פרשת שטייניץ: ההבדל בין פרטיות לפרהסיה

בשבוע שעבר קבלתי כאן על התקלות לא נעימה שאירעה לי עם התקשורת, כאשר הוזמנתי לדיון סביב העזרה לנזקקים בערב חג הפסח, וכנציג 'מפעלות הרב גרוסמן' סברתי לתומי שאשאל על מערך הסיוע לנזקקים בחג במסגרת הפעילות של 'חג שבע', וגיליתי לתדהמתי, שהדיון נסוב סביב השאלה: "מדוע הממשלה לא עוזרת". לא חשבתי שכל כך מהר, אזכה לעשות 'תשובת המשקל' בעניין ולקבל רושם אחר על התקשורת.

במוצאי השבת, בשעה מאוחרת בלילה, קיבלתי שיחת טלפון מאחד מעורכי התכניות הפופולאריות בישראל, המשודרת באחד מהאתרים המסחריים, ובפיו הצעה לבוא ולהתראיין בנושא 'חג שבע'. האמת, שהתלבטתי רבות. לא רציתי להיכוות שוב, אך משהבנתי שאוכל לגרום בכך לזיכוי הרבים, נעניתי בחיוב.

וכך, בבוקרו של יום ראשון עמוס הפקקים, מצאתי את עצמי בדרכי לאולפן שבמרכז הארץ, לראיון באותו נושא. כמובן שהכנתי את עצמי יתר על המידה, והגעתי די מוכן. ייאמר לזכותם של עורכי התכנית, שהם היו הגונים, והדיון אכן היה סביב הנושא שאליו הוזמנתי. הייתה לי הזדמנות לפרוס את סיפורו של מפעל 'חג שבע'. סיפרתי על אלפי המשלוחים, על אלפי המתנדבים, על רוח ההתנדבות ותחושת השליחות, וכן, גם על הצורך שלנו כחברה לתמוך בחלשים, לעזור ולהושיט יד מסייעת.

המסר בראיון היה אחד: ניתן להאשים את כולם בכך שיש עניים בישראל. אפשר להאשים את החברות הגדולות, את העשירים ואת הממשלה, אבל בשורה התחתונה, כל זה לא פוטר אותנו מהחיוב לעזור ולסייע לנזקק.

אשרי מי שמגיע לחג הפסח, כשמאחוריו עזר למשפחות נזקקות שיוכלו להסב סביב שולחן הסדר, כשהשולחן ערוך בכל הדרוש לחג. אינו דומה מי שיושב בליל הסדר לאחר שזכה שעוד משפחה בישראל תזכה לחגוג כמוהו, לבין מי שלא היה שותף במערכה, למרות אלף ואחד התירוצים.

ועד הרגע האחרון ממש, עוד ניתן לעזור ולסייע. גם בעל ההגדה, מזכיר בתחילת ההגדה את "כל דכפין ייתי וייכול". גם כאשר מתיישבים סביב השולחן, עדיין מצווים אנו להביט ימינה ושמאלה, לוודא שאין קרוב, שכן או נזקק הזקוק לסיוע לעריכת הסדר. למרות שאנו כבר בעיצומו של החג, ואולי זו קצת נאיביות להכריז "כל דכפין ייתי וייכול" (שאגב, לרוב דלת הבית סגורה...), אך בעל ההגדה רצה לעורר אותנו שלנתינה ולחיוב הסיוע, אין תאריך תפוגה.

הלקח מפרשת שטייניץ
בראשית השבוע, התפרסם ביטוי חמור של שר האנרגיה יובל שטייניץ, שגרמה לרבים להזדעזע. השרשטייניץ, איש פיקח ומבריק שעתידו לפניו, השתתף ביום השבת באירוע שבת-תרבות בחולון, והכריז כי הוא אוכל חמץ במהלך חג הפסח. הזעזוע לא איחר לבוא. מעניין שאיש לא הזדעזע מעצם השתתפותו של השר באירוע תרבות ביום השבת, שלבטח לא נעשה על טהרת שמירת השבת. אך בזה אנו כבר מורגלים רחמנא ליצלן.

בלהט התגובות, שכחו הדוברים הנכבדים כי לתקוף את האיש ברמה האישית, אין זה מן העניין. תעברו על רשימת חברי הכנסת והשרים, ולבטח תמצאו שם רבים ואחרים שאינם מקפידים על קלה כבחמורה בלשון המעטה. אז מה רוצים משטייניץ?

אני חושב, שההבדל הוא הפרהסיה. בבית הפרטי שלך תעשה מה שאתה רוצה. תאכל מה שתאכל, או אל תאכל מה שתאכל. אך ברגע שהדעה הפרטית שלך הופכת להצהרה בפרהסיה, או אז נוצרת תחושה של אי נוחות שגורמת לזעזוע ויש להוקיע את הדברים.

ברמה האישית, אני סבור שהאמירה הזו נאמרה כבדרך אגב, או כתשובה לשאלה מה דעתו על חוק איסור אכילת חמץ. מאוד ייתכן שמישהו לקח משפט ועשה כותרת, אבל דרך הסיפור הזה חשוב שיצא מסר, לכל העוסקים בצרכי ציבור, כי ציבור גדול מאוד במדינת ישראל רואה עצמו נפגע מאמירות כאלו. אנו חיים במדינה יהודית, והמינימום הוא שלא להצהיר אמירות מעין אלו. על מעשיכם בבית פנימה – אין אנו יכולים להתערב כלל וכלל. הפרהסיה חייבת להיות קודש קודשים.
בתקווה שהדברים יחלחלו ויגיעו למקומות הנכונים.

דרשת שבת הגדול
קוראי הנאמנים, לבטח יודעים כי בתקופה האחרונה אינני מתגורר בביתי עקב שיפוצים. מיד לאחר שעברתי לדירה שכורה, התברר לי כי באזור החדש בו אני גר, אין בית כנסת ברדיוס של קילומטר. מה עושים? בעצה משותפת עם מספר שכנים וסיוע של אנשים טובים, הוקם בית הכנסת בין לילה. כמובן מאולתר, אך בית כנסת.

ברצוני לשבח את ידידי רכז ארגון 'תקוות אחינו' בחדרה הרב יעקב שובע, על ההירתמות שלו לעניין, כשבמהירות רבה גייס את כל הנחוץ לצורך הקמת בית הכנסת.

אז יש בית כנסת חדש, ומגיעה 'שבת הגדול'. כידוע, בקהילות ישראל נהגו שרב הקהילה דורש דרשה לבני הקהילה ולמתפללי בית הכנסת. אם בכל השנה דרשה שבתית אורכת בממוצע עשרים דקות, הרי שבשבת הגדול מאריכים בדברי תורה, הלכה ואגדה בעניין הפסח, והדרשה הממוצעת עומדת על כשעה.

וכשהגיע ליל שבת, הבנתי שאני עומד למסור את דרשת 'שבת הגדול'. יכולתי להאריך ולהרחיב בדברים, אך רחמיי נכמרו על מספר מתפללים, שחלקם אף זכו בפעם הראשונה לדרוך בבית כנסת, ונתתי שם את דרשת 'שבת הגדול', המועמד לשיא גינס כ'דרשת שבת הגדול הקצרה ביותר'.
מה ניתן 'לדחוס' בחמש דקות?

וכך אמרתי: בשם החסידים שואלים, מה טיבה של 'יחץ', אחד מסימני ליל הסדר. נוטלים את המצה האמצעית, ושוברים אותה לשניים. מדוע? התשובה היא, שכידוע המצות שבהן משתמשים בליל הסדר, הינן מצות עגולות. עגול מרמז על העולם שהינו עגול ככדור. העולם זה טבע. את ליל הסדר אנו מקדישים להחדיר בתוכנו את העובדה כי אין בעולם טבע ומנהגו של עולם, אלא הכול בגזירת עליון. נוטלים את המצה העגולה המסמלת את העולם והטבע, ושוברים אותה. שוברים את גבולות הטבע. כל סיפור יציאת מצרים, עשרת המכות וקריעת ים סוף נועדו כדי להחדיר בתוכנו שאין טבע בעולם. הכול מלמעלה.

מדוע דווקא את המצה האמצעית? המצות מסמלות את "היה, הווה ויהיה". המצה העליונה היא "היה". הכי קל להאמין על מה שהיה. הכי קל לומר "יש אלוקים" כאשר מתבוננים על סיפור שכבר התרחש לפני עידן ועידנים. על העתיד, שזו המצה התחתונה, גם קל לומר שזה לא בשליטתנו.. אך מתי קשה לשבור את הטבע ולהכריז שהכול מלמעלה? בהווה! ברגע זה כשמשהו לא מסתדר, שמישהו פגע בך, הפסדת כסף, עברת משהו לא טוב - כעת לעמוד ולהכריז "הכול מלמעלה" זו הגדולה. המצה האמצעית מרמזת על ההווה.

זה מה שמוטל עלינו להכיר בכל רגע ורגע, שאין כאן טבע ומנהגו של עולם, אלא הכול מוכתב מלמעלה.

פסח כשר ושמח לכם ולכל בית ישראל.

הרב בן ציון נורדמן

לתגובות [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!