הסטודנטיות שאלו: מה ההבדל בין גדולי ישראל?

1.
הציבור החרדי מעורר עניין רב גם בערב פסח תשע"ו.

לסטודנטיות של המכללה לחינוך 'אורות' ביישוב אלקנה, שהתכנסו ליום עיון בנושא "ריבוי זהויות ותרבויות בדור הגאולה", היתה אפשרות בחירה בין חמש סדנאות בנושאים שונים ומגוונים. למרות זאת, הכיתה שנבחרה עבור ה׳סדנה׳ שהעברתי – צוהר לעולם החרדי (אין קשר לארגון הידוע) – היתה עמוסה בבנות הציונות-הדתית, בעיצומן של הלימודים לקראת צאתן לשדה החינוך וההוראה.

ניכר היה שהן באו לשמוע, גם אם לא להסכים. הן הביעו עניין, שאלו שאלות והתייחסו בכבוד רב לגדולי התורה ולעולם התורה שהיו במרכז ההרצאה. הצגתי בפניהן את הסרט המרשים שהפיקו אנשי ועידת 'דגל התורה' השלישית, ובו תמונת מצב (חלקית, יש לומר) לעולם הישיבות והכוללים של ימינו. הן התרגשו למראה צלילותו ושמחת חייו של מרן ראש הישיבה הגראי״ל שטיינמן שליט"א בשעה שמשיב לשאלות ראש כולל ו'גביר' אמריקני.

מספר ראש הכולל: ישבו איתי ביחד כמה 'גבירים', כדי לראות איך אפשר לעזור לכולל.

"יש להם כסף?", שואל הגראי"ל.

כן.

"אז מה הפירוש מה עושים? מוציאים מהכיס כסף ונותנים..."

זה קשה להם.

"נכון, הכסף נעשה חלק מהבשר שלהם..."

לאחר-מכן פונה ראש-הישיבה לגביר אמריקאי: "אנשים מפחדים לתת יותר מ'חוֹמֶשׁ' לתורה. לא צריך לפחד. אין מה לפחד!".

הגראי"ל מקריא לנדיב מתוך כתבי החפץ חיים, הכותב בשם ה'שיטה מקובצת' כי לצרכי תורה מותר לתת יותר מחומש. "דאס איז א געשעפט! זו עסקה!", מסכם הגראי"ל.

אז כמה צריך לתת? שואל הנדיב.

ראש הישיבה משיב באומץ: "אני לא יודע כמה יש לך... בעסקה צריך לתת חצי מהרווח. תרוויח 10 מיליון דולר? תן 5 מיליון דולר לאברכים!".

ובזכות זה הוא יצליח יותר? שואל רבי יצחק לוונשטיין זצ"ל, נאמן-הבית הבלתי נשכח, בניסיון 'להוציא' מראש-הישיבה 'הבטחה' בשביל ה'גביר'.

"אני לא יודע", משיב ראש-הישיבה. "אני לא צריך להבטיח כסף, אני צריך להבטיח עולם הבא! העיקר הוא עולם הבא!".

2.
הסטודנטיות נהנו לא רק מדברי ראש-הישיבה, אלא גם מהתמונות המרשימות של רבבות האברכים והבחורים השוקדים על תלמודם במבחר היכלי הישיבות והכוללים ברחבי הארץ, עד שכמה מהן שאלו: מדוע לא רואים כאן גם תמונות של תלמידי ישיבות 'מרכז הרב' ו'הר המור'?

ההרצאה שלנו, הזכרתי להן, עוסקת בעולם החרדי...

מעבר לשאלות השגרתיות במפגשים מסוג זה על מקומו של הציבור החרדי בצה"ל ומדוע החרדים לא מסכימים עם ההשקפה לפיה המדינה היא 'אתחלתא דגאולה', התווספו שאלות חדשות ומפתיעות, כמו למשל: מה באמת ההבדל בין הרב שטיינמן לרב אויערבאך?

האמת, הופתעתי מהשאלה. ניסיתי להסביר ככל שידי מגעת, אבל שוב התחדד לי עד כמה אנו חשופים. נכון, יש מחלוקות, חלקן בלתי-נמנעות, אבל צריך לזכור: רואים אותנו, מביטים עלינו כמודל. האחריות מחייבת, בואו נכבד.

סטודנטית נוספת שאלה: בפועל, עולם הערכים שלנו קרוב הרבה יותר למגזר החרדי מאשר למגזר החילוני, אז מדוע קיים ריחוק גדול כך-כך?

ניכר היה כי כאבה כן, אמיתי.

חברתה השיבה לה: ״עם יד על הלב, גם הציבור שלנו, הציבור הדתי-לאומי, אשם בריחוק שנוצר״.

לסיום נשאלתי מה לדעתי הציונות-הדתית צריכה ללמוד מהציבור החרדי?

השבתי: אהבה והערצה לתורה ולומדיה. בקרב הציבור החרדי, גם מי שלא זוכה שתורתו תהיה אומנותו, יודע כי זהו הערך הנעלה ביותר.

אחר-כך, בדרך חזור, שאלתי את עצמי, עם יד על הלב, האם אנחנו באמת יודעים להעריך תורה, כפי שאנו מצפים מציבורים אחרים? נזכרתי בדוגמה קלאסית ששמעתי פעם: החלטתם לערוך בבית שמחת שבע ברכות לאחד מבני המשפחה ואתם זקוקים ליד מסייעת להביא כיסאות ושולחנות מהגמ"ח השכונתי. ממי תבקשו עזרה, מהבן המשמש כעורך-דין? ("לא נעים להפריע לו, הוא בטח עסוק") או מהבן שחזר מהישיבה/ כולל וביטל 'סדר' רק כדי להגיע לשמחה? אז האם באמת אנו מעריכים תורה?
בתשובה לכמה מהשאלות שנשאלתי, נזכרתי בסיפור על סבתא-רבתא שלי, הרבנית רחל קוק ע"ה מטבריה, וכיכרות הלחם.

פעם, למחרת יום הכיפורים, הבחין נכדה כי בפתח בניין ישיבה הסמוך לביתה, מונחים ארגזי לחם. מחלק הלחם שכח כי בין-הזמנים החל ואין איש בישיבה, והביא כמנהגו יום יום כמאה כיכרות לחם.

מיד הרימה טלפון למנהלת הישיבה. "צריך לדבר עם המאפייה, שייקחו חזרה את הכיכרות". "ואם לא ירצו", הוסיפה, "אני אקח שני כיכרות".

ברגע הראשון, דבריה העלו חיוך על פני בני-המשפחה. וכי מה יועיל לקחת שני כיכרות כאשר מאה כיכרות מונחים לפנינו? לאחר זמן, הבינו כלל גדול: כל אדם יכול לפעול כפי יכולתו, ו'לא עליך המלאכה לגמור'. לעתים, מגודל המלאכה, אנשים מתייאשים מראש. אם כל אחד היה פועל מעט, מבלי להתחשב בגודל המלאכה, היו נעשים יחד דברים גדולים ונצורים.

כל אחד יעשה משהו למען המטרה. איש את רעהו יעזורו, ולאחיו יאמר חזק.

3.
החומרות ההלכתיות הנהוגות הלכה למעשה בבית בריסק מתוך חרדתם לקיום ההלכה בשלמותה, הפכו לשם דבר. מספרים על מרן הרב מבריסק (הגרי"ז) זצ"ל שלא היה מברך בלילה ברכת 'המפיל', מחשש שלא יירדם וברכתו תהיה לבטלה. ואם כך היה בימים של חול, על אחת כמה וכמה בתקופת ניסן, העשירה במצוות. מי לא שמע על מצות-היד ה'שחורות' של בריסק: כל מצה נאפית בנפרד ונשארת זמן רב בתנור, עד להשחרתה. עוד כהנה וכהנה חומרות והידורים, כיד ה' הטובה על ה'בריסקער'ס'.

גם הגאון רבי מאיר סולובייצ'יק זצ"ל, בן-הזקונים של הרב מבריסק שהסתלק מעולמנו בשבוע שעבר, שמר על מסורת החומרות לבית בריסק, אך חודש ניסן במחיצתו לא התבטא אך ורק בלחץ מפני קיום המצוות כהלכתן – המכונה 'נֶערְווין' בפני העם – אלא בדרך נוספת ומיוחדת.

בימי ה'שבעה' סיפרו בניו יבדלו-לחיים-טובים כי שמו לב לדבר מה מעניין. מדי שנה, החל מראש-חודש ניסן, הפכו תפילותיו ארוכות ונרגשות יותר מכל ימות השנה: בדמעות, בתחנונים, בדביקות.
כשנשאל לפשר הדבר, הסביר להם: "החודש הזה, עשיר במצוות: חמץ, מצה, ליל הסדר על מגוון מצוותיו, שמחת יום טוב, חול המועד. כל שנה, אני ממש חרד מחשש שמא לא אצליח לקיים את כל המצוות בהלכתן. אין זה עניין של מה בכך. נכון, מוטלת עלינו החובה להתאמץ בהידורים וחומרות, אך זה לא מספיק. אני מתפלל לקב"ה שיעזור לי במשימה, שנזכה לקיים את כל מצוות החג כהלכתן".

בתפילותיו הזכות בימי ניסן, הוכיח רבי מאיר כי ה'חומרות' שנהג אינן בגדר 'מצוות אנשים מלומדה', אך ורק מתוך מחויבות למנהגי בית אבא, כי אם מתוך אהבת השם ויראתו והרצון לקיים את מצוותיו בשלמות. גם מי שלא נוהג כשיטת בריסק, יכול להתפלל ולשאוף לכך.

כל ירושלמי ראה את ר'-מאיר בענוותנותו, מְהַלֵך בצדי דרכים ברחובות זכרון משה וגאולה. כל מי שפתח עמו בשיחה, גילה לפניו הארת-פנים, נעימוּת-הליכות, וחיוך תמידי – רחוק מאד מתיאורי האגדות על הבריסקער'ס הלחוצים תמיד.

דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת.


*טורו השבועי של שלמה קוק מתפרסם בשבועון' כל ישראל' ובאתר 'בחדרי חרדים'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!