אחרי עוגמת הנפש הבנתי: השידוך הזה שלי

זה הסיפור שלי. אני מספרת אותו כמות שהוא, אין בי כעס ואין בי כאב. יש בי רצון שאנשים ידעו. וכשאנשים ידעו, ייחסך מהם הרבה כאב. וכדי שהסיפור לא יהיה עם סוף טוב, אלא סיפור טוב.

מכירים את החיים השלווים והזורמים? החיים האלו שנראים כמו מוכתבים מראש והכל עובד נכון? נולדתי למשפחה נורמטיבית ורגילה. כזו, שאני מאחלת לכם ולילדיכם. לא היה חסר לי כלום בילדותי. משפחה חמה ואוהבת, הורים מקסימים ונפלאים, אחים ואחיות ש-רבים, מתווכחים, מתפייסים ומשלימים. זרמתי במסלול החיים. מגן מיכל עליתי לבית הספר בו הייתי תלמידה טובה וחברותית, אפילו מעט מעל הממוצע, יש שיאמרו כשרונית. בטור הציונים בתעודה מצד ימין היו משורבטים: "מצוין", "טוב מאד", ומשמאל, בעמודת ההתנהגות: "נאות", "ראוי-לשבח" ועוד כהנה וכהנה ציונים והערות, שהעידו על שביעות רצון מצד הצוות בבית הספר ושהרוו גאווה ונחת אצל הורי, מה שסלל את דרכי בקלות לסמינר יוקרתי שכזה.

אפשר לומר שלא חוויתי קושי ממשי בחיי. וגם כשנדמה שהיו לי קשיים, הורי וסביבתי נשאו אותי על כפיים והעבירו אותי לחוף מבטחים.

צלחתי את לימודי בקלות, מבחנים לא היוו קושי מיוחד עבורי וגם לא התקשיתי במציאת עבודה. באותה קלילות שבה עברתי מעולם הלימודים לעולם העשייה, החלקתי אל עולם השידוכים. ההצעות זרמו, הכל היה בסדר. הורי ואני סיננו את המועמדים, בררנו בפינצטה וביררנו ככל האפשר.

אבא היה אומר: "בירורים זה השלב החשוב, אחר כך זה כבר לא בידיים שלנו". אמא, היתה מתקשרת לחברותיה מהתיכון ועל הדרך מוצאת סיבה לדבר עם כאלו שלא שוחחה עמן שנים. אחי שבתי היה מברר אצל חברים משותפים. אבא אמר שחשוב לו לראות את הבחור במציאות, לפני שיניח לי לפגוש אותו והיה נוסע לכל מקום בארץ כדי לראות את הבחור. סמכתי עליהם והם מצדם עשו את המיטב למצוא לי חתן שיתאים למידותיי.

עברנו משידוך לשידוך, קורעים את הים ומתקדמים צעד אחר צעד, להקמת חורבה מחורבות ירושלים.
איך יודעים אם בחור מתאים? שאלתי את עצמי. אמא שהיא בעלת אמונה וביטחון יוצאי דופן היתה אומרת לי: אל תדאגי שירי, "כשזה מגיע זה יגיע" אין באמת דרך לדעת מלבד לסמוך על הקב"ה שיוביל אותנו בדרך הנכונה.

וכך זה קרה כשהגיע השידוך עם איציק כבירי. מבחינתי, הוא היה הבחור איתו הייתי רוצה להקים בית. שלבי הבירורים היו מוצלחים. הכל זרם. לריקי השדכנית לא היתה הרבה עבודה. הרגשנו שאנחנו מתאימים והגענו אל השלב הכמעט סופי. נשאר רק לחכות שההורים יפגשו ביניהם, להיכרות ולסיכום של העניין הכספי.

גם כאן לא היו צפויות הפתעות. שני הצדדים ידעו פחות או יותר, מה כל אחד מוכן לתת ואלו התחייבויות יושתו עלינו. הבית צוחצח ומורק. אמא הוציאה את מיטב הכלים השמורים למעמד שכזה - יין שאבא קיבל לפורים, כוסיות קריסטל בעיטור כסף, בקבוק עראק, מפה מהודרת וכמובן על השולחן - תקרובת עשירה כיד המלך, ממטעמיה של אמא והיא יודעת להכין מטעמים. בקיצור, הכל היה מוכן לכבוד הוריו של איציק שהגיעו מירושלים.

"שלום עליכם" האבות לחצו ידיים והאימהות חייכו זו לזו, מוצאות במהירות נושאי שיחה משותפים. "היו הרבה פקקים" "נכנסנו בטעות מז'בוטינסקי, במקום מקוקה קולה" ועוד כהנה משפטי פתיחה שהובילו אל השיחה האמיתית. זו שלאחריה ימזגו כוסיות יין, אנחנו ניכנס לחדר, מישהו יתחיל לשיר "עוד ישמע", שמוליק ישיג מחבר את המספר של מוקד המאורסים, הטלפון לא יפסיק לצלצל, השכנים יזרמו פנימה, יהיו המון דמעות התרגשות, "סבתא בטלפון", הודיעו לברוך בישיבה? וכו' וכו'.

כך היינו רוצים שיקרה.
- ההתחלה היתה טובה. השיחה זרמה ונראה שהיה קליק בין ההורים. האבות שקעו בשיחה חשובה והאמהות התגאו וסיפרו על הילדים והנכדים. אצלנו, טקס הצגת הצאצאים, זה תמיד בתמונות. זה הבכור אבי ואשתו נעמי, הם גרים בקרית ספר, הוא אברך ואשתו עובדת בסיטיבוק ויש להם 3 ילדים, בלע"ה. אחריהם: שבי, שזו אלישבע, על שם הסבתא ובעלה שלמה והם גרים פה. ממש לידינו. כמה בנינים מפה. זה הגדול שלהם אליהו וזו נחמי הפנינה, שהיא בשבילנו כמו בת.
אמא הראתה להם את נחמי בתמונה, תמונה שמאד אהבתי. נחמי מחייכת וזוהרת במסיבת יום ההולדת שערכו לה בגן. לצידה עומדות הגננות ובלון החמצן המלווה אותה, מקושט בלונים ופרפרי ענק ועל צינורית החמצן המחוברת לאפה, שזרו פרחים ודובוני קואלה.

לנחמי יש סיסטיק פיברוזיס או בקיצור סי אף. ההורים וכל המשפחה גאים בה. אמא הראתה לגברת כבירי את נחמי ואמרה מה שכולנו יודעים, "זו הנכדה הכי חמודה שלנו. כולנו משוגעים עליה".

"ה' ישמור! למה יש לה חמצן?" אמו של איציק הזדעזעה, קריאתה גרמה לאביו להתעניין בשיחת האמהות.
"זה סיסטיק פיברוזיס, מחלה שפוגעת בעיקר בתפקוד הריאות ודרכי הנשימה" . הסבירה אמא. אנחנו מאד אוהבים אותה, תומכים ועוזרים לה בכל מה שהיא צריכה. ושירי, אמא חייכה לעברי - בילתה לילות שלמים איתה כדי שההורים יוכלו לנוח".
"זה מדבק הסיפרוזיק הזה? שאל אבא של איציק מנסה להגות את שמה של המחלה.
"לא, מה פתאום" אמרה אמא. "זו אמנם מחלה קשה אבל בהחלט לא מדבקת. היא ככה נולדה".
מלידה?? זאת אומרת מחלה תורשתית?! אמא שתקה, היא לא ממש ידעה מה לענות. היא באמת לא ידעה אם זה תורשתי או לא. בעצם, חוץ משבי ושלמה, אף אחד לא ידע שזו מחלה גנטית, קיבלנו את נחמי ומחלתה כגזירה משמים, באהבה רבה ולא חקרנו בעניין.

ואז הכל קרה כמו בסיפורים. מצדו השני של השולחן שתי זוגות גבות התרוממו, הוריו של איציק הביטו זה בזו וזו בזה עם מבט כזה של - בא נעוף מכאן... אבא של איציק ברך ברכה אחרונה, גרר את הכסא לאחור ואשתו אחריו. הוא לחץ את ידו של אבא וידו השמאלית הניח על כתפו, היה ניכר עליו שהוא כועס ובשקט סינן: "הרב פרטוש, לא מכניסים ראש בריא למיטה חולה!" ושניהם יצאו את החדר בפנים כעוסות כשאחריהם משתרכים איציק ושאריות החלום שלי.

המומה, נותרתי ישובה על הספה. החדר הסתחרר סביבי במעגל קלידוסקופי אינסופי. המודעה בעיתון, הזר מהחברות, תכשיטי הזהב מהדודות וצלחת האירוסין, נשברו בו לרסיסי רסיסים וזרם דמעות שטף את לחיי בבכי לא מתאושש.

איכשהו הצלחתי להגיע אל חדרי, לטמון את הראש בכרית. בראשי הדהדה צעקה נואשת: זה לא נכון! זה לא קורה לי! אבל זה קרה, ועוד איך. נרגעתי מעט מנוכחותה של אמא, שרק ישבה לידי בדממה. ראיתי שבכתה, אבל היא אשה חזקה ותמיד ידעה להשרות ביטחון רב בכח האמונה הגדולה שלה. עיניה פגשו את עיני ובקול יציב ושקט אמרה לי את מה שתמיד היתה אומרת. שירי, מה שמגיע לך -יגיע אליך. ואם נגזר עלינו ייסורים, נקבל באהבה. תראי שהכל יתהפך לטובה.
האמנתי לה. אפשר שלא?

כשמתארים אסון, משתמשים בתיאור: "השתררה דממה שאפשר לחתוך בסכין" עם השקט שהיה בבית היה אפשר להקים מושב זקנים. במקום קול ששון וקול שמחה- קול אסון וחלחלה. ישבנו שלשתינו אני, אבא ואמא בדממה במשך דקות עד שצלצול הטלפון הצורם קטע את אווירת הנכאים. ועל הקו היתה ריקי השדכנית.

"שמעתי שיש בעיות עם כבירי" אטמתי את אזני, לא הייתי מסוגלת לשמוע כשאבא גולל את הסיפור. לא הייתי מסוגלת לשמוע שוב את ההשפלה שחוויתי אך לפני שעה.
ריקי, היא שדכנית בלתי קונבנציונלית. כשהיא רוצה משהו, היא תשיג אותו גם אם יש קיר בדרך.
ריקי דיברה ודיברה וכשראיתי שאבא מתיישר קמעה, הבנתי שאולי יש פתרון. הרמתי את הטלפון השני והאזנתי לשיחה.

"לא הבנתי, את מציעה שנעשה דור ישרים?
"כן" אמרה ריקי, "נוכיח להם שהכל בסדר, הרי זה לא שהם לא רוצים את שירי, הם רק לחוצים מהקטע התורשתי".

אבא היה כעוס. "לא יקום ולא יהיה, אנחנו לא נעשה בדיקה גנטית, בשביל מה זה טוב? אם הבת שלי לא טובה מספיק בשבילם, אני לא רוצה את השידוך!"

מעברו השני של הקו, ריקי ניסתה להרגיע ולשכנע אותו, אך אבא נותר בשלו:
"מה אני צריך שהבת שלי וכל הילדים שלי יסתובבו עם כתם לכל החיים? מי ירצה להתחתן איתנו? הבת שלי היא זהב טהור! את יודעת מה זה זהב טהור? 24 קראט! כולה זהב! מושלמת וכלילת מעלות! יש רשימה ארוכה של אנשים שרוצים להשתדך איתנו. אנחנו לא עשינו בדיקות, וגם שאר הילדים לא עשו וגם שירי לא תעשה. או שהם ייקחו אותה-כלה כמות שהיא או שגם אנחנו לא רוצים אותם".

ריקי אמרה מה שאמרה ואבא אמר:
"במופלא ממך אל תדרוש, את יודעת מה זה? אנחנו לא מחפשים צרות. לי זה נשמע כאילו שהם מחפשים סיבה מתחת לאדמה, להרוס את השידוך. או, שהם רוצים שניתן יותר ממה שסיכמנו. ואני אומר לך, חד משמעית! כל שקל שהתחייבנו אנחנו ניתן, לא אתן שקל יותר".

אבא ניתק את הטלפון. הוא היה נסער ועצבני. אמא אמרה לו "אל תתרגז, אולי באמת הם חוששים? וחוץ מזה, עובדה שאצל שבי שלנו זה קרה, אין לאף אחד ביטוח, בא נרגע מעט ונתייעץ."
כמו תמיד אמא ידעה לתת את המילה המרגיעה. הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. להירגע ואז לחשוב מה עושים. כי איציק באמת היה החתן המושלם מבחינתי ולא רציתי לוותר עליו כך בקלות.
שברתי את השתיקה שהתכנסתי לתוכה ואמרתי:
"אבא, כל החברות האשכנזיות בכיתה שלי עשו בדיקה בדור ישרים ולפי מה שאני יודעת אף אחד לא אמור לדעת אם מישהו נשא של גן כזה או משהו שגורם למחלות תורשתיות. רק כשיש בעיה הם אומרים שזה לא מתאים. אולי תשאל את הרב אביני?"

הרב אביני הוא העסקן השכונתי. סוג של "מייבין" בהכל, הנחות בארנונה, משכנתאות מבצעים בסופר וזמני כניסת שבת בבגנקוק. אבא מיהר להתקשר אליו והוא אימת את מה שידעתי. "אל תדאג הרב פרטוש, הם עושים את הבדיקות ושומרים על התוצאות אצלם, הכל אצלם דיסקרטי ואף אחד לא יודע את זהות הנבדק. מה שמקבלים זה מספר שאותו הם מצליבים. אם אתה צריך יש לי שם מישהו שיכול לזרז את הבדיקות צ'יק צ'ק."

אבל את אבא זה לא שכנע, הוא התבצר בעמדתו ולא היה מוכן להתפשר. ראיתי שלא אצליח להזיז אותו מעמדתו. הוא היה משוכנע שיש סיבה נסתרת בגינה השידוך נפל.

וכמו שאני לא רציתי לוותר, ריקי השדכנית על אחת כמה וכמה. אין לי מושג איך הספיקה לחזור אלינו כל כך מהר, דיבורה המתגלגל שטף את אבא, שכמעט שלא הצליח להשחיל מילה. בסיום השיחה פלט: "טוב, תדברי עם כבירי. אם הם מסכימים, יש על מה לדבר. נראה שריקי הצליחה איפה שאני ואמא נכשלנו, נותר לנו לחכות לתשובה מכבירי.
התשובה בוששה מלהגיע.
מסתבר שגם בצד השני המשימה היתה קשה .הוריו של איציק נעמדו על רגליהם האחוריות וממש לא הסכימו לחזור. "לא מכניסים ראש בריא למיטה חולה" אמר וחזר על המשפט שחרך את ליבנו וצרב את נשמתנו.

היינו פגועים. מאד. התקשיתי לדמיין את עצמי חוזרת לשגרה, אחרי שהייתי כה קרובה ובמרחק פסיעה מהיעד. ידעתי שאין ברירה, החיים חזקים מהכל. אמא אמרה שוב ושוב, "מה שמגיע לך יגיע אליך" נאחזתי במילותיה כטובעת הנאחזת בחבל הצלה והם ניחמוני. . אבא לקח את זה קשה. הוא לא אמר דבר, אך ראיתי עליו. לא ידעתי אם להמתין שמשהו יקרה, מה שלא היה נראה שמשהו יקרה, או להמשיך הלאה. החלטתי שבכל מקרה אני הולכת להיבדק. אין מצב שיגיע עוד שידוך שיפול על זה. אבא הסכים איתי. וכי היתה לנו ברירה?

לא ידעתי מה קורה אצל כבירי. העדפתי שלא לדעת ולא לשמוע. ההתעסקות וההתמסרות לעבודה מחד ותפילות ודמעות מאידך, עזרו לי להמשיך הלאה בחיים. אך עדיין לא הייתי מסוגלת להמשיך בשידוכים ונטלתי לעצמי פסק זמן.

למעשה אפשר לומר שהתייאשתי. לא התייאשתי מלהתחתן, התייאשתי ממשפחת כבירי. הבנתי, שממקום של כעס ורגשות שלילים, לא יכול לצאת משהו טוב.

אם היה מישהו שלא התייאש, זאת הייתה ריקי. מסתבר, ששדכנות היא מקצוע שדורש המון אנרגיות, כושר שכנוע ובעיקר לדעת איך לא להתייאש. בכל שבוע קיבלנו שיחה או שנים מריקי. "אתם רוצים שננסה ללחוץ שוב?" לא רצינו. "אולי יתאים לה הבן של עידן? או הנכד של הרב אביטן?" לא רצינו לא את עידן ולא את אביטן מה שלא הפריע לה לנסות את מזלה בשבוע הבא, עם דולב וביטון.

באותו יום, זה כבר היה מוגזם. אמא היתה בעבודה ולא יכלה לענות, אבא היה עסוק עם תלמידים ואני כהרגלי בעבודה, וריקי על הקו.
"אני באמצע עבודה, עסוקה נורא, תדברי עם אמא", לאטתי אל תוך הפומית ומיהרתי לנתק. מסתבר, שניתוקים דווקא ממריצים אותה והיא לא הפסיקה להתקשר. מהבית, מהנייד, ממספר חסום ואפילו מטלפון של השכנים.

"שירי למה את מסננת אותי? גם ההורים שלך לא עונים, זה דחוף!" ירתה במהירות של תת מקלע. ניסיתי לגמגם משהו על עבודה, זה היה מיותר כי גמגומי נבלעו בשטף הנהר. מה שהצלחתי להבין, זה שהיא צריכה שאכניס את המספר שלי לבקשת התאמה ב"דור-ישרים". הסכמתי, בלי לדעת אפילו למי, אולי עוד שידוך שלא מוכן להיפגש בלי בדיקה?! למי אכפת.

חזרתי מוקדם הביתה. רציתי להספיק להתארגן לחתונה של חברה. בדרך, שוב הטלפון רטט ושוב, זאת ריקי.

מסתבר, שבזמן ששני הצדדים התחפרו בשוחות, היא פעלה במרץ. מעל פני השטח הציפה אותנו בהצעות שונות ומשונות ובד בבד, הפעילה את כל התותחים הכבדים. היא דיברה עם ראש הישיבה של איציק ועם רב השכונה שלנו. הפעילה עסקנים ,מחנכים ופנתה למומחים. את איציק, מסתבר שלא היה קשה לשכנע לבצע את הבדיקה. אך אצל הוריו, היה עליה צריכה לקלף שכבות של דעות קדומות. גם הרב אביני היה מעורב בסיפור, איך לא? הוא הביא אותם לפגישה עם מומחה למחלות גנטיות שהסביר להם על החשיבות בבדיקות מוקדמות של "דור ישרים" גם לבני עדות המזרח, על כך שנישאות אינה מחלה, על כך שהרבה אנשים נשאים של מחלות. וגם אם שירי תימצא נשאית של C.F, או כל פגם גנטי אחר, זה לא יגרום ללידת ילדים חולים.

"אם איציק אינו נשא של מחלה ששירי נשאית שלה או להיפך, יש התאמה".
בסופו של דבר האמת הפשוטה ניצחה. נשא של גן פגום אינו חולה, וכן. גם בני עדות המזרח חשופים למחלות גנטיות. ואם רוצים שמה שמגיע יגיע, צריך לעשות השתדלות.

טוב שחזרתי מוקדם, כך יכולתי להתארגן לווארט שחגגנו באותו הערב.


ניתן לקבל מידע על בדיקות גנטיות המומלצות בהתאמה לכל העדות בדור ישרים, בטל': 02-6499888

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!