הממשיכים האפשריים בסיעה המרכזית, בסיעה המאוחדת ובשלומי אמונים.

אגודת ישראל • הסיעה המרכזית
ביום המיוחס, ב' סיון דהשתא, ימלאו י"ז שנים לכהונתו הרצופה של יעקב ליצמן בכנסת. הוא לא הוותיק שבין חברי הכנסת החרדים. גפני ופרוש ותיקים ממנו. דרעי במצטבר ובניכוי תקופת הגלות משתווה לו. השיא של ליצמן הוא פנימי. הוא הנציג היחיד של הסיעה המרכזית שמכהן תקופה המשתרעת על פני שש כנסות רצופות. מאז שבוטלה תקנת הרוטציה של שתי קדנציות בלבד (הביטול חל לקראת הקדנציה השלישית שלו) שבגינה נשלח מישהו אחר הביתה הוא מכהן ללא עוררין וביד רמה.

הסיעה המרכזית כשמה כן היא. הציר המרכזי באגודת ישראל שהייתה הציר המרכזי בחיים הציבוריים עד שקמה דגל התורה. גם לאחר שהליטאים עשו שבת לעצמם לא איבדה הסיעה את מעמדה המרכזי. על כל מצביע המזוהה עם המרכזית יש לפחות חמישה המזוהים עם דגל התורה. אפס כי בהסכמי תשנ"ב נקבע שאגודת ישראל מקבלת יחס מועדף בחלוקת המנדטים וממילא היא הסיעה המובילה. מאחר והמרכזית היא הציר של אגו"י ממילא היא כזאת גם ביהדות התורה המאוחדת.

המרכזיות אמורה הייתה גם להביא לכך שלא יהיה רגע אחד בכנסת בלי נציג של הסיעה, שהוא יהיה בשר מבשרה, ושהוא יהיה הטוב ביותר מבין האלפים הרבים של החסידות הגדולה ביותר בישראל. כבר בפרמטר הראשון יש נפילה. בממשלת נתניהו הראשונה בין השנים תשנ"ו ותשנ"ט היו שנתיים בלי כל ייצוג של המרכזית. מי שייצג רשמית אך לא מעשית את הסיעה היה ח"כ מאיר פרוש, שקיבל את המקום הראשון ביהדות התורה וגם את המקום הראשון. במקום החמישי הוצב הרב אברהם יוסף לייזרזון שנכנס לכנסת רק לאחר הסכם רוטציה עם דגל התורה. גפני יצא, לייזרזון נכנס.

לרוע מזלו של לייזרזון נותרו רק תשעה חודשים עד שהממשלה נפלה והוכרז על בחירות חדשות. אז כבר זרחה שמשו של ליצמן, לייזרזון נאלץ לעלות על הבמה ולהודיע שהוא מוותר על הייצוג בכנסת הבא. ולא בצער רב, כפי שאמר פעם ח"כ חרדי מסיעה אחרת. במרכזית שומרים את הצער עמוק בלב. וזה כואב הרבה יותר.

גם הפרמטר השני של בשר מבשרה לא תמיד התקיים. בין השנים תשמ"א עד תשמ"ט ובין השנים תשנ"ב עד תשנ"ו, כיהן מטעם הסיעה איש העסקים הנודע הרב אברהם יוסף (מוניה) שפירא, איש חסידות סדיגורה. מדובר בפרק זמן מצטבר של קרוב לשתים עשרה שנה. בכל התקופה האמורה לא מצאה הסיעה מועמד מתאים אחר מבין החסידות אותה היא מייצגת.

באשר לפרמטר השלישי של המיטב שבמיטב - לא נחלק כאן ציונים. נציין רק שלמעט כל המוזכרים כיהנו בייצוג הסיעה רבי יצחק מאיר לוין, הרב יהודה מאיר אברמוביץ והרה"ג ר' משה זאב פלדמן. כולם נשמתם עדן. עוד ח"כ לשעבר הוא, יבדל"ח הרב אברהם יוסף לייזרזון. אם כולם ענו על הפרמטר הזה יחליט כל קורא לעצמו.

מאז בחירתו של ליצמן כח"כ הושגה יציבות פנים פוליטית בסיעה המרכזית והכול יודעים שיש נציג אחד שלא אמור להיות מוחלף אלא אם כן יקרו דברים שאין לאף אחד שליטה עליהם. ליצמן מולך ברמה וגם יריביו המושבעים ביותר יודו שהוא עונה על כל שלושת הפרמטרים האמורים.
והיה אם בכל זאת אם. בטווח הקרוב ביותר יש את הגוורדיה הוותיקה שהבולט בין שורותיה הוא ראש עיריית בני ברק הרב חנוך זייברט. כדי לשבר את האוזן נאמר רק שאם ליצמן מחליט מאיזו שהיא סיבה לפרוש בקדנציה הבאה, זייברט הוא המועמד הכי טבעי להחליף אותו.

במסגרת מוסף זה העוסק בדור העתיד בחרנו להציב את הזרקורים על שניים מבין הצעירים (יחסית, יחסית. לאחד מהם יש כבר נכדים) המצליחים והבולטים ביותר בשורות הסיעה. חיים יוסטמן, עוזרו ואיש אמונו של ליצמן, ואברהם מנלה, האיש והתפקידים. כל אחד מצליח מאוד בתחומו ועושה כבוד לחצר המרכזית.

מאחר ומדובר בעתיד הדי רחוק קשה להמר על מי מהם. בטווח של שתי קדנציות קדימה יכולים לקרות הרבה מאוד דברים. מה שכן, אם יבוא יום והשניים ידוברו כמועמדים ריאליים לנציגות הבכירה של הסיעה ויתייצבו יחד על קו הזינוק (במובן המטאפורי. ההחלטות נקבעות בקודש פנימה והשיקולים לא תמיד בהשגתנו) ניתן לומר בזהירות המתבקשת שסיכוייו של יוסטמן עדיפים. לא בגלל שהוא יותר מוכשר אלא בגלל שהוא יותר מקושר. יתכן שדפי מוסף זה יצהיבו הרבה לפני שהמציאות תוכיח האם צדקנו.

הנאמן • חיים יוסטמן
בבחירות של תשנ"ט נכנס לכנסת חבר חדש ואנרגטי. כבר קודם ידעו עליו שהוא אדם חם מזג ואנרגטי שמוטב לא לעמוד בדרכו. לצידו פעל אברך שתקן ורגוע כמו ספינקס שאיש לא נתן אליו תחילה את הדעת. עוזרים פרלמנטריים באים ועוזרים פרלמנטריים הולכים. בדרך כלל קצב התחלופה שלהם הוא כמו של גרביים. רק הטובים והנאמנים ביותר שורדים יותר מקדנציה אחת, מקסימום שתיים. השורדים שלוש ומעלה הם כבר לא עוזרים אלא מוסדות בפני עצמם.

בשנתיים הראשונות של ליצמן בכנסת שהתה יהדות התורה באופוזיציה לממשלת ברק. לליצמן לא היה הרבה מה לעשות, מעבר לניפוח המשבר בנושא העברת המשחן שגרם ליהדות התורה לנתק קשרים באופן מוחלט עם הממשלה. לפני כן עוד היה הסכם רופף של תמיכה מבחוץ. ממילא גם לעוזר השתקן לא הייתה תעסוקת יתר. קצת שאילתות והצעות לסדר וכמובן טיפול בפניות הציבור. לחם חוקו של כל עוזר פרלמנטרי חרדי.

אבל כבר אז היה מי שהבחין שלעוזר החדש של הח"כ החדש יש השפעה על הבוס שאין לעוזרים אחרים. לא שהוא לא היה נאמן חלילה. ההיפך. המודל של נאמנות זה חיים יוסטמן. מה שהיה לו, ויש לו עד היום, זו השפעה ממתנת. ליצמן היה איש ששש אלי קרב ולא הכיר את המושג פינות מעוגלות. יוסטמן היה צופה במאבקים שלו בשתיקה ואחר כך, בחדר סגור וכשאף אחד לא נמצא, היה מנסה להרגיע אותו. הרבה פעמים הוא גם הצליח. כמה מיריביו של ליצמן באותו זמן גילו שאם רוצים להעביר לו מסר לא רשמי להפסקת אש, הצינור לכך הוא יוסטמן.

להגיד שבשביל זה ליצמן לקח אותו להיות עוזרו? יהיה זה קצת מוגזם. השניים הכירו עוד בימים שליצמן ניהל את בית יעקב החסידי ושולב בהנהלת איחוד מוסדות גור. יוסטמן עבד שם כפקיד מן המניין והתבלט במה שליצמן אוהב כנראה יותר מכל דבר אחר: נכונות ויכולת לעבוד סביב השעון.

כעוזר פרלמנטרי מן המניין לא נדרש מיוסטמן לעבוד מעבר לעוזר חרדי ממוצע אחר. אבל זה נמשך רק שנתיים. בשנת תשס"א הקים שרון את ממשלתו הראשונה וליצמן נבחר ליו"ר ועדת הכספים. היה זה תפקידו הממלכתי הראשון והוא היה נחוש בדעתו להצליח. גם כלפי הקולגות שלו ביהדות התורה וגם כדי לשחזר את הימים הגדולים של נציגי הסיעה המרכזית בראשות ועדת הכספים.

כפי שגפני למד על בשרו בשתי הקדנציות האחרונות שלו בראשות הוועדה, הצלחה שם מחייבת משהו שאין ללמוד אותו במאבקים הפנים חרדיים: דיפלומטיה בדרכי נועם. לשבת בשקט מאחורי הקלעים ולסגור דילים עם היריבים האופוזיציוניים הכי מרים. הדיל הוא שבתוך הוועדה נותנים להם לצווח ככרוכיה על עוולות הממשלה אבל ברגע האמת בהצבעה הקובעת הם פתאום נעלמים. לפעמים כשאין מצלמות פעילות הם גם מצביעים בעד החוק. התשלום הוא בדרך כלל העברת תקציב בשקט בשקט למשהו שהם צריכים. יוסטמן הרגוע והמתון השכיל לעשות זאת כמעט כמו הבוס עצמו. בכמה וכמה מקרים, כשליצמן היה שופך על יריביו אש וגופרית - יוסטמן היה יושב איתם אחר כך וסוגר את הסיפור.

תפקיד העוזר הבכיר של יו"ר ועדת הכספים הכניס את יוסטמן לעולמות שאותם הכיר, וגם זה רק אולי, דרך הצצה מהחלון. בלשכה שלו הצמודה לחדרו של יו"ר ועדת הכספים הכיר יוסטמן את כל המי ומי של המשק הישראלי. הוא למד לקרוא את מסתורי העברות הכספים של אגף התקציבים המחביאים בתת סעיפים נידחים את הכסף שהם רוצים להעביר בלי שאף אחד ישים לב. מדובר בידע יקר ערך שעזר לו מאוד כאשר עבר לימים לנהל את לשכתו המיניסטריאלית של ליצמן.

יוסטמן נותר צמוד לליצמן גם כאשר שרון הדיח אותו מראשות ועדת הכספים בממשלתו השנייה. כמובן שהוא נלווה אליו גם כאשר חזר לוועדת הכספים בתשס"ה - תשס"ז. הוא הגיע לשם כבקיא ורגיל. היו אלו שנות הזהב של ליצמן בוועדת הכספים.

בתשס"ט נפלה פצצה בעולמו של ליצמן. הוא הפסיד לגפני בהצבעה ביהדות התורה על תפקיד יו"ר ועדת הכספים. ליצמן יצא המום מההצבעה והודיע כי הוא לא עומד לקבל גם את התפקיד השני בחשיבותו של סגן שר הבריאות במעמד של שר. ההצבעה התקיימה ביום חמישי בצהריים וליצמן נעלם להיכן שנעלם. למחרת בבוקר הוא הפציע והודיע שבהוראת רבותיו הוא נעתר לקבל את התפקיד.

השהות בת עשרים השעות הסתירה מאחוריה דרמה אמיתית. מאחורי הקלעים פעלו כל הגורמים הבכירים בסיעה המרכזית לשכנע את ליצמן לא להישאר ברחוב. כלומר: לקבל את מה שהוצע ולא להישאר כח"כ מן השורה. כעת ניתן לגלות כי מי שריכז את המאמצים בנושא היה העוזר השתקן והנאמן חיים יוסטמן.

אם כך הם פני הדברים, ליצמן חייב ליוסטמן את חצי עולמו. ליצמן פרח במשרד הבריאות כפי שלא פרח מאז שנולד. בתוך פחות משנה קלטה דעת הקהל בישראל שלמשרד הגיע אחד שבא לעבוד ורק לעבוד. הפופולאריות שלו לא הגיעה למימדים של היום אבל כבר אז הוא היה אחד הפוליטיקאים המוערכים ביותר.

יוסטמן השתלט על ניהול לשכת סגן השר במעמד שר באותה מהירות בה השתלט על לשכת יו"ר ועדת הכספים. ההבדל הוא שאם אז הוא עבד שתים עשרה שעות ביממה, כעת הוא לפעמים מגיע לח"י שעות. תחת פיקודו נמצאים למעשה כל עובדי הלשכה והוא מנהל אותם ביד רמה. בעיקר הוא אחראי על מפעל פניות הציבור של הלשכה הנותן מענה במהירות מסחררת לכל פונה. ולא רק בנוסח הסטנדרטי של בקשתך התקבלה ותטופל בהקדם. למרבית הפניות יש תשובה מלאה בתוך פחות מעשרים וארבע שעות.

יוסטמן שומר על מעמדו בחצרו של ליצמן אך דומה שכעת הוא צריך להילחם על כך קצת יותר. ללשכה נכנס בקדנציה האחרונה עוזר דינמי נוסף העונה לשם מוטי בבצ'י'ק. אבל אצל ליצמן ההיררכיה במשרד ברורה לחלוטין. הוא הקובע, ויוסטמן מוריד את ההוראות לביצוע לעובדים ולמשרד ואין פוצה פה ומצפצף. כל זמן שליצמן בתוקפו, יוסטמן יכול להיות רגוע. אחר כך - הכול פתוח.

הפנומן • אברהם מנלה
רשימת התפקידים והתארים שלו ארוכה כמו גארטל ויכולה להתמודד על כל שיא גינס חרדי לאנשים מתחת לגיל חמישים: מנכ"ל החברה קדישא תל אביב; סגן יו"ר המועצה הדתית ת"א; יו"ר החברה העירונית אחוזות; יו"ר הפורום הארצי של הח"ק; יו"ר ועדת גמול וביקורת בישראלום נכסים; יו"ר חברת מצלוואי - תאגיד לבנייה עירונית; חבר הנהלת מד"א ויו"ר ועדת ארגון ומנהל במד"א; בעל תואר ראשון במשפטים; תואר שני במנהל ציבורי; טוען רבני ומוסמך לרבנות מטעם הרה"ר לישראל. על הדרך הוא מכהן כחבר דירקטוריון בכמה חברות ציבוריות וכותב עבודת דוקטורט במנהל ציבורי. למרבית התארים והתפקידים האמורים הוא הגיע כבר בגיל שלושים.

לפנומן הצעיר קוראים אברהם מנלה. אם השם הזה אומר רק משהו במעורפל לקוראי המוסף, אם בכלל, זה בעיקר בגלל שהוא אוהב לעבוד מתחת לרדאר. התפקידים שלו כמובן גלויים וידועים. כל ג'ו'ב כזה הוא משאת נפש שמי שזוכה בה מרגיש מסודר לחצי החיים - והוא מחזיק בחמשה כאלה, אבל חלק מסוד ההצלחה שלו שהוא לא רץ להתרברב בה בשום מקום.

למרבה מזלו, התקשורת החרדית שמפארת ומרוממת אישים שהיו שמחים להיות הסגן שלו באחד התפקידים, כמעט מתעלמת ממנו לחלוטין. לא מפני שהוא עשה חלילה משהו רע, אלא בגלל שהחברה בברנז'ה הורגלו שאישי ציבור רצים אחריהם להתראיין ומשגרים הודעות לעיתונות. הרגל העצלות הזה מאפשר למנלה ליהנות ממה שהוא באמת אוהב: לחתור לעוד ג'ובים ועוד משרות בלי שאור הזרקורים יפריע לו. אם כמה מעמיתיו שוחרי הפרסום היו מתנהגים כמוהו הם היו מגיעים רחוק יותר מהיכן שהם נמצאים.

מנלה עצמו רואה בשר הבריאות יעקב ליצמן את מורו ורבו הפוליטי ומבלעדיו לא יעשה אף צעד פוליטי. ליצמן מצדו גם מצא בו תלמיד הגון וראוי ומתגמל אותו בהתאם. הוא מי שהכניסו למועצה הדתית בתל אביב ומינה אותו לימים כחבר בוועדת סל התרופות ומגן שר הבריאות.

במקור הוא בן ירושלים (גילוי נאות: בילדותו התגורר מנלה בבניין ברחוב גבעת שאול שהוא גם בית נעוריו של כותב השורות), נכד למשפחת פרנקנטהל שהצטיינה בכישרונות מופלגים של ילדיה, (אחד מהם הוא דודו, ראש עיריית בני ברק לשעבר יששכר פרנקנטהל, שהכול מודים שיש לו מנת משכל של עילוי). כנראה שהגנים עברו הלאה, כי הבחור הצטיין כבר מילדות בראש מבריק ויצירתי.

לחיים הציבוריים נכנס מנלה סמוך ותכוף לנישואיו עם בתו של גזבר המרכז הארצי של אגו"י ומאושיות התנועה בתל אביב, הרב שלמה וידיסלבסקי. בהתאם לכך הוא קבע את מגוריו בעיר הכי מרכזית בישראל והכי פחות מרכזית בהוויה החרדית. הקהילה החרדית האשכנזית בעיר בקושי מגרדת ייצוג של מנדט אחד במועצת העיר אבל השפעתה חורגת יחסית הרבה יותר. לא מעט בגלל הבחור הצעיר שהחל לתפוס את מקומו בחיים הציבוריים בעיר. כבר בשלב זה ייאמר שחלק נכבד מההצלחה שלו נזקף לזכות היחסים המיוחדים שהצליח לפתח עם ראש העיר רון חולדאי. החולדאי לא ידוע כאוהב חרדים אבל מנלה הצליח למצוא איזה פתח אישי, כלפיו לפחות, בליבו האטום.

לאחר נישואיו החל מנלה לנהל את כולל 'יבנה' של חסידי גור בעיר ובמקביל החל ללמוד ולשמש כטוען רבני. כנראה שסעיף ע"ה בשו"ע חו"מ העוסק בהלכות טוען ונטען גרם לו לחשוב על טענות שטרם חשבו עליהן קודם. בין היתר הוא היה מהראשונים בארץ שגילו את סוד התביעה הייצוגית. בשעתו הוא תבע את מפעל הפיס על הגרלות החיש גד. הוא טען שלאחר שמישהו כבר גירד את הפרס הראשון לאותו שבוע הרי שכל המגרדים האחרים שחולמים על הפרס הגדול זורקים את כספם לפח. בעקבות התביעה הייצוגית שונו כללי ההגרלות במפעל זה. זו הייתה מהתביעות הייצוגיות הראשונות שזכו בישראל.

הקריירה הפוליטית שלו החלה כאשר התמנה כסגן יו"ר המועצה הדתית בתל אביב והחל לשחות כדג במים בפוליטיקה המקומית. מיד בצעדיו הראשונים במועצה הוא ניהל קרב נגד ההסתדרות שדרשה שבמסגרת הסדר ההבראה יפוטרו קודם כל העובדים הוותיקים ובכללם הרבנים שעברו את גיל השישים. איכשהו הוא הצליח לבטל את הגזירה.

במועצה הדתית הוא מצא לפניו שתי לשכות רבנים שהיו צהובים זה לזה. הוא ידע לתמרן בין השניים ולנצל את החיכוכים הקבועים. כחלק מהפוליטיקה בבית המועצה נוצר משבר עם ראש המועצה דאז מוטי חתשואל שנחשב איש אמונו של חולדאי. כשסר חינו של חתשואל אצל חולדאי הוא חולל מהפך בשליטה במועצה ובישל את מינויו של אלדד מזרחי. כחלק מהמהפך הוא התמנה למ"מ המועצה הדתית ולאיש החזק במקום.

גולת הכותרת בחייו הפוליטיים היא הבחירות בחברה קדישא בתל אביב. הגוף עתיר המיליונים והנכסים הזה נקלע למשבר ניהולי ותקציבי חריף שגרר דו"ח חריף של מבקר המדינה. במסגרת הליך הפירוק שנוהל ע"י הרשויות כנגד החברה, נוהלה הח"ק כשנתיים ע"י וועד ביצועי בראשות שופט ובליווי חשב מלווה. כשהוחלט על הליך של בחירות בעמותה הוא ארגן דיל עם הליכוד והמפד"ל והשיג רוב בגוף המנהל המונה מאה ועשרים חברים למינוי הנהלה חדשה. במסגרת הדיל הוצאה השליטה מידיה של ש"ס שנציגה הרב רפאל פנחסי נחשב אז כל יכול. גם כאן הוא לא יצא כמובן נפסד: הוא התמנה כמנכ"ל הח"ק הגדולה בארץ ועשה שם סדר מהמסד עד הטפחות. משם ועד לעמידה בראש פורום הח"ק הגדולות בארץ הדרך הייתה קצרה.

את נאמנותו לבוס, הוא הוכיח בימי המאבק ההרואיים של החינוך העצמאי, אז לבקשת ליצמן ניהל מנלה את הפן המשפטי הסבוך והמורכב. יש לציין כי ההתנהלות המכובדת של מנלה הותירה טעם טוב גם בקרב שלומי אמונים וגם בדגל התורה. מקל בגלגלים אבל עם חיוך.

מנלה לא משך את ידיו העסוקות גם מבחישה בענייני מינוי רבנים. הוא היה פעיל במטה למינויו של הרב יונה מצגר לרב ראשי לישראל. הוא הוביל גם את בחירתו של הרב יעקב רוז'ה, רבה של ח"ק תל אביב, לחברות במועצת הרבנות הראשית. לאחר מכן הוא נטל חלק פעיל בבחירתו מחדש של הגרי"מ לאו לרב ראשי בתל אביב כשסיים את כהונתו כרב ראשי לישראל. על התפקיד התמודד אז רבה של באר שבע הגר"י דרעי. מנלה והמטה שלו הביסו אותו ברוב עצום.

הכישורים של הבחור שיודע להזיז עניינים נקלטו במכ"מ של רון חולדאי. למרות שלא הייתה לו כל מחויבות מפלגתית לאגודת ישראל למינויים בחברות העירוניות הוא מינה את מנלה ליו"ר חברת הפיתוח העירונית 'עזרה וביצרון'. מדובר בחברה המגלגלת מיליארדי שקלים בבניה ופיתוח. תקנון החברה מאפשר שתי קדנציות בלבד. לאחר שמיצה אותן מינה אותו חולדאי ליו"ר חברת אחוזות.

במסגרת תפקידו כחבר הנהלת מד"א רואה מנלה עין בעין עם ליצמן את תפקידי ההצלה והחירום בישראל. ככלל, את תפקידו הפוליטי הוא לא ייקח לבד. מכריו סבורים כי הפוליטיקה אינה משאת נפשו. הוא היה רוצה להמשיך בעשיית חסד של אמת ולא להיכנס למדמנה הפוליטית. מנלה לא יילך לשום תפקיד, כך הם אומרים, ללא בקשת הבוס, השר ליצמן.

שלומי אמונים • משפחה וסיעה
בחודש עם הלילות הכי ארוכים של השנה שעברה ציפתה למשכימי הקום שמבין קוראי עיתון 'המבשר' מודעה שבוודאי גרמה להם לשפשף את העיניים כדי לבדוק האם הם לא ממשיכים לישון. במודעה התבקש כל מי שרואה את עצמו ראוי לכך, להתמודד על המקום בכנסת של שלומי אמונים. למען הסר ספק שמדובר במודעה רצינית ולא בתרגול מערכתי לקראת פורים צורפו למודעה כמה וכמה מוטיבים אמיתיים. הופיעו שם שמות של שני עורכי דין רציניים (מוטי ברקוביץ ואברהם יוסטמן) כחברי ועדת הבחירות. לצידם בוועדה, כך נכתב, מכהנים גם ה"ה הבאים: מאיר רובינשטיין, שמעון שר וטוביה פריינד. אכן, ועדה מארץ הוועדות.

חלפו עברו השבועיים שהוקצו להגשת מועמדות. למרבה הצער וההפתעה לא היה בעל אזרחות ישראלית אחד שראה את עצמו מוכן להתמודדות עם הח"כ המכהן מאיר פרוש. לחברי הוועדה לא נותר אפוא להודיע שבהעדר מועמדים נבחר הח"כ המכהן לשרת את עם ישראל גם בקדנציה הנכנסת.

אבל הזוכה המאושר לא הסתפק בכך. האמת היא שמלכתחילה הוא יכול היה לוותר על כל הסיפור. מייסד השושלת הסבא הרב משה פרוש, לא נבחר אף פעם בקלפי לראשות אגודת ישראל הירושלמית. כנ"ל גם האבא הרב מנחם פרוש. גם הבן הממשיך לא התמודד מול אף אחד כאשר קיבל את המפתחות ונבחר לכנסת בשנת תשנ"ו.

יחד עם זאת, כבר אז נצנצה בו רוח דמוקרטית קלילה. בניגוד לסבא ולאבא שבחרו את עצמם בלי לתת דו"ח למאן דהו, הקפיד פרוש ג'וניור לחזר על דלתותיהם של גדולי האדמו"רים דאז, כולם היום כבר נוחי עדן זכרם יגן עלינו, ולהצטייד במכתבי המלצה שלהם. יחסית לרוח הדור דאז היה זה בהחלט חידוש מרענן.

גם הפעם הוא המשיך באותה מסורת. לאחר שאיש לא הגיש מועמדות נגדו כינס פרוש את כל קהל עדת פעילי שלומי אמונים לאולמי קונטיננטל בבני ברק והציג בפניהם מכתבים מארבעים וחמשה ראשי קהילות וחצרות מכל רחבי הקשת הכלל חסידית התומכים בו. לאור המספר המשכנע הרימו ידם כל פעילי התנועה שנאספו באולם, כארבעים במספר, והצביעו כאיש אחד ובלב אחד בעד המשך כהונה ליו"ר הוותיק.

רוח הפריימריס החלה לנשוב בשלומי אמונים עוד קודם לכן. בבחירות לאלעד לפני כתריסר שנה נבחרו נציגי התנועה למועצת העיר במשהו שאפשר להגדיר אותו כבחירות פנימיות. כל קבוצה של עשר משפחות מהכלל חסידי קיבלו אצבע אחת בגוף הבוחר. בהתאם לתוצאות הורכבה הרשימה העצמאית של שלומי אמונים. תקדים נוסף נרשם בבחירות למועצת עיריית בית שמש לפני שנתיים וחצי. הנציג הוותיק דוד ויינר אמור היה להתמודד מול שמעון גולדברג. בחוגי התנועה טוענים כי הראשון הבין שהוא עומד להפסיד ולפיכך חצה את השורות למחנה היריב. או שכן, או שלא. בכל מקרה, לדעת הקהל היה משקל. תופעה שיש לברך עליה.

אפס כי לא בכל מקום מרהיבים אנשי שלומי אמונים להעמיד את מומלץ ההנהגה לבחירות מוקדמות. לא בביתר עילית, לא בבית שמש ולא במקומות אחרים. אבל מי יבוא אליהם בתלונות. וכי מה יש במפלגות אחרות? מי בחר את חברי הכנסת ומאות הנציגים ברשויות המקומיות? לא הקלפיות. היוצא מן הכלל הוא סניף דגל התורה בביתר עילית שמקיים בחירות כל כך דמוקרטיות עד שלפני שלוש שנים הם העיפו את נציג הממסד ובחרו אאוטסיידר שגרם להנהגת התנועה לקבל התקף לב. בבחירות הבאות, כך אומרים, יוכנסו חסמי סינון כדי שזה לא יקרה.

ובחזרה לשלומי אמונים. לפני הבחירות האחרונות בירושלים הגיע איש התנועה והחבר לשעבר יהושע פולק ובפיו טענה. כשמאיר פרוש התמודד לראשות העיר בתשס"ט הוא, שייע פולק, היה אמור להיבחר לכנסת ולכן פרש מהעירייה. פרוש הפסיד ושייע נותר בחוץ כשבמקומו נכנס יוסי דייטש. אי לכך, טען הנ"ל, עליו לחזור לעמדת הנציג הראשון בעירייה. הוויכוח היה חריף אך פריימריס בקלפי בין השניים לא התקיימו. בעיקר כי דייטש הפיקח ייתר אותן לחלוטין. הוא הביא מכתבי תמיכה מח"י קהילות וחצרות ירושלמיות וסגר את הסיפור. אם תרצו, גם זה סוג משאל דעת קהל.

האם שלומי אמונים בנויה לפריימריס אמיתיים על ראשות התנועה? בכינוס שנערך באולמי קונטיננטל לא היה מי שיגיש מועמדות מול מאיר פרוש. למעשה היה זה מפגן של קשר עם הציבור. באותו אירוע היה מי ששאל, בלחישה כמובן, מדוע לא ניתן היה להגיש מועמדות גם למקום השני בתנועה. כלומר: למה מתמודדים רק על מה שידוע מראש. את התשובה לשאלה המסקרנת והרגישה באמת: מיהו מספר שתיים בתנועה - השאיר היו"ר הנבחר לעצמו.

ומדובר בשאלה סופר רגישה. מאז הקמתה שלומי אמונים היא סיעה של משפחה. השינוי הדמוקרטי לשליש ולרביע שהכניס מאיר פרוש הוא פועל יוצא של השינוי בזהות הסיעה. אם עד המהפך בתשמ"ט ייצגה שלומי אמונים את הירושלמים הוותיקים שהתאגדו במסגרת הסניף הירושלמי בפרס 2, הרי שכורח הנסיבות אילץ אותה לחפש זהות חדשה. בהכוונת כ"ק האדמו"ר מערלוי זצ"ל היא הפכה לגוף המאחד עשרות קהילות כלל חסידיות ובלתי מזוהים אחרים. השינוי מחייב התחשבות בדעתם של אנשים רבים שלא גדלו על ברכי סדרת הספרים 'שושלת הדורות' שחיבר הרב מנחם פרוש ז"ל. סדרה שכל קוראיה משוכנעים שלא היה אירוע חשוב אחד בציבוריות החרדיות שלא עבר דרך פעילותה של השושלת המשפחתית.

וזה אומר שאם ביום מן הימים יחליט ח"כ פרוש להעביר את השרביט לדור הבא זה לא ייחתך אך ורק בסלון המשפחתי ברחוב תורה מציון 14. החוגים עליהם נשענת שלומי אמונים יתבקשו לחוות את דעתם בדרך זו או אחרת. קשה לדעת מתי זה יקרה. מאיר פרוש הוא לא מזקני ציון ולפניו, בעז"ה, עוד שנות פעילות רבות. אבל יום אחד זה יבוא וכפי שזה מסתמן עכשיו יתייצבו שני מועמדים בולטים על קו הזינוק. נציג המשפחה ראש עיריית אלעד, ישראל (שרוליק בפי העם) פרוש, ויוסי דייטש המכהן כיום כסגן ראש עיריית ירושלים. יתר בני המשפחה: האחים משה, יענקי ונחום, כבר הודיעו בשיחות פנימיות ששרוליק הוא הזרוע הפוליטית של המשפחה ואין בלתו.

רק נביא מסוגל לדעת מה יקרה מחר, ובטח שבעוד שנים רבות. מה שברור לחלוטין, שאם מסיבה כלשהי המרוץ היה נפתח עכשיו, דייטש היה לוקח את הפריימריס הפנימיים בהליכה. הוא בעל ותק וניסיון רב יותר מפרוש הצעיר. הוא מקושר כמעט לכל החצרות הקטנות והגדולות התומכות בשלומי אמונים, והוא מתפקד כבר היום כמספר שתיים של מאיר פרוש. אם יינתן ביטוי לדעת הקהל השלומאית - ואת זה קשה לדעת כעת - הנציג הבא של הסיעה בכנסת ויו"ר התנועה יהיה מי שלא התרוצץ כילד במשרדים התוססים שברחוב פרס 2 ואין לו קשר דם עם האבות המייסדים.

על הנייר, התמודדות שכזאת יכולה לקרות כבר בקרוב. בקדנציה הבאה שרוליק פרוש מסיים את הקריירה באלעד ומחפש את עתידו במקום אחר. אם יחפוץ לעלות לירושלים ולהתמודד על סגנות ראש העיר מטעם שלומי אמונים, או לחילופין, יוסי דייטש יחליט לרדת לבית שמש ולהתמודד שם על ראשות העיר מטעם הסיעה (קונסטלציה קצת רחוקה אך אפשרית) וגם פרוש ג'וניור יחשוב כך - יתחולל קרב מעניין.

בפועל זה לא יקרה כי מול דייטש בירושלים אין טעם להתמודד. היחיד שהוא לא יתמודד מולו לעולם זה מאיר פרוש עצמו. הבחור נאמן לבוס ברמה שקשה למצוא בחיים הפוליטיים. דייטש רואה את כל עולמו בירושלים עם שאיפות לראשות העיר. הירידה לבית שמש או למקום אחר לא עולה כלל על דעתו. סביר אפוא להניח שהתמודדות בין השניים תהיה רק בעתיד הרחוק. אם כך, מי שיסקר אותה יהיה הכתב הפוליטי הבא של 'בקהילה'.

החייל הנאמן • יוסי דייטש
שני עשורים ועוד חודש שלובות דרכיהם של יו"ר שלומי אמונים מאיר פרוש ובן טיפוחיו יוסי דייטש ולא יפרדו. פרוש הוא מורה הדרך והמנהיג. דייטש הוא איש הביצוע והשטח שלא נכשל כמעט אף פעם. בחיים הפוליטיים רווי התככים והבגידות קשה למצוא הליכה משותפת לאורך זמן רב כל כך ונאמנות בלתי מסויגת. בסיעה עם כל כך הרבה אלמנטים משפחתיים זו תופעה שמפליאה עוד יותר. הנה. אפילו שותף בכיר כמו יהושע פולק שבנה את שלומי אמונים יחד עם האבות המייסדים סופו שפרש, או יותר נכון, הופרש, וכיום הוא רועה בשדות זרים. אצל דייטש כנראה זה לא יקרה.

את צעדיו הראשונים בשדה העסקנות עשה דייטש כ'הויז בחור' בביתו של בעל ה'נתיבות שלום' מסלונים זי"ע. שם הוא למד את הפרק הראשון בהתנהלות מול ציבור מצד אחד וצמרת מצד שני. מאחר וסלונים הייתה שנים רבות חלק ממאגר הקהלים של שלומי אמונים, ההיכרות עם המעסיקים העתידיים לא איחרה לבוא.

התפקיד הראשון בקרבתו של מאיר פרוש היה בכהונתו של הנ"ל במשרד השיכון בממשלת נתניהו הראשונה בשנת תשנ"ו. פרוש החל לטפח אז את הקשרים הראשונים עם ציבור המתנחלים והיה שותף לתנופת הבניה שלהם מעבר לקו הירוק. דייטש התרוצץ איתו בכל רחבי הארץ בתוקף תפקידו כקצין הביקורים.

הקשרים עם מגוון הציבורים יצרו לשלומי אמונים בסיס תמיכה גם מעבר לגבולות המגזר החרדי. בבחירות תשנ"ט היה דייטש רכז הבחירות הארצי של יהדות התורה והשקיע מאמצים רבים בציבור הכללי. תוצאות הבחירות לימדו על השקעה מוצלחת. לראשונה בתולדותיה עלתה יהדות התורה המאוחדת מארבעה לחמשה מנדטים.

בקדנציית ברק שהביס את נתניהו כיהן פרוש כח"כ מן המניין וללא תפקיד מיניסטריאלי. בשנות הזעם והעברה האלה דייטש היה לצידו כעוזר הפרלמנטרי הבכיר. שם הוא המשיך את המסורת של קשר עם ציבור הבוחרים והתחזוק השוטף עם עשרות הקהילות ותתי הקהילות של הסיעה (ואל יהיה דבר זה קל בעיניו של מישהו. ח"כ אגודאי מחויב בדרך כלל למנהיג רוחני אחד ולחצר שאותה הוא מייצג. לשלומי אמונים יש עשרות קהילות שצריך לספק את צרכיהן ולרצות אותן ביום ובלילה). התפקיד הכשיר אותו לסיים את פרק העוזרות בחייו ולפתוח בקריירה פוליטית כנציג עצמאי של שלומי אמונים. בבחירות המוניציפאליות של תשס"ד הוא הוצב במקום התשיעי של יהדות התורה המאוחדת בעיריית ירושלים. הרשימה קיבלה שמונה מנדטים אך מתוקף הסכם רוטציה הוא קיבל את מחצית הקדנציה השנייה. מאז ועד היום הוא חלק בלתי נפרד מהנוף הציבורי החרדי של ככר ספרא בירושלים.

המזל משחק לטובים. בבחירות תשס"ט האמינו בשלומי אמונים שהם הולכים לקחת את עיריית ירושלים. את יהושע פולק פינו אפוא מהעירייה וייעדו לכנסת. דייטש הוצב במקום הראשון של שלומי אמונים בעירייה. במקביל הוא ניהל גם את מערכת הבחירות לראשות עיריית ירושלים. אפרופו ניהול מערכות בחירות: מאז תשנ"ו דייטש הוא מנהל מערכות הבחירות המרכזיות של שלומי אמונים ברחבי הארץ. בין היתר הוא ניהל את הקרב הגדול של מאיר רובינשטיין נגד יצחק פינדרוס בביתר עילית. הקרב בירושלים נגמר בתבוסה. בביתר היה זה ניצחון סוחף.

בקדנציית ברקת הראשונה נדרשה שלומי אמונים לדין תורה מול דגל התורה על תפקיד הסגן. בפסק הבוררות נקבע כי דייטש זכאי למחצית הקדנציה הראשונה. דייטש ויתר לטובת פינדרוס בהוראת האדמו"ר מסלונים. למרבה המזל אישר משרד הפנים תוספת של סגנים לראשי עיריות שמעל חצי מליון תושבים. החוק גרם לכך שפינדרוס לא ייאלץ לפנות את מקומו בחצי השני, והשניים כיהנו כסגנים במקביל. דייטש החזיק בשפ"ע ומע"ר חרדי. בקדנציה הנוכחית, לאחר עוד ניצחון של ברקת מול מועמד שנתמך על ידי החרדים הוא קיבל שוב את תיק השפ"ע. יחד עם כל עמיתיו הוא נלחם את מלחמת הקיום מול ראש עיר שרואה את החרדים ממטר רק כאשר אין לו ברירה אחרת.

בשתי הקדנציות של ברקת למד דייטש את סוד הדיפלומטיה והקשרים עם חוגים אחרים. עד כמה שזה ניתן, הוא חיסל את מערכת יחסי האיבה הממוסדת בין הסיעה המרכזית ושלומי אמונים בעירייה,. טיפח קשרים הדוקים עם המגזר הליטאי, ושומר על יחסים מצוינים עם ש"ס והמפלגות הדתיות לאומיות. אומרים שגם עם ברקת הוא יודע לדבר בשפה שלו. כנראה שגם ברקת מבין זאת ולכן הוא נותן בו אימון עד כמה שזה ניתן במסגרת היחסים הקואליציוניים.

היעד המוצהר של דייטש הוא להתמודד על ראשות העיר בסיבוב הבא. ההערכה היא כי ניר ברקת יעבור למגרש הארצי ויותיר את הזירה המקומית פנויה. בדגל התורה ובש"ס מתקשים להאמין שיש סיכוי למועמד חרדי לנצח בעיר. דייטש יצטרך לשכנע אותם בשתיים. ראשית, שיש סיכוי למועמד חרדי שיזכה לתמיכת הדתיים לאומיים. שנית, שהתפקיד מגיע לשלומי אמונים, ולא לדגל התורה. זה קשה, אך לא בלתי אפשרי. הציבור החרדי פלוס הד"לים בעיר מונה כארבעים וחמשה אחוז מכלל המצביעים בפועל בעיר. דייטש צריך לגייס עוד כמה אחוזים חילוניים בלבד. אם יהדות התורה באמת תרצה אין זו אגדה. מה שנראה הוא שדייטש הוא היחיד שיכול לספק את הסחורה.

הבולדוזר • ישראל פרוש
כמי שנולד עם כל הגנים הדרושים לעסקנות ציבורית לא היה זה פלא שהבכור לבית פרוש נכנס למגרש מיד לאחר שהתחתן עם בתו של גביר מאנטוורפן. בגיל עשרים ושתיים הוא כבר מנהל את הלשכה לפניות הציבור ברחוב פרס 2 ומקבל מידי יום עשרות אנשים. תחום ההתמחות שפיתח העסקן הצעיר היה טיפול בבירוקרטיה של הביטוח הלאומי ומשרד הפנים.

כבר אז הוא גילה את הכלל העסקני הידוע: אם זורקים אותך מהדלת אתה נכנס דרך החלון. הוא היה מגיע לפקידים של שני המשרדים האמורים בימים ובשעות לא שגרתיים. תחילה הם זעפו, מאוחר יותר הם התיידדו עם הצעיר חסר המנוח שלא נתן גם להם מנוחה. בתוך זמן קצר הוא נודע בשערים כמי שמסדר דרכונים ותעודות זהות בנוהל מקוצר. במקביל הוא ידע תמיד למצוא את הפקיד הנכון בביטוח הלאומי שמסוגל למצוא פתרונות יצירתיים למסורבי קצבה מכל הסוגים.

בעקבות ההצלחה החליטו ראשי המשפחה לקדם אותו למשרת מנכ"ל אגודת ישראל בירושלים. במסגרת תפקיד זה הוא גם ניהל את בד"צ אגודת ישראל בירושלים. בתפקיד הראשון הוא הצליח יותר, בשני פחות. מאוחר יותר קיבל אחיו נחום את ניהול הבד"צ והחל לנער אותו מהאבק. כנראה שכישורים פוליטיים וכשרות לא תמיד הולכים ביחד.

הכניסה הרשמית שלו לחיים הפוליטיים הייתה בשנת תשס"ט בעיר אלעד. בבחירות של תשע"ד התמודדה שלומי אמונים ברשימה נפרדת ולא נכנסה לרשימה הכלל חרדית המאוחדת, לאחר שלא קיבלה בה מקומות ריאליים. הרשימה הנפרדת הייתה סיפור יחסית של הצלחה. היא זכתה לשני מנדטים והוכיחה שיש עתיד לכלל חסידי בעיר. בשלומי אמונים הריחו את הפונטנציאל ושלחו למקום את הכלי הכי כבד שלהם שהיה פנוי באותו זמן, הלוא הוא ישראל פרוש הנמרץ.

בחלוקת התפקידים שלאחר בחירות תשס"ט קיבל פרוש את תפקיד סגן ראש העיר תחת מרותו של יצחק עידן. היו אלו שנים של תככים ומאבקים בצמרת העירייה ובין השותפים הקואליציוניים. פרוש שחה היטב בביצה המקומית, הוא בחש וערבב עם ראשי דגל התורה המקומית וחוגים נוספים והיה ציר מרכזי ביותר בפוליטיקה המקומית ובמאבקי הכוח שבה.

בבחירות האחרונות יצא פרוש הצעיר לקרב חייו. יחד עם חבריו לדגל התורה הוא יצא למערכה נגד ההגמוניה של ש"ס בראשות העיר. בש"ס חששו לאבד את העיר ושלחו לשם את טובי הפעילים שלהם. למזלו של פרוש, מי שניצב מולו במרוץ לראשות העיר היה מי שכיהן בשעתו כראש עיר, הודח על ידי מפלגתו, עבר להתגורר בעיר אחרת וחזר שוב להתמודד באלעד. לתושבי העיר נמאס מהצנחות חיצוניות והמסורת של ראשי עיר כושלים מטעם ש"ס. מערכת הבחירות הייתה מהמרתקות ביותר במוניציפליה החרדית. כשנפתחו הקלפיות התברר שש"ס הפסידה על חודם של שש מאות קולות. כולם ספרדים שערקו משורות ש"ס מסיבות אלו ואחרות.

הניצחון האמיתי של פרוש על ש"ס הושג חודשיים לאחר מכן. צמרת ש"ס הקימה גוש חוסם במועצה שמנע מפרוש להקים קואליציה. המטרה הייתה לכפות עליו חלוקת סמכויות בניהול העיר. פרוש המתין בסבלנות ללא קואליציה מספר חודשים ואז 'קנה' את אחד מחברי המועצה מטעם ש"ס בתרגיל שהותיר את דרעי ואנשיו פעורי פה. התרגיל אפשר לו להקים קואליציה גם בלי ש"ס, שבאה מאוחר יותר לקבל את הפירורים שנותרו.

שנתו הראשונה בראשות העיר הצטיינה בשני מוטיבים מרכזיים. בבניה ופיתוח בלתי פוסקים מצד אחד, ובמלחמות עם דגל התורה המקומית ואנשיה מצד שנה. לאט לאט הוא התאפס, זנח את המלחמות הפנימיות וכיום הוא עובד בשיתוף פעולה מלא עם כל המפלגות ונהנה משקט תעשייתי מוחלט. את השקט הוא מנצל למה שהוא יודע באמת לעשות: להשיג תקציבים לעיר מתחת לאדמה. אין נציג חרדי בארץ שהצליח להשיג תקציבים למאה ועשרים כיתות לימוד בשנתיים ולבנות מתוכן כבר שבעים.

במקביל הוא מוביל את פיתוח העיר ביד רמה. בעוד מספר חודשים הוא אמור לחנוך את כביש הגישה החדש לעיר ולהכריז על חנוכת פרויקטים נוספים. בסך הכול, ואחרי תקופת החניכה הלא קלה שעברה, הוא זוכה לאהדת מרבית התושבים. מה שלא זכה אף ראש עיר שקדם לו במקום.

להיכן מועדות פניו של פרוש גו'ניור? הלוואי והוא עצמו היה יודע. רשמית הוא מחויב להסכם רוטציה עם דגל התורה לראשות הבאה. בנוסף לכך ש"ס למדה מהלקח של ההפסד הקודם ובבחירות הבאות היא תרוץ לראשות העיר עם מועמד שיכול לזכות (יש רוב ספרדי בעיר). ההסכם עם דגל אפשר שיהיה תלוי בקיום ההסכם בחינוך העצמאי. הקרב מול ש"ס תלוי אף הוא במספר גורמים. הסיכויים שהוא יגבר על שני המכשולים (אם יפר את ההסכם עם דגל בגלל החינוך העצמאי, זו תלך עם ש"ס והסיפור נגמר) אינם רבים אבל הם בהחלט קיימים. במידה והתקוות יתנפצו תסדר לו הסיעה תפקיד סגן ראש עיר בבית שמש או בבני ברק. הכול צפוי והרשות נתונה.

הסיעה המאוחדת • עם קצת עזרה מבחוץ
שבועיים לפני הגשת רשימת המועמדים לכנסת לבחירות האחרונות שהה מרן האדמו"ר מויז'ניץ בטבריה. אל מעונו באותה שעה הגיעו שני בני משפחה ומקורבים מאוד שביקשו להציע מועמד חדש מטעם הסיעה המאוחדת ביהדות התורה. הנציג הקיים, הרב מנחם אליעזר מוזס, סיים לדעתם את תפקידו בכנסת ומן הראוי, כך באו לטעון, להחליפו ברעהו הטוב ממנו.

הדיון בנושא הסתיים בתוך פחות משלוש שניות. ר' מנחם לייזר ממשיך, הודיע האדמו"ר בהחלטיות. המבקרים שעשו את דרכם מבני ברק הבינו מטון הדברים שתם ונשלם. אין מקום לניסיונות שכנוע מכל סוג שהוא. עשר דקות לאחר שהגיעו לדירה בטבריה הם כבר עשו את דרכם בחזרה.

ההחלטה הכתה את מתנגדיו של מוזס בדרג הפוליטי בתדהמה. עצם הבחירה בו לייצוג של הסיעה המאוחדת במקומו של הרב שמואל הלפרט - הנציג הנצחי לשעבר - הייתה סוג של הפתעה. הסיעה המאוחדת רגילה הייתה שנציגים מטעמה נשארים עד שהם כבר מגיעים לשלב שקשה להם לתפקד. הרב הלפרט היה בשיא כוחו ואם זה היה תלוי בו הוא היה ח"כ עד לעצם היום הזה.

אבל על החלטה של האדמו"ר אין עוררים. מה גם שהיה לה הסבר שהכול יכולים היו להבין אותו. מוזס היה בן לוויה בשעות הקשות ביותר. הוא גם שילם על זה מחיר בתקופה שהיום עדיף לשכוח אותה. למוזס היה גם ניסיון פוליטי וציבורי לא מבוטל עוד מהזמנים בהם שימש כסמנכ"ל משרד החינוך. לא כנציג ויז'ניץ אמנם אלא כנציג בעלזא באותם ימים.

כשמדברים היום בפניו של מוזס על הקולות הנשמעים בוויז'ניץ על החלפתו בקדנציה הבאה הוא נוהג להזכיר את הביקור האמור בטבריה. גם אז, אומר מוזס, לא היה מי שנתן לי עשרה אחוזי סיכוי להמשיך לעוד קדנציה, ותראו, הנה אני כאן בלשכה בכנסת.

ניסים תמיד יכולים לקרות שנית, אבל בסיעה המאוחדת משוכנעים היום שכעת אין גם את עשרת אחוזי הסיכוי שמוזס מדבר עליהם. לראיה הם מצביעים על כך ששמו של הח"כ המכהן לא מוזכר בביטאון הרשמי של אגודת ישראל כבר קרוב לחצי שנה. אומרים שהייתה הוראה מגבוה היישר מאחד מבכירי המשב"קים. וזה כבר איתות שאי אפשר להתעלם ממנו.

הרקע להוראה, כנראה, אינו הוויכוח הפנים פוליטי בסיעה המאוחדת על היחס לסיעה המרכזית אלא על רקע שונה לחלוטין: איזו בקשה להחזרת עובד פלוני שפוטר מסיבה כלשהי. בכל מקרה, הסירוב שיחק, לבינתיים, לידי מתנגדיו של מוזס בחוג בעל השפעה בסיעה המאוחדת. חברי החוג טוענים שמוזס שבר את הברית ההיסטורית שבין הסיעה המאוחדת והסיעה המרכזית. הברית שנמשכה שנים רבות, במיוחד בתקופת כהונתו הממושכת של הרב הלפרט. מהותה של הברית בקצרה: המאוחדת תציית להוראות המרכזית בכל המאבקים הפנימיים ובתמורה תקבל את הבטחת מעמדה בדירוג הפנימי באגודת ישראל. תמיד מספר שלוש, למרות שמבחינה מספרית בעלזא לדוגמא גדולה הרבה יותר. לברית היו השלכות נוספת שאין כאן המקום להרחיב בהן.

מוזס לא שמע, כנראה על הכלל הזה. גם אם היה שומע, האופי העצמאי שלו לא היה נותן לו ללכת בתלם. כבר בקדנציה הקודמת הוא לא תיאם מהלכים עם ליצמן ושומו שמיים -. העז גם לחלוק עליו בפומבי בישיבות של יהדות התורה המאוחדת. במשך תקופה ארוכה לא החליפו השניים מילה אחת. היום הם מדברים אבל משתדלים לא להביט זה לזה בעיניים.

מקורבי הסיעה המרכזית שבתוך המאוחדת עובדים כיום קשה על הרחבת הקרע בין מוזס וצמרת החצר. הם שואפים לחזור לימים הטובים והרגועים של קבלת מרות הגוף החזק באגודת ישראל ובתמורה הבטחת המקום השלישי וסיוע במלחמות הפנימיות. לדוגמא: בבחירות המקומיות האחרונות בבית שמש צירפה הסיעה המרכזית את המאוחדת לברית שלוש החסידויות הגדולות נגד שלומי אמונים. את הברית יצרו אנשיו של ליצמן בתוך המאוחדת.

בהנחה שנס טבריה לא יחזור על עצמו ומוזס אכן יפרוש לכתיבת זיכרונות (מהחומרים שיש לו, אפשר להוציא סדרת ספרים בהוצאת חיים ולדר) הדיבורים בסיעה המאוחדת על היורש הם לא דיבורים שלאחר הצ'ולנט. תוחלת ימיה של הממשלה הזאת לוטים בערפל וסוגיית היורש יכולה לעלות בכל רגע נתון על הפרק.

מתוך השמות הנסחרים בבורסת השמועות שבחוגי החצר יש ערך כלשהו לשניים בלבד. נציג הסיעה במועצת עיריית ירושלים, שלמה רוזנשטיין, ונציג הסיעה במועצת עיריית אשדוד ובלשכתו של ליצמן, יעקב טסלר. הראשון הוא איש אשכולות במובן הטוב של הביטוי: שילוב נדיר של תורה, עסקנות ויכולת בגיוס כספים. השני הוא עסקן שצמח בתוככי מוסדות חסידות ויז'ניץ ולא יצא אף פעם לשדות זרים. הוא גורב גרביים לבנים ומהווה חלק בלתי נפרד מההוויה הפנים חצרית.

העובדה שטסלר נשלח לעשות שימוש בעסקנות ציבורית בחצרו של ליצמן מלמדת שני דברים חשובים. א', רבים מבני החצר רואים בו את הממשיך. ב', הסיעה המאוחדת מאוד מאוד מעוניינת שהוא יהיה הח"כ של המאוחדת בכנסת הבאה. השילוב של שני האלמנטים רבי העוצמה האלה מציב אותו בפול פוזישן של המרוץ לכנסת. אבל במאוחדת, כפי שכבר הוכח בעבר, הפתעות של הרגע האחרון הן לפעמים הדבר הצפוי ביותר.

לא מדבר. עושה • יעקב טסלר
בלשכה חסרת המנוח של שר הבריאות יעקב ליצמן, אדם שקט מהסוג של יענקי טסלר יכול ללכת לאיבוד. אין לו את הדינמיקה המתפרצת של מוטי בבצ'יק, ולא את העוצמה השקטה של חיים יוסטמן. שלא לדבר על כך שקשריו עם התקשורת אינם יכולים להתחרות עם הקיר שמאחורי הכיסא של יעקב איזק. הקיר עוד עלול פעם לפלוט משהו. אצל טסלר אין סיכוי.

ובכל זאת יש לו משהו שאין שם לאף אחד ולכן רוחשים לו שם כבוד מיוחד. כולם יישארו עוזרים ודוברים בטווח הנראה לעין. אצל טסלר, אם הכול יתקדם כפי שמתכננים לו, סביר בהחלט שבכנסת הבאה כשהוא ירים טלפון ללשכה של ליצמן אז גם העוזר הבכיר ביותר שם יענה לו כפי שעונים לחבר כנסת. הרב טסלר, אנחנו נטפל בבקשה שלך במהירות האפשרית. נעדכן בהתאם.

אבל לבינתיים הוא עובד שם קשה מאוד. גם כי בלשכה של ליצמן אין מקום לאנשים שסדר היום שלהם לא כולל לפחות תריסר שעות עבודה רצופות, וגם כי העסקן הצעיר הזה הוכיח את עצמו בעבר כמי שעבודה קשה היא לחם חוקו. שלוש קדנציות רצופות כחבר במועצת עיריית אשדוד לא ניתנות במתנה למי שלא הוכיח את עצמו כבר בקדנציה הראשונה.

בקדנציה הראשונה שלו בעירייה הוא גילה נגישות גבוהה לבני הקהילה הויז'יניצאית המקומית. פנו אליו בכל נושא ועניין והוא חזר עם תשובות שאינן רק 'בקשתך בטיפול'. כשטסלר חזר עם תשובה היא הייתה בדרך כלל שהנושא טופל בדרגים הגבוהים ביותר בעירייה.

הכישרון המקומי עשה לו שם שטיפס עד חצר הקודש שברחוב דמשק אליעזר בבני ברק. תחילה הטילו עליו שליחויות קטנות מחוץ לגבולות אשדוד. משחזר עם פתרונות לבעיות שהוצגו הרחיבו את טווח השליחויות שלו כמעט לכל הרשויות המקומיות. צריך לסגור הסכם עם שרוליק פרוש באלעד? יענקי טסלר מתבקש לגשת לעיר בדחיפות ולבדוק שהאינטרסים נשמרים. צריך קרקע למוסד ויז'ניצאי בביתר עילית? ראש עיריית עפולה עושה צרות עם המבנה לת"ת של החצר בעיר? גם לשם הוא נשלח ומתבקש לחזור עם תוצאות. בדרך כלל הוא מצליח.

לטסלר יש גם ייחוס מפואר. אביו הוא אחד מפארי בית ויז'ניץ. לפנים ראש הישיבה של החסידות בהר נוף וחבר הוועדה העליונה. עם הייחוס הזה היה לו קל יותר להתחבר עם הבית בדמשק אליעזר. חרף גילו הצעיר הרי שבחמש השנים האחרונות הוא האיש של החצר גם במגעים עם ראשי הסיעות האחרות באגודת ישראל. ואת הסיעה המרכזית בהקשר לכך כבר הזכרנו. יתרון נוסף של העסקן שזה עתה חנך את שנתו הארבעים: שתקנות ודיסקרטיות. אומרים שהתכונה האחרונה היא אחד מסודות ההצלחה בחצר שלאחרונה מבקשת לחמוק מאור הזרקורים.

תפקידו הרשמי של טסלר בלשכה הוא אחראי על קשרים עם קהילות. עם אילו קהילות חוץ מויז'ניץ הוא קשור - דומה שאף הוא אינו יודע. התואר כמובן חסר משמעות. העבודה שלו בפועל בטיפול בבעיות הפרט של כל פונה ובבעיות הכלל של ויז'ניץ. קל יותר לעמוד מול ראש עיריית עפולה כאשר אתה עוזר של שר בכיר מאשר סתם חבר מועצה באשדוד.

אבל בעיקר מדובר בתקופת חניכה לקראת מה שבסיעה המרכזית מקווים שיקרה: מינוי לכנסת הבאה. אין כמו עבודה בלשכת שר כדי להכיר את כל המערכות השלטוניות והפרלמנטריות. אם טסלר יגיע לשם הוא יצטרך ללמוד עוד כמה דברים חשובים. קודם כול, להפסיק עם מדיניות השושו והחשאיות. שנית, ללמוד לדבר בפני ציבור. הלשכה של ליצמן היא לא המקום המוצלח ביותר לשם כך. בשעות הפנאי המועטות שיש לו מהלשכה כדאי שימצא מישהו שילמד אותו גם לדבר ולתקשר.

איש אשכולות • שלמה רוזנשטיין
בימים בהם מרבית צעירי בית ויז'ניץ רעו בשדות תורניים אחרים הקים בעל ה'ישועות משה' זצוק"ל ארגון ייחודי שטרם היה כדוגמתו בעולם החסידי. הארגון נקרא 'צעירי ויז'ניץ' והוא נועד לשמר את המסורת והזהות החסידית נוסח בית ויז'ניץ של הצעירים הלומדים בישיבות אחרות, בעיקר ליטאיות. לארגון היה סניפים רשמיים בפוניבז' ובחברון, ובפעילות השתתפו עשרות בני ישיבות שמוצאם מעולם החסידות.

אחד הצעירים הבולטים בארגון היה שלמה רוזנשטיין. בחור עם ייחוס ויז'ניצאי לא פחות מטסלר. סבו מצד אמו הוא הרב דב בעריל אוביץ ז"ל מחיפה, כותב תולדות החצר בויז'יניץ ומהמשפחות הידועות בחצר. הארגון שימר את קשריו לחצר למרות שבחזותו הוא התלאטא (מלשון: נעשה ליטאי) קמעא. בכל זאת הוא היה ונותר חסיד נאמן. אצל אחיו, קובי רוזנשטיין הידוע, השפעת הארגון הייתה פחותה יותר. הוא קשור יותר לליטאים מלמורשת החסידית. טוב. לא תמיד אפשר להצליח.

אצל שלמה ההצלחה הייתה פרפקט. הוא ידע לשלב בין אורח החשיבה הליטאי לחמימות החסידית ומקומו לא נפקד בשולחנות הקודש. כאברך צעיר הוא גילה כישרונות עסקניים ונבחר על ידי ההנהגה הארצית (ובשמה ההרואי: 'הוועדה המדינית') לכהן כנציג החסידות במועצת עיריית ירושלים. בקדנציה השנייה שלו במועצה הוא מייצג חלקית גם את חצר ערלוי. איך זה בדיוק עובד? לרוזנשטיין הפתרונים.

בימי כהונתו של שמואל הלפרט במשרד התחבורה הועסקו בלשכתו שני האחים לבית רוזנשטיין. קובי הצעיר פרש יחד עם הלפרט. שלמה נשאר במשרד על תקן של האחראי על התחבורה הציבורית. הוא שרד בתפקיד זה את כל חילופי השרים וסגני השרים שמאז ימי הלפרט.

לשלל עבודותיו ותאריו מוסיף רוזנשטיין את סמנכ"לות ארגון דרשו,. את ההוצאה לאור של העלון אולי הכי פופולרי במגזר: מסביב לשולחן,. ואם לא די בכך הוא הפך למומחה לגיוס כספים למוסדות ציבור. בין לקוחותיו הבולטים: ישיבת מיר ומוסדות ויז'ניץ שבהנהלתם הוא חבר. אגב, ההיעדרות המפורסמת שלו מישיבת מועצת עיריית ירושלים בנושא מתחם הספורטק בשבת הייתה בגלל ארגון דינר לישיבת מיר בבריסל.

הפעילות התורנית של רוזנשטיין היא אקלקטית. מי היה מאמין שחסיד ויז'ניץ יעסוק בהעמקה בתורת הרש"ר הירש ואף יוציא על כך סדרת ספרים? אז הנה שכן. בשנים האחרונות הוא הוציא סדרה תחת השם 'התורה המחנכת' העוסקת בפרשנות בדרכו של רבה הנערץ של פרנקפורט דמיין. אין ספק שאם מבחן הכניסה לכנסת היה עובר דרך בדיקת כישורים של עסקנות, אינטליגנציה אישית וידע תורני - רוזנשטיין היה המועמד המוביל. מאחר וכל אלה הם מעכבים, ולא ממריצים, הרי שאת הכנסת יראה ושם לא יבוא. שלא יצטער על כך.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!