הרוצחים הבאים של מוחמד אבו חדיר כבר פה

בערב פסח, כאשר עם ישראל מכין את עצמו בהכנות והתעלות לקראת הלילה המאיר את המחשכים, ליל הסדר, אנחנו שומעים שוב על הסיפור הלא-יאומן, הנורא והמזעזע: הרשעתו של התגלמות הרשע וההתאכזרות.

אברך נורמטיבי, יוצא ישיבות קדושות, שאיבד צלם אנוש והסית בני משפחה צעירים משולהבים לחטוף ילד ערבי להרגו במיתות אכזריות ומשונות, ובניסיון לברוח מאחריות ולהשיל מעליו את העונש המינימום המושת עליו. הוא הורשע ברצח ובחטיפה וקיבל מאסר-עולם וכו', וגם שותפיו הנאלחים נענשו בעשרות שנות מעצר.

איני רואה את 'הבנאליות של הרוע' במקרה זה, לא בפן האישי הפרסונאלי של הרוצח הנאלח והנתעב, אלא יש בזה סימפטום לתופעה הרבה יותר עמוקה ומזעזעת, שלמרות שאנחנו יודעים על קיומה ועל סכנותיה ההרסניות, עדיין הננו אדישים אליה.

גם אלו המכירים את עומק התופעה ושורשיה ההרסניים, בוודאי שלא נקטו את הצעדים החינוכיים הנדרשים כדי לטפל בה טיפול שורש ויסודי.

יצאתי למרכז העיר ירושלים, וחשכו עיני
במסגרת היותי עמית במכון "מנדל" למנהיגות חינוכית הייתי ב'ליל שישי' לפני שבועיים בסיור לילי מטלטל במבואות החשוכות של מרכז ירושלים, יחד עם המנהלים החרדיים של עמותת על"ם. זה היה קשה עצוב ומתסכל.

אתה רואה מלא צעירים בנים ובנות משתטים ומשתטות במקומות מיועדים לפורענויות, ומוכיחים לנו ובעצם אנחנו נחשפים לטרגדיה, ש-80% מהמבלים באזור הם חרדים או מבתים חרדיים, ושמדובר על כ-4000!!! בחורים ובחורות חרדים או מבתים חרדיים. מספר מזעזע לכל הדעות.

אתה רואה אותם בשלבי ההתפרקות השונים, הנפש והנשמה נקרעים. יש כמה נקודות אור, כמו עמותת על"ם הפועלת בברכת רבנים וגדולי ישראל ועוד שביבי אור כאלו ואחרים, אבל זה טיפה בים ההתרחשויות הגדולה במקום, בו בכל כמה דקות נדרשת התערבות משטרתית.

זה לא אירוע נקודתי חד-פעמי, אלא משהו המצביע על תופעה גדולה ורחבה...

המדריכים והמחנכים היקרים שמוסרים את נפשם להציל את הילדים הללו ולהחזירם לאיזה שהוא תלם, מצביעים על הנוטשים את החממה החרדית, היוצאים מהחברה החרדית, שרמת נטישת ערכי המוסר והבעיטה בכל הנורמות החברתיות היא אצלם בעוצמה גדולה ובביטויי התנהגות קשים ומטלטלים, וכי קשה לרובם להסתגל לנורמטיביות במשך שנים רבות ואם בכלל.

כלומר - בחורים ובחורות אלה שנפלטים ממערכות החינוך החרדיים, החד-גוניים, המוקפדים והנוקשים, מתפרקים לגמרי מכל הערכים האנושיים. לא רק פורקים עול תורה ומצוות, אלא ברובם נופלים לסמים להפקרות, לפשע ולעולם התחתון ר"ל.

יוסף חיים בן דוד, הנאשם המרכזי ברצח הנער מוחמד אבו ח'דיר, והאחיינים שלו – כמשל, הם מאותו נוער חרדי, יושבי הברזלים ברחוב רבי עקיבא בבני ברק וכיכר החתולות בירושלים, הם אותם נערים שפעילי "להבה" מאמצים לליבם ומלעיטים להם רעיונות אוויליים ונושאי שם שמים לשווא.

הם התוצאה של אותם ילדים חרדיים שבדרך ההתפרקות, ברגע שלא מצאו את עצמם במסגרת הישיבתית, אבדו צלם אנוש והתדרדרו לשפלות שאין למטה ממנו בעם ישראל.

מה שאנחנו צריכים לומר לבן הרשע, וגם לחכם
הנה הנה אנו מתקרבים לליל התקדשות חג הפסח, בו עם ישראל חוגג את חג החירות שלנו, וכבר נקבע להלכה שחייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, והציר הסובב את עניינא דיומא הוא "והגדת לבנך".

אנשי כנסת הגדולה חילקו את השיח: כנגד ארבעה בנים דיברה תורה.

בספרי ההגדה המצוירים, החדשים כמו העתיקים, החכם מצטייר כנער חרדי קלסי, בחור ישיבתי, א' מן השורה. הרשע מצטייר כמו נער פרחח, בכל דור הנער של הרחוב, והיצירתיות חוגגת טוב בדימויים.

לא כך רואים גדולי ההוגים במחשבת ישראל את המסר ואת האמירה המיוחדת של ההגדה בדמות ארבעה בנים. שכן עיקר היסוד הוא, שכל אדם מישראל, אף כלפי עצמו, צריך לשוות מול עיניו את ארבעת החלוקות הקיימות בבני אדם. להכירם, לחקרם, להגיע אל פשרם, לשמוע את שאלתם. וכבר אמרו בשם "המשגיח" רבי לייב חסמן, כי בכל אדם קיימים ארבעת הבנים. רגע הוא חכם, רגע אחר הוא רשע, רגע שלישי הוא תם, ורגע שלאחריו הוא אינו יודע לשאול.

הרש"ר הירש מסביר את התפקיד שנותן לנו כהורים - בעל ההגדה: יש לאב לדעת שיתכנו ארבעה בנים, כל אחד ושאלתו, וחשוב מכך: כל אחד ותשובתו! וחובת האב לאבחן את הבן לפי שאלותיו, תכונותיו ומעשיו, ולהתאים לו את ההתייחסות והתשובה, ככתוב: "חנוך לנער על פי דרכו", ואז "גם כי יזקין לא יסור ממנה". מה שאין כן אם יכפו עליו חינוך שאינו כדרכו, לא יחפש אלא כיצד לפרוק עולו ולסור ממנו.

הרש"ר הירש הולך כדרכו, ומוכיח מדברי הכתוב ודברי חז"ל, שאילו היו משכילים לחנך את עשו על פי דרכו, לא היו מופתעים בהתבגרו, כאשר בעט בכל. היו מחנכים אותו להטות שכם לעבודת ה' על פי דרכו, והיה כורת ברית בחרבו עם יעקב השוקד על תלמודו להחזיקו ולגונן עליו, ומי יודע איזה שינוי היה מתחולל עקב כך בקורות הימים.

כל הארבעה - בנים הם, עלינו להתייחס אליהם כבנים שלנו. גם "הבן הרשע" - "בן" הוא. עם בנים לא מתנצחים, את הבנים מכוונים, מיישרים, מיידעים, מלמדים.

עלינו לפתח שיח חינוכית עמוקה יותר, מגוונת יותר, מכילה יותר, ומעתה נאמר לבן הרשע שבקרבנו, בתוך עצמינו: מי אתה? מה בוער בנפשך? מדוע אתה יורה חצים ובוחר בהתרסה? ממה אתה פוחד? במי אתה נלחם? מה גרם לך להתנכר, להוציא עצמך מן הכלל, מכולם?

הבן הרשע נוטש את דרך היהדות, ושאלותיו הם התרסה ולגלוג, הטחה, שאיננה באמת מצפה לתשובה. הוא מתיימר להיות אובייקטיבי, ומגדיר כאידיאל את היותו "חסר בית" רוחני, בעוד היהדות הייתה מאז ומקדם ביתו ומבצרו של היהודי עלי אדמות, הנותנת לו משען במצוקותיו ומחסה בעתות צרה.

אתה בז לבחירה הזאת, בן יקר, מפני שהורגלת לבחון הכל במבט חיצוני, אך בעומקם של דברים חביב האדם, נושא צלם אלוקים, מכל הבריאה, ומיוחדים ישראל מן האומות, שניתן להם כלי חמדה.

צר לנו בן יקר על כי בחרת לירות בנו חיצי רשע, היינו שמחים אילו היית שואל ולא מתריס. כל שאלות שיש לך, בננו, שאל. ואף על פי שבחרת שלא לשאול אין אנו חוששים לך. איננו חוששים מפני שאם העבודה שלנו כל כך מקוממת אותך, אות הוא לכך שאינך בן אדיש.

אולי ציפית מעבודת ה' למשהו אחר, ובכל זאת עוד תאמין ותרגיש. כיון שאינך חושש להחציף פנים ננהג בך בשמאל דוחה ונכהה את שיניך, אך כל זה מבטא את ביטחוננו בך. בטוחים אנו שלא תיטוש לנצח את דרך התורה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!