קיצור תולדות הזעם: מאראל מרגלית עד אלאור עזריה

החברה הישראלית, מעצם היותה טלאי על טלאי - פועל יוצא מרעיון שהחל כמזימה של עסקנים מזרח אירופאים עם שיגעון גדלות היסטורי, נסיבות פוליטיות מעולות והמון המון חסדי השם - רוחשת שינויים.

היא נמצאת, כמאז התגבשותה, בצומת דרכים. "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר" ו"מעולם לא הייתה השעה גורלית" אלו לא רק סיסמאות עוברות לסוחר פה, הן הן סלע קיומנו.

ובכל זאת, זה מחריף: משהו בסדר הביטחוני לא עובד לישראלים. המציאות הישראלית הביטחונית, שחתרה והצליחה להגיע לנוסחה של מאה אחוז מהכוח בידי ישראל, ואפס אחוז מהכוח בידי הפלסטינים - לא עובדת.

משמאל, התחושה היא שהפסדנו איזו עליונות מוסרית תאורטית שנהנינו ממנה בעבר, ומימין התחושה שמאה אחוז מהכוח הזה לא מספיק. ההתפרצות האלימה האחרונה, והעממית מאד - אחרי למעלה מעשרים שנה בהן שלטו הארגונים בהתקוממויות האלימות - משליטה חרדה על ראשי הימין. אפשר לראות את זה בביקורת התכופה מצד ראשיו, שלמעט נתניהו ויעלון, מודים בה בפה מלא (ליברמן, בנט, גדעון סער, וכמובן רבני הימין האידיאולוגי).

לצד ההתפרצות האלימה שתפסה את ממשלות הימין של נתניהו בהלם קל, יש את התחזקות הגורמים הלא מתפשרים מול ישראל. הן החמאס בעזה ובמזרח ירושלים, והן הכוחות הפחות מתונים בתוך הרשות הפלסטינית - שתכף ממש תצטרך להחליף את אבו מאזן, שחרת את שיתוף הפעולה עם ישראל על דגלו וארגן את הרשות הפלסטינית ומנגנוניה כך, במנהיג אחר. אולי אפילו מרוואן ברגותי שיושב בכלא. בישראל מודעים לכך, וזה לא עוזר להרגיע.

זה גורם לכל מיני יוזמות מוזרות, שנועדו להעניק לישראל עוד יותר ממאה אחוז מהכוח שבלאו הכי נמצא רק בידיים שלה: קמפיין "ידינו כבולות", הוקעת ארגוני זכויות האדם, העמקה של החינוך "למורשת" במערכת החינוך הישראלית, ניסיון לצמצם עוד יותר את השפעת בגצ על החלטות הפוליטיקאים, סימון מחדש של הפלסטינים אזרחי ישראל ומאמצי הסברה אגרסיביים.

יש שני מאפיינים ברורים ליוזמות הללו: האחד זה שהם מכוונים פנימה, כלפי החברה הישראלית עצמה (מול צהל, מול מערכת החינוך, מול בית המשפט והפוליטיקאים, ומול השמאלנים המסוכנים הללו), והשנייה היא שבכל הקשור לפלסטינים - היוזמות הללו לא משנות את עמדות הכוח שנמצא אך ורק בידי ישראל, והן נתפסות כשוליות.

דווקא מול הפלסטינים ישראל משדרת "סובלנות" נדירה: שיתוף הפעולה עם מנגנוני הביטחון של הרש"פ בשיא שלא היה מעולם, חרף מהומות אל אקצא וחרף ההצהרות הלוחמניות מצד נתניהו, והבניה בשטחים כמעט ונעצרה לגמרי. על שני הגורמים הללו - שבעבר גררו ביקורת נוקבת מצד הימין ואפילו הפילו ממשלות (וגרמו לרצח רבין ש"נתן להם רובים") - כמעט ולא נמתחת ביקורת, ואין כמעט קריאות לביטולם או שינויים.

המשוואה: מאה אפס לטובת ישראל
הבהלה הזו שעוטפת את ישראל, יוצרת תופעות לוואי מעיקות: הקמפיין בעד אלאור עזריה מצד אחד חשף המוני ישראלים זועמים. חיילים עומדים למשפט בישראל על כל שטות של קצין בבוקר רע, אבל משפטו של עזריה - שהמערכת הצבאית מגבה באופן מוחלט, החל מהקצין הישיר שלו, שפירא, שבעצמו היה בעבר מותג ימין, ועד הרמטכ"ל ושר הביטחון - הוציא אגרסיות שלא ראינו (דוד הנחלאווי לא התקרב לזה, והנה אפילו שכחתם מי הוא). ניסיון לחלץ אמירה ברורה מגדודי הצעירים שהגיעו לכיכר רבין לקול קריאתו של שרון גל (הייתי שם), הוא מיותר. האמירה ברורה מאד: משהו לא עובד פה.

גם הסרטון המבחיל של אראל גבר גבר מרגלית. מין ברקת שמאלני שטוען בתוקף שכל מה שחסר לשמאל זה מנהיג שצועק ומקלל ותוך כדי משפיל את כל מי שלא כמוהו, שנוצר בכלל על ידי קלוגהפט, הקמפיינר הוותיק של בנט, הוא סמן לכך. ניסיון לדבר אל הזעם הזה, על התחושה הכל כך ישראלית שמשהו בטוח לא עובד מצד אחד - ושלא יכול להיות שטעינו, מצד שני.

האם יכול להיות שהמשוואה הזו של מאה אחוז מהכוח לישראל ואפס אחוז מהכוח לפלסטינים, לא עובדת? אני לא משלה את עצמי, ולא חושב שמישהו בקונצנזוס הישראלי משמאל ומימין מעז לשקול את זה. במיוחד שהניתוח "הביטחוניסטי" לתופעות הללו, רק מדבר על עוד יותר מאה אחוז כוח (עד שמה יקרה? "עד שהם יבינו"). אבל כשהמציאות הולכת ונעשית בלתי נוחה, שינויים קורים.

המציאות שעמה משתעשעים בשמאל הישראלי היא שאחרי גלי אלימות, השמאל שב לשלטון. זה היה עם רבין אחרי האינתיפאדה הראשונה, ועם ההתנתקות וממשלת אולמרט אחרי האינתיפאדה השניה. זה מגוחך, בעיקר משום שהשמאל הזה מציע - לפחות בגזרה הפלסטינית - פחות או יותר עוד מאותו הדבר.

הקיצוניים מצידם מקווים שכאוס יביא שינוי. בימין הקיצוני מדברים על "נקודת הכרעה" שהחברה הישראלית צועדת אליה, (ואם לא, נצעיד אותה בכוח, כמו שטוען העציר המנהלי מאיר אטינגר בספרו "המרד". ישוחרר מאיר אטינגר!) ששם היא תהיה חייבת לקבל החלטה. אבל איזו החלטה?

בעיני, עצם ההבנה שהכוח הלא מוגבל לא עובד, היא משמעותית. אני סקפטי לגבי הסיכוי שישראל תוותר על כוחה מיוזמתה שלה, אבל ברור לי שכל ויתור כזה - מסיבות פנימיות או חיצוניות - צריך את חוסר האמון העמוק של החברה ביעילות של המצב הקיים. וחוסר האמון הזה כבר פה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!