מלי הקטנה כבר לא תשיר השנה "מה נשתנה"

שני לילות הפרידו בין מלי הקטנה לבין ליל הסדר. בארון הבגדים בבית הורים, שמן הסתם כבר נקי לפסח, ודאי ניצבת שמלת החג החגיגית שאמא קנתה לה, בתוך הלחץ וההיסטריה של ערב חג. אולי זו בכלל לא שמלה – אלא חולצה וחצאית. אולי יש לה גם גרביים ונעליים שיתאימו לבגד. מלי הקטנה בוודאי ידעה לשיר "מה נשתנה", וחיכתה כמו כולם לשתות ארבע כוסות ולפתוח לאליהו הנביא את הדלת. מי יגנוב לאבא את האפיקומן? בטוח שהאחים הגדולים ישתפו אותה, או אפילו יוותרו לה כדי שגם היא תקבל את המתנה. אולי מלי אפילו חשבה כבר על מתנה שתבקש מאבא ואמא.

אבל את ליל הסדר, שיתקדש עלינו עם בואה של השבת הקרובה, מלי לא תזכה לחגוג. אמה תדליק נרות ולא תוכל לכבוש את הבכי. אפילו שבעה לא יספיקו לשבת על מלי כראוי. בעוד יומיים, הם יקומו מאבלם וילכו לשאול "מה נשתנה". מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שהלילה אנחנו צריכים לשבת לליל הסדר, לקרוא הגדה, להצביע על סימני הסדר ולספר על יציאה מעבדות לחירות, אבל העול על הצוואר רק עכשיו סגר את שרשרת הברזל הכבדה על משפחתה של מלי הקטנה. הקול שלה לא ילווה את אחיה, והבגד החדש שלה יישאר בארון, מיותם. הכל כל כך טרי, המיטה שלה בה ישנה לפני כמה שעות בלבד – אולי עוד אפשר להריח את הריח המתוק שלה על הכרית.

בזמן שכולנו נברך שהחיינו – מלי תהיה עטופה תכריכים בקבר קטן וחשוך.
בזמן שנאכל מרור – נשמתה הטהורה של מלי תרחף בשמים, תזהר מאושר – אבל למטה, בבית, ירגיש קר וחשוך, ואבא ואמא יעשו כל מאמץ להיות שמחים – כי בשבת אסור לבכות. וכולם יתגעגעו למלי. אמא רק תרצה לחבק, ואבא ירצה לברך, והאחים יבטיחו לא לריב איתה יותר – רק שתחזור.
אבל מלי לא תחזור עד תחיית המתים.

מלי בת ה-4, שיחקה ברחבת החניה הנמצאת תחת ביתה – מבצרה. בסך הכל שיחקו שם ילדים רבים. גם אחיה בן ה-10 היה איתה. רוב הילדים מהבניינים הסמוכים שיחקו יפה כדי שאבא ואמא יוכלו לסיים לנקות לפסח. אבל מישהו החליט להפוך את הרחבה התמימה הזו לעסק פיראטי ומסוכן. מסוכן כי הוא יכול להרוג. עובדה, הוא הרג את מלי.

שטפו שם מכוניות לקראת הפסח. ונער, כמעט עוד ילד בעצמו, כבן 16 בלבד, עלה על הרכב ונסע ברוורס – פגע במלי ובאחיה, וגרם כאמור, למותה.

אני מביטה בתמונות מהזירה. כמה תמונות שנכנסו בידיעה חדשותית אצלנו ב'בחדרי חרדים'. מלי היתה על מדרכה, לא על הכביש חלילה. אבל זה לא עזר לה, כי הרכב השיג אותה במקום בו ישבה. ליד אנשי ההצלה ניצבת עגלת בובות קטנה. האם זו העגלה שמלי שיחקה בה רגע קודם? אני לא יודעת. הלב מתמלא בצער ויגון, קשה להמשיך לעבוד ולנקות כששומעים כזו בשורה. אני מנסה לחשוב מה עובר על המשפחה שלה וכיצד יעבירו את חג הפסח – והתפילה והבקשה ליושב מרומים רק מתחזקת: תן לנו להרגיש בני חורין, כי לא נוכל עוד לשאת בצער הזה.

תנחומיי הכנים למשפחה, ושלא נדע צער.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!