בבית או במלון ואולי במקום אחר? היכן באמת הייתן בחג?

פגשתי אותן במהלך השנים. לא את כולן בבת אחת, לפעמים באותה שנה, לפעמים שנה אחרי שנה. לפעמים אפילו סתם כך במהלך הקיץ או החורף – והשיחה התגלגלה לנושא. מדי חג פסח, כשאני נאנחת את אנחת הרווחה המיוחלת, זו שמגיעה עם כניסת החג, בזמן הדלקת הנרות, והישיבה הרגועה על הספה בסלון הביתי שלי, אני מוצאת את עצמי נודדת במחשבותיי אל כל אותן הנשים שפגשתי במהלך השנים האחרונות וחושבת מה עובר עליהן עכשיו.

על אלו שארזו את כל תכולת ארונות הבגדים שבבית ונסעו לבית מלון. עכשיו הן מן הסתם יושבות בלובי המלון, הגברים בבית הכנסת, הילדים הקטנים מתרוצצים בין מאות האורחים, מנצלים כל פינה אפשרית לעוד סוג משחק שלא נברא כמוהו קודם לכן. חלקן רגועות, יושבות ומשוחחות, ואינן נותנות דעתן על המתרחש סביבן. חלקן קצת לחוצות ורודפות אחרי הילדים המשתובבים – וחלקן מנסות לאתר את זו שתשגיח על שלה, שמא תספיק לנוח מעט לפני הסדר. הכל נראה שם כל כך מהוקצע ומכובד – בכל זאת בית מלון.

אני זוכרת ששוחחתי איתן, התעניינתי באמת – האם מדובר בהנאה? אין בכך כל טורח? אך מסתבר שיש אנשים שנולדו לכאלו חוויות ויש כאלו שלא.

"אני חושבת שזה גם עניין של גיל" – אמרה לי אישה נחמדה, היא עצמה כבת 55, את רוב ילדיה חיתנה, ועדיין יש לה ילדים רווקים בבית, אך היא חושבת שבית מלון ייתן לה את הרוגע שחסר לה בבית כשהיא מנקה, מבשלת, מארחת.

"אצלי מלון יוצר לחץ היסטרי" – שיתפה אותי אישה נוספת, כבת 30, אם לחמשה ילדים. "אם את נוסעת דרך מקום מאורגן, אז הלחץ הזה שהכל ידפוק כמו שצריך, שהחדר יהיה כמו שהזמנת, שהאוכל יהיה טעים, שהתוכניות יתקיימו. לא חסרים סיפורים. בתחושה, בראש, יש לי חוסר סדר מחופשת חג במלון – אבל אולי זו רק אני", אמרה מהורהרת.

אני נזכרת גם באלו שאינן מוותרות על הבית – כמוני. זקוקות לאווירה המוכרת, למקום שבו את יכולה לעשות מה שאת רוצה, מתי שאת רוצה, בלי לדפוק איזה חשבון מיותר או לנסות לחשב את צעדייך באופן כזה או אחר.

ואלו שמתארחות אצל ההורים או חברים, או בני משפחה. "ברור, כי פסח זה חג של משפחה", פוסקת באוזניי צעירונת, היא בת 23 ועדיין ללא ילדים". "ליל הסדר ללא המשפחה המורחבת – הוא לא ליל סדר אצלי", היא צוהלת. "כולם מתגייסים למשימה. נכון שזה לא קל, ויש את החודש של הניקיונות והקניות ואז לחץ הבישולים, אבל כשכולם יחד, ההורים, האחים, גיסים, גיסות, אחיינים, כל אחד מקבל תפקיד, וזה כיף. בסוף, כשיושבים כמו בני מלכים – מרגישים כמה היה שווה. ואין כמו אווירת חג בבית", היא מסיימת בפאתוס, ואני מנסה לדמיין, האם לאם המשפחה הגדולה הזו יש את אותן אנרגיות, או שמא היא כבר ממש מותשת.

"אני כבר 30 שנה מארחת, ולא מתכוונת להפסיק – כל עוד אלוקים ייתן לי כוחות", מחייכת לעברי אישה שאת גילה לא תספר לי, בלי עין הרע. "הילדים, הנשואים, והשנה יגיעו גם שני זוגות צעירים חדשים, שהם כבר נכדים", היא מספרת בגאווה ופניה שכבר יודעות קמטים, מאושרות. "נכון שזה אומר להיות רק בבית, והמון במטבח, אבל למדתי לעשות לעצמי את הסדר בדברים, ומתי לבקש עזרה, ולהקל עלי את העבודה אם זה בישיבה על כיסא גבוה, או פטנטים נוספים שאני מגלה מעת לעת. אבל זה האושר שלי, וזה מה שעושה לי טוב. לא מעניין אותי לנסוע, ללכת, לטייל, לראות. מעניין אותי להיות בבית עם המשפחה שלי – זו הנחת". היא אומרת בטון שאינו משאיר מקום לספק, אך לעומתה, כמה מפתיע, אישה שנראית כבת גילה, או לפחות קרובה אליה, שמסבירה כי היא מעולם לא ויתרה גם על ההנאות שלה. "אני מארחת בליל הסדר וכמובן גם בימי חול המועד, אבל יש גם יום שאני רוצה את השקט והחופש שלי – מותר לי, לא?" היא ספק קובעת, ספק שואלת. "אני טורחת עבורם ונותנת מעצמי, והם אחר כך ממשיכים לדרכם ולעיסוקיהם. אני חושבת שגם אני צריכה לפעמים לחשוב על עצמי ולמצוא את הרגעים שיהיו לי, לזוגיות, לשקט הזה שלנו".

אני מסכימה עם כל אחת שאני מדברת
איתה. שומעת, מזדהה, מבינה את המקום ממנו היא מדברת, ומבינה בעיקר, כי כשם שפרצופיהם שונים – כך דעותיהם שונות, ולכל אחד ואחת מאיתנו, יש את הדרך למצות את הטוב שיש לחג להציע לנו, ואין שום פסול בלמצוא את המקום המתאים לנו – כי אין מי שיעשה זאת במקומנו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!