ריבלין מסמן את היורשים של צמרת 'דגל'

ארבעים שנה לבחירות הפנימיות באגודת ישראל ועדיין הסטטוס קוו שומר על עצמו. עלו וירדו, נכנסו ויצאו – ואגודה לעולם עומדת. ראשונה. במרכז. התנועה הוותיקה שפשטה צורה ולבשה צורה, התחדשה ביתר שאת בארץ הקודש והפכה פעמים רבות לשון מאזניים בבית המחוקקים הישראלי.

אחותה הצעירה ממנה בהרבה, שחגגה בימים אלו את כינוס הוועידה השלישית, לאחר חצי יובל שנות הנפת הדגל בעוז, היא דגל התורה. אף היא ידעה בתשמ"ט ימים לא קלים של התחלה, ייסורים של ממש בפיתוחה ושגשוגה, ועומדת כיום בקו אחד עם אחותה הוותיקה בעמידה עקרונית על ערכי היהדות.

לעומתן, מפלגת התנועה הספרדית ש"ס, שהוקמה תחילה ע"י הפטרונים האגודאיים – לעתיד הדגלאים, פרחה והייתה למעיין של חינוך ובית לשקופים התורניים בראשותו – וכיום לאורו – של מנהיג המהפכה ומחוללה, מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל. התנועה שעברה – ועדיין עוברת – את הטלטלות הקשות ביותר בבניין הכנסת, עוד לא אמרה את המילה האחרונה.

יעקב ריבלין, עט סופר מהיר, שיחזר במוספי החג האחרונים את מעשי המפלגות בעברן המזהיר, ובכל שבוע בטורו הפוליטי הוא מפרשן את ההוויה המרתקת. הפעם, לשם שינוי, הוא מתמקד בשאלה המסורתית: 'לאן', ובעיקר, 'מי ומי ההולכים?'

ריבלין, בדרכו המיוחדת, מנתח ביד אמן את האישים הקרובים לצמרת הוותיקה וממליך את הבאים בתור, שאולי בבוא היום, יחבשו בעצמם את ספסלי הכנסת, כשלוחיהם של גדולי ישראל, מרנן ורבנן, לאורם ניסע ונלך עד ביאת גואל.

מה שברור, יש כאן כוח עולה.

אברהם דוב גרינבוים

יניפו את הדגל • פרק רקע
שבוע לאחר כינוס היסוד המלהיב של דגל התורה בבנייני האומה בשנת תשמ"ט, הגיעו למשרדי 'יום השישי' שני המטאורים החדשים בשמי הפוליטיקה החרדית. האחד הדור במראהו ורהוט מאד בלשונו, השני כור אטומי אנושי של אנרגיה ואדרנלין בלתי נגמר. השניים באו לשוחח על התנועה החדשה שהוקמה כמה ימים קודם לכן ועל הבשורה שהיא נושאת בכנפיה.

הראיון היה מלהיב. מול לשון הקודש במבטא הגליציאני / ירושלמי / הונגרי של הנציגות האגודאית הותיקה דיברו שני הנציגים הדגלאיים עברית צברית צעירה ומעודכנת. הם שידרו רעננות וכנות שכמותן טרם זכינו להכיר מהקולגות של פרס 2 בירושלים וברדיצ'בסקי 5 בתל אביב. גם בלי להביט בתעודת הזהות שלהם ולעיין בקורות חייהם היה ברור שהם נולדו כאן בארץ והם לא נושאים על גבם את החלודה שהצטברה במנגנון האגודאי מאז הכנסייה הראשונה במרינבד. כך לפחות חשבנו אז.

מאחר והיה זה ראיון של ערב בחירות הרשו לעצמם השניים, אברהם רביץ ז"ל ויבדל"ח העסקן הצעיר מאופקים משה גפני, לפתוח פה חופשי חופשי על המפלגה שמשורותיה פרשו (האחרון היה ראש הסניף של אגו"י באופקים). אחד מקרשי הניגוח בהם השתמשו היה הוותק האין סופי של הנציגים האגודאיים. עשרות שנות הכהונה של מנחם פרוש, אברהם ורדיגר ואברהם יוסף שפירא יצרו, לטענתם דאז, קהות חושים לצרכי הציבור ודאגה לאינטרסים בלבד. כמה מהטענות שהועלו בהקשר לכך נאלצנו לצנזר לטובת שני הצדדים גם יחד.

אצלנו, הבטיחו השניים, מרנן ורבנן קשובים לרחשי הציבור, ולכן השורות ירועננו מפעם לפעם. בנושא אחד היו חילוקי דעות בין השניים. רביץ סבר שבתנועה החדשה תינתן לציבור אפשרות להביע את דעתו בנושא בחירת הנציגים באמצעות רשימה שתוצג בפני גדולי ישראל. גפני דיבר על מודל של התבטלות מוחלטת בפני מרנן ורבנן. איש לא ימליץ בפניהם על מי לבחור ובוודאי שלא אסיפה של נציגים.

לימים צפו הבדלי הגישות כמו שמן על המים. יום לאחר המעמד הגדול ביד אליהו בראש חודש ניסן תש"ן, התכנסו מאות פעילי דגל התורה ליום דיונים בלתי מוגדר בבנייני האומה. הכותרת הייתה דיון על המשך דרכה של התנועה שנישאה אז על כנפי התהילה של כשלון התרגיל הידוע וההצלחה של שני הנציגים בכנסת. רביץ ביקש להפוך את הכינוס לוועידה שתקבע בהצבעה את הנציגים לכנסת הבאה ותגיש אותם לאישור גדולי התורה. גפני נלחם בהצעה ויצא כשידו על העליונה. אחד מחברי ועדת הרבנים ירד אז בדחיפות לבני ברק וחזר משם עם הוראה חד משמעית: לא לעשות דבר בנושא.

אבל הוועידה לא הסתיימה בלא כלום. ההחלטה היחידה שהתקבלה הייתה להריץ את דגל התורה כמפלגה עצמאית בכל הרשויות המקומיות בהן מתגורר ציבור חרדי. ההחלטה יושמה בבחירות המוניציפאליות של שנת תשנ"ב שהפכו לסיפור של הצלחה. אפילו יותר מזה של הרשימה בכנסת שנאלצה להתמזג מחדש עם סיעת האם בתנאים משפילים שלא תוקנו עד עצם היום הזה. ברשויות המקומיות דגל התורה איננה גרורה אגודאית, אלא ישות עצמאית חיה, נושמת ובועטת.

מים רבים זרמו מאז, ומהבטחה לרענון השורות לא נותר הרבה. גפני מכהן מאז ועד עצם היום הזה, רביץ שפרש כחודש לפני הבחירות בשנת תשס"ט לא עשה זאת מתוך רצון, או דרישה מבחוץ לרענון, אלא מצירוף של גורמים שכל אחד עצוב יותר מחברו: מצבו הבריאותי המעורער, והעצמאות שנקט מול העיתון המפלגתי וועדת הרבנים הכפופה אליו. חודשיים לאחר שאולץ לפרוש הסתלק לבית עולמו. רגליים לדבר היו שעוגמת הנפש שנגרמה לו החמירה את מצבו.

מה שברור הוא שאלמלי הנסיבות שהוזכרו וההתערבות מלמעלה, רשימת דגל התורה בכנסת של תשע"ה הייתה זהה לזו של תשמ"ט. לאחר שקרה מה שקרה נכנס במקומו אורי מקלב המכהן זו הכנסת השלישית. ההישג המפתיע של בחירות תשע"ג הכניס לכנסת את יעקב אשר. פורמלית זה רענון, מעשית זה נסיגה לאחור. אם עד לפרישתו של רביץ היו שתי דעות בתנועה - היום בפועל יש רק את דעתו של המרואיין השני משנת תשמ"ט.

האם יש סיכוי לחילופי גברי אמיתיים בדגל התורה בטווח הנראה לעין? ככל הנראה - לא. ומשתי סיבות: ראשית, במצבה הנוכחי, במיוחד לנוכח האתגר והקרע שיצר הפלג הירושלמי, דגל לא בנויה למהפכים. ראשה ורובה נתונים בהישרדות מול אגודת ישראל המונהגת על ידי מועצגה"ת חזקה שהתרעננה רבות בשנים האחרונות. החולשה מתבטאת במספר תחומים ובראשם הייצוג החסר בכנסת. דגל של פעם לא הייתה עוברת לסדר היום על ייצוג של שניים מתוך ששה לאחר שכבר הגיעה לשלושה מתוך שבעה. היא גם לא הייתה מפטירה כאשתקד על אי מימוש החוק הנורווגי, אם כי יש הטוענים בהקשר לכך שאי מימוש החוק הוא גם משאלה של אחד הגורמים החזקים בתנועה. וכבר נדושו על כך מקלדות. שנית, גפני, אחרי הכול וככלות הכול, הוא הפרלמנטר הטוב ביותר בכנסת. ועכשיו לך תחליף אחד כזה.

וזה אומר שהטרויקה של גפני, מקלב ואשר תלווה אותנו עוד שנים ארוכות. יתכנו שינויים בסדר הפנימי אך זה הכול. האפשרות היחידה לשינוי מהותי תלויה בנסיבות חיצוניות שאין מן הראוי לעסוק בהן. בהנהגה הנוכחית זה בוודאי לא יקרה.

אבל בטווח שמעבר לכך ישתנו דברים וכאשר תגיע השעה עומד לרשות דגל התורה קאדר הפעילים והעסקנים הטוב ביותר בציבוריות החרדית. ההחלטה המוזכרת לעיל בכינוס של ניסן תש"ן הזרימה לרשויות המקומיות גל של פעילים תוססים שקובעים את הצביון המוניציפאלי החרדי יותר משהתנועה הארצית קובעת את הצביון הכלל חרדי. בשנת תשס"ג לדוגמא כיהנו ברשויות המקומיות החרדיות ארבעה ראשי ערים מדגל התורה: פינדרוס בביתר, לופוליאנסקי בירושלים, גוטרמן במודיעין עילית וקרליץ בבני ברק.

הקיפאון בצמרת גרם להם שלא לפרוץ קדימה. פינדרוס הפסיד בביתר ונאלץ לגלות לירושלים. לופוליאנסקי נעלם עוד לפני המשפט והמחלה. על גוטרמן יצא חוזה חיסול של גפני וקרליץ התמקד בחינוך העצמאי וכיבוש יתד נאמן לצד עסקים פרטיים. היחידים שהצליחו לצאת מהמגרש המקומי לארצי היו אורי מקלב ויעקב אשר, וגם זה רק לאחר פרישתו המאולצת של רביץ והמנדט הנוסף של דגל התורה.

וכיוון דאידחי אידחי. הסבירות שמישהו מהארבעה יצליח להשתחל לצמרת היא אפסית. כל אחד מסיבותיו הוא. אבל אחרים כנראה יצליחו. מדובר בקבוצה של עסקנים ופעילים שנהוג לכנות אותם 'צעירי דגל התורה'. הביטוי כמובן מושאל. הרוב המוחלט של אותם 'צעירים' כבר מחתנים ילדים. ממוצע הגילאים שלהם נופל רק במעט מזה של שלישיית הח"כים. הצעירות שלהם מתבטאת ברוח ובשאפתנות. כולם רוצים לפרוץ קדימה במישור המוניציפאלי ומשם להתייצב על עמדת זינוק מתאימה למרוץ לכנסת כאשר יתפנה שם, מרצון או מכוח עליון, אחד המקומות.

להכשרה המוניציפאלית יש ערך רב בדגל התורה. הנה כי כך שלושת חברי הכנסת של התנועה עשו סטאז' במקומי. גפני החל במועצה המקומית באופקים, מקלב כיהן שנים רבות בעיריית ירושלים ויעקב אשר פילס את דרכו לכנסת אחרי שכיהן כמ"מ באלעד וראש עיריית בני ברק. המשמעות: מי שינצח במאבק הפנימי בתנועה על המקום הראשון בעירו - לו הסיכויים הטובים ביותר להתברג מאוחר יותר בצמרת הארצית.

מתוך הקאדר המוניציפאלי בחרנו אפוא את ששת הבולטים: שניים מירושלים, שניים מבני ברק ושניים מבית שמש. הששה לא רק בולטים מעל סביבתם אלא גם מתחרים זה מול זה על עמדת הכוח הראשונה בעריהם. התחרות יש לציין היא מכובדת ואלגנטית. אין השמצות והכפשות, יש מעט מאוד כביסה מלוכלכת היוצאת החוצה. המתיחות נשארת בתוך חדרי הסיעות ברשויות והאותות החיצוניים היחידים הם כמות הידיעות שהם מצליחים לדחוף לתקשורת, בעיקר המפלגתית.

בירושלים מדובר בסגן ראש העיר הנוכחי ישראל קלרמן שנאבק על מקומו העתידי מול הכוח העולה של חבר המועצה החדש אליעזר ראוכברגר. בבית שמש המאבק הוא בצמד המקומי, שמואל גרינברג את משה מונטג, שכבר עבר סדרה של מאבקים שטרם הוכרעו סופית. בבני ברק מתחרים ראש בראש שני הסגנים הנוכחיים של זייברט: אברהם רובינשטיין הוותיק מול איש המנגנון הצעיר ממנו מנחם שפירא. אחד מהם יהיה ראש עיריית בני ברק בקדנציה הבאה. מבין שלושת המנצחים ייבחרו חברי הכנסת של הדור הבא בדגל התורה.

החזית הירושלמית • פרק ראשון
עד ליום בו נקרא סגן ראש העיר דאז אורי מקלב לכהן שלא בקודש כחבר כנסת בשנת תשס"ט היה הסניף הירושלמי של דגל התורה היותר פעיל ודומיננטי במפה המקומית של התנועה. המשרדים הראשיים שכנו אמנם בבני ברק אבל הם תפקדו יותר כמרכז ארצי מאשר כסניף מקומי. משרדי הסניף בשכונת גאולה היו המקום בו התקבלו ההכרעות הגדולות של הציבור הליטאי הענק בעיר, והוא זה שתפעל את מערכת הבחירות הראשונה בארץ בה ניצח מועמד חרדי את מועמד חילוני בקרב על ראשות עיר מעורבת.

קרבתם של בכירי הסניף לסביבתו הקרובה של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, העניקה להם עמדת כוח מול המרכז בבני ברק. כשאורי לופוליאנסקי החליט להתמודד על ראשות עיריית ירושלים הוא לא היה זקוק להסכמה או אישור של אף אחד מחברי הכנסת, לא של היו"ר וגם לא של המזכ"ל. בהמשך ישיר לכך, ההחלטה לבחור באורי מקלב כחבר כנסת עברה מעל ראשיהם של חברי הכנסת. איש לא שאל אותם והם גם לא ממש התבקשו להביע את דעתם.

ההפסד של לופוליאנסקי בתשס"ט והמעבר של מקלב לכנסת שנה לאחר מכן, החלו לסמן את ירידת קרנו של הסניף שברחוב המבי"ט בגאולה. עימותים פנימיים, חלקם סביב יוזמות בניה שמפלגה לא אמורה לעסוק בהן, גרמו לכך שהסניף הפך לאוסף של חדרים שחלקם מושכרים לארגונים שונים וכמה מהם משמשים לקבלת קהל לבעיות של דחיות גיוס מהצבא וקבלת טפסים לצורך הגשת הנחה בארנונה. מאוחר יותר, עם הסתלקותו של מרן הגרי"ש אלישיב והעברת השליטה לבני ברק, נעלם הסניף מהזירה, ומוקד הכוח של התנועה בירושלים מתרכז כעת בחדרי חברי המועצה שבכיכר ספרא בירושלים.

בהעדרה של הנהגה רוחנית פעילה בעיר ועליית קרנה של בני ברק, נטלו חברי הכנסת של דגל התורה את הפיקוד הישיר על חברי המועצה המקומיים. מקלב הירושלמי רואה עצמו פטרון ישיר אבל גפני כמובן לא נשאר משקיף מהצד. כיו"ר התנועה הוא מעורב בכל נושא וכיום הוא מנווט את המאבק מול ראש העיר היישר מלשכתו. הוא גם מעורב עמוקות במינויים הפנימיים וכעת פועל לייתר את הרוטציה המיועדת בין קלרמן ופינדרוס באמצעות תוספת של סגן ראש עיר שני לדגל התורה. הסיכויים בינתיים קלושים למדי אבל בהחלט יתכן שקצת שקט בנושאים שחשובים לראש העיר והבטחות לעתיד יביאו לפריצת דרך.

התערבותם של חברי הכנסת הכרחית גם מסיבה נוספת. שלושת חברי המועצה של דגל התורה צהובים זה לזה ואין השכינה שורה ביניהם. הסיבות לכך אינן מעניינו של מוסף זה ולא הוזכרו הדברים אלא כדי לשרטט קווי דרך לקראת המאבק על סגנות ראש העיר בקדנציה הבאה. תפקיד שבהחלט יכול להיות מקפצה בסגנון מקלבי היישר לאחת הכנסות הבאות.

במפת יחסי הכוחות הפנימיים מעמדו של סגן ראש העיר לשעבר ובעתיד הקרוב (סוף חודש אייר שנה זו) יצחק פינדרוס הוא החלש ביותר. למרות היותו ראש עיר מצוין בביתר עילית וסגן פעיל ויעיל של ברקת בקדנציה שעברה, אין לו גב פוליטי חזק בצמרת המפלגה. למעשה אין לו בכלל פטרון, מה שגרם לכך שרק משיקולים של דעת קהל והרצון לשקט תעשייתי לפני הבחירות הוא קיבל את מחצית הרוטציה השנייה, ולא הראשונה, של סגנות ראש העיר בירושלים. באשר לקדנציה הבאה גורלו מעורפל. ככה זה בחיים הפוליטיים האכזריים, מי שלא מחובר לחלונות הגבוהים נזרק לכלבים.

לשני חברי המועצה האחרים, הסגן המכהן ישראל קלרמן וחבר המועצה החדש אליעזר ראוכברגר, יש אחיזה איתנה בצמרת התנועה. קלרמן הוא בן טיפוחיו הישיר של ח"כ מקלב ואילו ראוכברגר נמנה על הצוות המצומצם ביותר של מקורבי ח"כ גפני. יו"ר התנועה היה זה ששיבץ את ראוכברגר ברשימה למועצה, ואם בו בלבד היו תלויים הדברים הרי שבן טיפוחיו היה כיום גם סגן ראש העיר. אומרים שכך גם הייתה החלטה עד לשעה האחרונה של הגשת הרשימות לעירייה, אזי גברה ידו של מקלב, וקלרמן קיבל את מחצית הקדנציה בסגנות העיר. השיקול היה שהקפצה של מי שלא כיהן מעולם במועצה היישר אל המקום הראשון עלולה שלא להתקבל יפה בדעת הקהל.

הקרב האמיתי יהיה לקראת הבחירות בעוד כשנתיים וחצי. אם הכוחות הפועלים בזירה יהיו אלה שפעלו עד עתה, קרי: גפני ומקלב, ההימור שלנו הוא שראוכברגר לוקח כנראה את המערכה. לא בנוק אאוט אלא בנקודות. נגיד שישים- ארבעים. בגלל כוחו העדיף של גפני ובעיקר מפני שהשיקולים שמנעו את בחירתו בפעם הקודמת כבר אינם קיימים כעת. ראוכברגר הוא כיום הכוח הדומיננטי של דגל התורה בעיריית ירושלים והדרייב שלו לפרוץ קדימה חזק יותר. בכל מקרה, לשני המתמודדים יש רקורד מרתק של עשייה ופעילות. שפטו בעיניכם.

האיש בעל שני הכובעים • אליעזר ראוכברגר
מינויו של אליעזר ראוכברגר לחבר מועצה בירושלים הוא הג'וב הציבורי הראשון שלו מטעם דגל התורה. אם לא מביאים בחשבון את השנתיים שלו כדובר התנועה בימי הבראשית שלה - זה גם התפקיד הרשמי הראשון שלו מטעמה. כמעט לכל נציג אחר של דגל התורה ברחבי הארץ יש יותר וותק ממנו.

הטריות של ראוכברגר היא תופעה האומרת דורשני. אם בוחנים את הפעילות שלו בשירות התנועה יש לו רקע היסטורי שראשיתו עוד בימים ששמו של גפני לא היה ידוע מעבר למאתיים משפחות בדרום הארץ ושלושה יהודים בבני ברק. ראוכברגר היה עוזרו של הרב דוד זיכרמן בעת הקמת ארגון אב"ת ממנו צמחה דגל התורה. רק חודשיים לאחר מכן הצטרף גפני לארגון ובזכות המרץ הבלתי נדלה התמנה כמזכ"ל הארגון. וכל היתר היסטוריה.

עם הקמת דגל התורה היה ראוכברגר מפעילי השטח הבולטים בשורותיה. בקרב הגדול של תשמ"ט הוא שירת בכמה חזיתות בו זמנית -. בארגון, בהסברה ובגיוס הקולות במגזר הערבי. מאות הקולות שהושגו במגזר זה היו אלה שחרצו לטובה את גורל המנדט השני של דגל שהושג בזכות מאה וארבעים קולות עודפים. על פעילותו זו הוא זכה בתגמול צנוע: משרת דובר התנועה בקדנציה בה כיהן רביץ כסגן שר השיכון וגפני כסגן שר במשרת הדתות. בשנת תשנ"ב, לאחר האיחוד עם אגודת ישראל, הצטמצם מאגר הג'ובים של התנועה הצעירה. ראוכברגר חיפש את עצמו במקומות אחרים וסופו שנקלט ככתב הפרלמנטרי של דגל התורה. תפקיד בו הוא אוחז עד היום ועד בכלל.

במקביל לעבודה בביטאון התנועה השתתף ראוכברגר בכל מערכות הבחירות שעברו מאז. בחישוב מהיר מדובר בכעשרים מערכות. תמיד פוגשים אותו במטרה. תחילה הוא שירת במערכות ההסברה ומאוחר יותר במלאכת הארגון. מישהו גילה שם שהבחור יודע לקרוא מפת שטח ולשנע פעילים להיכן שצריך. מאחורי הקלעים הוא היה שותף גם לכמה מערכות בחירות שלציבור החרדי היה בהן אינטרס ישיר ובתוכן הקרב הגדול של אולמרט נגד קולק בשנת תשנ"ג. הניצחון של אולמרט חולל את המהפך הגדול במעמדו של הציבור החרדי בירושלים.

בשנת תשס"ב הוא ערך את טבילת האש הציבורית הראשונה שלו, אך לא ישירות במסגרת דגל התורה הרשמית. היה זה כאשר נבחר כחבר מנהלת שכונת הר נוף ולאחר מכן כיו"ר המנהלת. כדי לשבר את האוזן, בשכונת הר נוף מתגוררים יותר תושבים מאשר בנהריה ועוד כשמונים אחוז מהישובים במדינה.

בין מערכת בחירות למשניה וגם בתוך המערכות עצמן, הוא עסק לפרנסתו בסיקור הפרלמנט הישראלי עבור בטאון התנועה. דרכו עברו ועוברות כל ההודעות על פעילותם הברוכה והנמרצת של ח"כי התנועה בכל נושא ועניין. פה ושם הוא נקלע לקרבות הפנימיים שבין הח"כים בשאלת הקרדיט הידועה. עם אברהם רביץ ז"ל הייתה לו מערכת יחסים מתוחה בגלל טענותיו של האחרון למתן עדיפות בהיקף הידיעות לעמית הצעיר משה גפני שנהג לבקר כל ערב במערכת העיתון ולבדוק היכן הידיעות שלו משובצות.

למרות הפוליטיקה הפנימית הקטנה והבלתי נמנעת הזאת הצליח ראוכברגר ללכת בין הטיפות בלי להירטב יתר על המידה. ייאמר בהקשר לכך שתפקידו של כתב פוליטי בעיתון מפלגתי הוא ג'וב מעורר קנאה. על מה שבאמת נעשה מאחורי הקלעים של המפלגה אי אפשר לכתוב. כנ"ל גם על מפלגות חרדיות אחרות. תשעים אחוז מהחומר זורם דרך ההודעות לתקשורת, והיתר הוא פרשנות כללית על המפלגות החילוניות וראש הממשלה.

בכל מקרה, עשרים ושש שנה בכנסת מקנות ידע פרלמנטרי בהיקף אדיר. ראוכברגר נחשב כארכיון מהלך של תולדות הממשלות והכנסות בשלושת העשורים האחרונים (גילוי נאות: כותב השורות נעזר בו לפרקים) וכידען, אולי מספר אחד, בכנסת, של תקנון הבית הסבוך. לא מעט חברי כנסת, לאו דווקא חרדים, גילו את הסוד הזה כבר מזמן.

הידע שלו בתולדות החקיקה הפך אותו ליועץ מאחורי הקלעים של הח"כים החרדים במספר מאבקים בנושאי דת ומדינה. זכורני שבשעת ערב מאוחרת של יום מאוד מתוח בכנסת הקודמת נכנסתי באקראי לחדרון שלו, וליד השולחן הפצפון הצטופפו שלושה חברי כנסת חרדים. הנושא: טרפוד החוק לבחירת רבנים ראשיים שנועד להכשיר את בחירתו מחדש של הגרש"מ עמאר בתמורה למינויו של ה' סתיו. כמה מהטריקים שסייעו לח"כים למשוך זמן עד לסיום המועד החוקי של מושב הכנסת, ובכך לטרפד את החוק, נלמדו באותו מפגש.

כתיבה פוליטית ארוכת מועד, גם אם היא במסגרת של עיתון מפלגתי כובל, מקנה ידע רב גם לכותב עצמו. תיאור על בסיס קבוע של הדילים והקומבינות בפרלמנט הוא בית ספר מעולה לפוליטיקה. בדגל התורה ניצלו את הכישורים של הכתב הפוליטי שלהם לניהול הקרבות שלהם במינויי דיינים ורבנים ראשיים. ראוכברגר היה השליח של גפני לניהול המו"מ מול שרת המשפטים דאז ציפי ליבני שעמדה בראש הוועדה למינוי דיינים. הדיונים היו סבוכים בגלל התעקשותה של הגב' למינוי דיינים שאינם מקובלים על החרדים. סופו של דבר הוועדה פוזרה שעה לפני שהתכנסה לאחר שנתניהו החליט לפטר את שרי יש עתיד והתנועה. הדיונים נמשכו בכנסת הנוכחית והסתיימו בהצלחה רבתי: שבעה מתוך תשעה דיינים הם בעלי אוריינטציה חרדית מובהקת.

במקביל ניהל ראוכברגר, יחד עם שניים מעמיתיו לדור הביניים של התנועה - מנחם שפירא והרב שבתי מרקוביץ, את הקרב הגדול על מינוי שני הרבנים הראשיים הנוכחים. הבחירות התקיימו בימי ממשלת לפיד- בנט שגמרו אומר למנות רבנים מהזרם הד"לי והליברלי (הרב שמואל אליהו וה' דוד סתיו). הצוות התמקד בעיקר במינויו של הרב דוד לאו ועבד לילות כימים בתפירת הדילים מעל ומתחת לשולחן. התוצאות ידועות וכתובות על ספר דברי הימים של הרבנות הראשית. אחת ההשלכות לכך גם על הפוליטיקה העכשווית היא שהרב לאו נחשב כאצבע בטוחה של דגל התורה בוועדה למינוי דיינים,. (זו הסיבה שהוא מקבל גיבוי בעימותים מול הראשון לציון וש"ס. אבל זה כבר נושא ליריעה אחרת,. י.ר.).

עם הרקורד הזה והנאמנות לגפני היה זה עניין של זמן בלבד עד שיוצע לו לעבור לתפקיד ציבורי רשמי מטעם התנועה. לקראת הבחירות המקומיות האחרונות נשקל להריץ אותו לסגנות ראש עירית אלעד. בשל התנגדות גורמים מקומיים להצנחה מבחוץ - הרעיון ירד מעל הפרק. הכתובת החלופית הייתה מועצת עיריית ירושלים, כשגפני מנסה להקפיץ אותו ישירות לסגנות מעל ראשם של החברים הוותיקים. הניסיון לא צלח אבל המועמד סומן כמי שצמרת התנועה חפצה ביקרו.

כתחליף לסגנות שחמקה לבינתיים מונה ראוכברגר ליו"ר הסיעה בעירייה, ליו"ר ועדת המכרזים, מחזיק תיק מבני הציבור וחבר בוועדת הכספים. מאחר ואינו מקבל משכורת מהעירייה ואינו חושש למשרתו הוא הרשה לעצמו להוביל קו תקיף נגד ראש העיר בכל הנושאים המסעירים את היהדות החרדית בירושלים. הוא הוביל את הקרב נגד ברקת בנושא הספורטק והיה הרוח הדומיננטית במאבק נגד אפליית החרדים בשכונות המעורבות בעיר. המאבקים והתדמית המיליטנטית שלו הפכו אותו לפרסונה נון גרטה בלשכת ברקת. מחולל השריפות - קוראים לו שם. אך גם כך, גם שם מודים שמדובר בחבר המועצה החרוץ ביותר בכיכר ספרא, אחד שמגיע בבוקר ויוצא בשעת לילה מאוחרת. והמשכורת? מיתד נאמן. מה שכנראה לא יקרה בקדנציה הבאה.

לנהל את הצעטל'אך • ישראל קלרמן
באחד מימי כהונתו הממושכת של אורי מקלב בעיריית ירושלים ראיינתי אותו בלשכתו על נושא מצוקת מבני החינוך בעיר. עשרים שנים חלפו מאז אבל מראה השולחן שלו הוא מסוג הדברים שנחרטים בזיכרון. מעבר לשטח שהוקדש לטלפון וליומן, הכול היה זרוע בפתקים בכל צבעי הקשת הנמכרים בחנויות. על כל פתקה רשומות מספר מילים ולצידן מספר טלפון. את זה שמאחורי כל פתק מסתתר סיפור של בקשה לעזרה ניתן היה להבין מיד. ביקשתי הסבר רק על הצבעים והסדר הלא אקראי שניכר בעליל על השולחן.

התשובה של מקלב הייתה כל כך מרתקת שהנושא המרכזי של השיחה כבר לא היה צפיפות הקרוואנים של בית יעקב בשכונת רמות אלא הסיפור של הפתקים שהפך מבחינתי לאישיו של הטור. כל פתק זה פניה וכל צבע מסמל את שלב ההתקדמות בטיפול. צבע פלוני זה פניה ראשונה, צבע שני מלמד שהנושא הועבר לבירור, צבע שלישי מסמל שיש כבר תשובה, צבע רביעי שהטיפול מתעכב בגלל חוסר פרטים ויש צורך בבירור נוסף.

מקלב היה אז חבר מועצה שלרשותו חדרון אחד בלבד. ביקשתי לדעת היכן יושב הצוות שאמור לטפל בעשרות הפניות הזורמות מדי יום. הוא פתח את החדר והצביע לי על שולחן פינתי קטן שבחור צעיר לימים ישב שם עם טלפון צמוד לאוזן. זה העוזר היחיד שלי, כך מקלב. קוראים לו ישראל קלרמן והוא עובד אצלי משמונה בבוקר עד עשר בערב. אין מצב כזה שפניה שמגיעה אלי לשולחן לא תגיע אליו באותו יום ואני מבקש ממנו תשובה מהמנגנון העירוני בתוך יומיים לכל המאוחר. אין אפס.

מקלב 'גילה' את הבחור במקרה. שנתיים קודם עבד קלרמן בשיווק דירות מטעם דגל התורה במודיעין עילית. כעבור מספר חודשים עצר יצחק רבין את הבניה בשטחים במסגרת המגעים לשלום והמשרד נסגר. קלרמן קיבל הצעה לשמש כעוזרו של חבר המועצה מנחם בלומנטל אך מסיבות טכניות זה לא התבצע. ההצעה השנייה שקיבל הייתה ממקלב עצמו ומאז לא נפרדו דרכיהם בעירייה.

כשמקלב כיהן כסגן ראש העיר בימי אולמרט הוא היה לצידו, וכך גם כשלופוליאנסקי היה ראש עיר ומקלב סגנו. לופוליאנסקי גילה גם הוא את כושר הארגון שלו ועשה למקלב תרגיל שוותיקי דגל זוכרים עד היום. הוא פיצל את המשרה של קלרמן לשתיים, חצי אצל מקלב וחצי אצלו כיועץ מיוחד. אמרו אז שהפיצול נועד למנוע מהסגן להתרומם יותר מדי. אז אמרו.

בבחירות תשס"ט כבר עמד קלרמן על רגליים עצמאיות. מקלב עבר לכהן בכנסת אך הותיר אחריו את עוזרו כחבר מועצה מן המניין. תחום העיסוק של החבר החדש היה המשך ישיר לבית הספר שעבר: טיפול בפניות הפרט. בלי הפתקים ובלי הקצב המטורף של הבוס לשעבר, אבל עדיין סביב אותה מסורת: פה רישיון למרפסת, שם שומת ארנונה גבוהה למדי וכאן בעיית רישוי לגן פרטי בדירת מגורים. ביני וביני הוא עמד בראש מערכת הבחירות המקומית של שנת תשס"ח ובראש המטה הירושלמי לבחירות הארציות בשנת תשס"ט.

מקלב לא זנח את בן חסותו, ובבחירות תשע"ג הוא הקפיץ אותו לסגנות ראש העיר ברוטציה עם הסגן הקודם יצחק פינדרוס. במסגרת הסגנות הוא קיבל את תיק מבני הדת והפיקוח העירוני. העובדה שהוא קיבל את המחצית הראשונה, ופינדרוס את השנייה, מלמדת על השינוי הדרמטי ביחסי הכוחות הפנימיים בתוך הסיעה. בעוד חודשיים אמורים החילופין להתבצע. גפני מנסה למנוע זאת, ובחודשים האחרונים שוחח עם ברקת על קבלת סגן נוסף לדגל התורה. לנוכח התדרדרות היחסים סביב חילולי השבת בעיר קשה לראות את זה קורה. הסגן שיהפוך לחבר מועצה מן המניין ייאלץ לחפש לעצמו מקור פרנסה חדש.

מחר - פרק שני: הקרב הפנימי בבית שמש ובבני ברק

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!