קימחא דפיסחא בסאבווי

ישנם רגעים שאתה חש תחושת החמצה, שאתה מבין לעומק הלב את דברי חז"ל "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה".



כך אוספים כסף בניו יורק


זמנים שבהם אתה מבין שהרכבת נוסעת הלאה ואפשר בקלות לפספס את ההזדמנות לעלות עליה. כמו שחשתי בעת נסיעה בסאבווי – הרכבת הניו יורקית בדרך לפגישה שאולי תוליד בניית בית כנסת בקיבוץ שדה נחמיה.

בעיצומה של נסיעה ברכבת עמוסת נוסעים מכל הסוגים והצבעים נכנסו לקרון חבורה של צעירים עם כלי נגינה שנעמדו במרכז הקרון והחלו לנגן ולשיר, וכל זה כמובן בשביל הפרוטות שייזרקו אליהם בתום השיר.

המראה היה מעורר רחמים לכל הדעות ובראש שלי חשבתי שזה מתאים לשכבה הנמוכה בציבור האמריקני. ההפתעה הגדולה חיכתה לי דווקא כשניסיתי בתום ה"הופעה" שלהם להודות להם, באנגלית, ואחד הבחורים שכנראה זיהה צליל ישראלי, הגיב – "זה בסדר, אני מראש העין".

הצביטה הזאת שקיבלתי בלב לנוכח הנער הישראלי שבוודאי נסע עם חלום גדול "לעשות מיליונים" בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ומוצא את עצמו פושט יד ברכבת של ניו יורק, גרמה לי תחושת חמיצות.

אבל רגע אחרי שהבחור נעלם בקרונות העמוסים של הרכבת חשתי גם החמצה שלא הספקתי לקשור אותו ל"חברותא". למשהו שייתן לו טעם וערך. כי מעבר ליד הפשוטה היו גם עיניים תוהות שמחפשות תוכן, שמבקשות נחמה.

ואם באפשרויות בלתי מוגבלות עסקינן, אז הנה נקודת אור שהצליחה להפתיע אותי בהחלט. נאמר זאת כך, הדבר האחרון שהייתי מצפה למצוא בתוך כל ההוויה החומרנית של "מנהטן" על כל אסוציאציות שהשם הזה מעורר, היה השלט הקטן ומחמם הלב הזה – "ישיבה קטנה ד'מנהטן". אין ספק, מעט מן הרוח דוחה הרבה מן החומר!.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!