איפה ראשי הישיבות שתלמידיהם מעשנים סמים?

התאריך: יום חמישי ("ליל שישי"). כח' באדר-ב' תשע"ו. 7.4.16.
השעה: 23:00.
המקום: מרכז ירושלים. "ירושלים של מטה".
האירוע: יציאה לסיור לילי במחוזות ה"בילוי" הירושלמיים של נוער חרדי ונוער מבתים חרדיים.

הנוכחים: מספר עשרות אנשים העוסקים בנוער חרדי נושר ובנוער חרדי בסיכון. כולם חברי ארגון "ע.נ.ף.", ארגון חרדי המאגד את האנשים והמוסדות העוסקים בתחום הנשירה והמניעה. חלקם ירושלמים, המכירים את המקומות היטב, רובם מערים אחרות.

מדריך ומנחה הסיור: הרב צביקה נברוצקי שהוא מדריך ב"יחידה למתבגרים" של עיריית ירושלים, ומדריך התמכרויות ב''רטורנו' - "המרכז לגמילה מהתמכרויות והעצמה" שהוקם ומנוהל ע"י הרב איתן אקשטיין. הסיור היה מאלף, מחכים ומלמד, אבל עצוב! מאד עצוב!!

בכל מקום ובכל פינה. בכל אתר בילוי ובכל מזללה. בכל באר מואר קלושות ובכל מאורה חשוכה למחצה. בכל בית קפה ובכל בית מרזח אפלולי ואפוף עשן. בכל אלה רובצים עשרות עשרות נערים ונערות, בחורים ובחורות, שחזותם ובגדיהם מעידים עליהם שחרדים הם או שניכר עליהם ממרחקים שמבתים חרדיים הם.

האלכוהול נשפך כמים, שיכורים מתנדנדים בהליכת "זיג-זג" אפופת אדי אלכוהול או שרועים על המדרכה. האויר ספוג ריחות מתקתקים העולים מסיגריות או מנרגילות בהן לא טבק הוא חומר הבערה, אלא חומרים אחרים לגמרי. מספר השוטרים המוצבים בכל פינה ובכל קרן רחוב, מעיד כאלף עדים על הסיבות האלימות והעגומות שבגללן הציבו אותם שם.

אחד מרכזי הנוער הירושלמיים אומר, ספק לעצמו ספק לחבריו: "מוזר, ריק פה היום". ואז, פתאום, "נופל לו האסימון", ברור ש-ריק! כלומר, אמנם יש כאן הרבה מאד נערים ונערות בחורים ובחורות, אבל ביחס ל"ליל שישי" רגיל באמת די ריק. והסיבה? פשוטה, אבל משמעותה מצמררת, "בין הזמנים התחיל", כל תלמידי הישיבות עזבו אותן ונסעו לבתיהם. במילים אחרות, חלק ניכר מאד מגודשי הרחובות, המזללות, מאורות הסמים ובתי המרזח, הם בחורי ישיבה רגילים לחלוטין. בכלל לא כאלה המוגדרים "נושרים", וכשהם נוסעים הביתה ל"בין הזמנים", האיזור ריק יחסית לשבועות "אמצע הזמן".

יצויין, שבתוך כל החושך הזה פגשנו כמה נקודות אור נוצצות.

פגשנו את הרב משה פלג, המייסד והמפעיל של "שורשים". יהודי נמרץ, חסיד קרלין, המחזיק על חשבונו במאמצים כספיים אדירים ובחובות גדולים, מעין מרכז מוזיקה אליו מתאספים שוחרי מוזיקה יהודית ושרים ומנגנים שעות, וגם כמה דירות בהן גרים כאלה שירדו מן הדרך והוא מסייע בשיקומם (ובמילה "שיקומם" אין הכוונה להחזירם ל"שטייגן" סוער בסדר א' בסוגיית "תקפו כהן", אלא ליצור מהם בני אדם "מן הישוב", החיים חיים נורמליים של בית-משפחה-עבודה-קביעת עיתים לתורה).

פגשנו את אורן אסולין המפעיל את "הזולה של חצרוני", סוג של בית קפה-באר, בו מקבלים הנושרים או הנושרים-שבדרך, יחס חם, מוזיקה יהודית וחיזוק.

פגשנו את אנשי עמותת "ע.ל.ם." המפעילים ניידת המוצבת באיזור בסופי השבוע, ומהוים אוזן קשבת לנערים ולנערות לפריקת מצוקות ולסיוע. (הם העידו באזנינו ש-80% מהמבלים באיזור הם חרדים או מבתים חרדיים, ושמדובר על כ-4000!!! בחורים ובחורות חרדים או מבתים חרדיים. מספר מזעזע לכל הדעות).

ופגשנו את הרב איתמר טעפ, המנהל את מרכז "בר-דעת", שהוא מעין מועדון בו ניתן לשחק ולנגן ואליו "נשאבים" בחורי ישיבות. שם הם מקבלים, חום, איכפתיות, אוזן שומעת, כתף להשען עליה בשעת הצורך, הדרכה וגם הכוונה לעליה מחודשת על דרך המלך.

אבל כל אלה הם כאצבע בסכר, והם אינם מצליחים לעצור את הזרם הגואה והשוטף בחזקה.
ושלא תהיינה אי הבנות, התופעה מתרחשת בכל הארץ ולא רק בירושלים. אלא שבירושלים, בגלל הריכוז הגדול מאד של חרדים המצויים במרחק קטן מאתרי בילוי חילוניים, ובגלל הריכוז של הרבה מאד ישיבות וסמינרים, התופעה גדולה מאד, מרוכזת מאד והמונית מאד.

ואתה תופס את ראשך בשתי ידיים ושואל את עצמך: "רבש"ע, איפה כולם?? איפה הרבנים?? איפה המחנכים?? איפה הפוליטיקאים?? איפה ההנהגה?? איפה העסקנים?? איפה כנסי החירום המתוקשרים בבתיהם של גדולי ישראל?? איפה מערכת החינוך?? איפה כל אלה שתמיד מדקלמים ש"החינוך הוא הכי חשוב, ובנוער תלוי כל עתידנו"?? איפה מבעירי הככרות, הפחים והרמזורים, הזועקים "שמד!! שמד!!" או פותחים ישיבות "מהר"ם מרוטנבורג" מאולתרות אפי' על בחור אחד שנעצר או על בחור שהתגייס לצבא גם אם זה למסלול חרדי מוקפד וסטרילי, שהוא נקי וטהור פי אלף ממחוזות ה"בילוי" הללו?? למה כאן לא נשמע קולם?? וכי הם בטוחים שבניהם ובנותיהם לא נמצאים שם??

איפה כל זועקי קריאות הגנאי ומלביני הפנים ברחובה של עיר על כל מי שרק נדמה להם שהנהגותיו אינם תואמות עד קוצו של י' את אורחות חייהם כפי שהם קבעו?? מדוע אינם מפגינים מול מאורות הריקבון והשחיתות?? איפה ראשי הישיבות שתלמידיהן גודשים את רחובות הסמים והאלכוהול?? האם הם בכלל מודעים לצורות הבילוי של תלמידיהם?? ואם לא, איך זה שאינם מודעים לכך?? מדוע כל המערכת לא עוצרת את העיסוק בכל הדברים הפחות חשובים שמעסיקים אותה ומדוע אינה מתפנה לדון יומם ולילה רק ב-איך למנוע מהנוער הזה "לרדת מהפסים"?? האם המערכת בכלל מודעת למה שמתחולל מתחת לאפה?? ואם כן, האם זה מעניין אותה בכלל??

איפה התקשורת החרדית?? מדוע היא מסוגלת לעסוק במשך שלושה ימים בדיונים מפלגתיים "כבדי משקל" על "למי-מגיע-כמה-נציגים-ומי-עשק-את-מי-ואנחנו-לא-נוותר-להם-ואל-תנסו-אותנו-והצחקתם-אותנו-ואל-תאיימו-עלינו-באקדח-ריק-מכדורים-ונראה-אתכם" וכו', ובשאר ימות השנה דנה בלי הרף בפוליטיקה ובפוליטיקאים, אבל לא מקדישה אפי' לא יום אחד בשנה או בשנתיים לבעיה האיסטרטגית של הנשירה והגורמים לה?? איך זה שהמפלגות/העיתונים/העסקנים מסוגלים להקדיש זמן ואנרגיות על מאבקי קרדיט קטנוניים, אבל נושא שמאיים על החברה החרדית כולה, נושא המוגדר על ידי העוסקים בתחום, כמעט כ"אין בית אשר אין שם מת", זוכה להתעלמות רבתי?? איך זה שהסמינרים מקדישים אינספור שעות ושיחות ונאומים ודרשות על "איזה-גרביים-וכמה-דנייר-אסור-או-מותר-וזה-"רחובי"-וזה-לא-"רחובי"-וכפתור-וקוקו-ופזור-ואסוף-ועגיל-ו"סרגל צניעות" וכו' וכו' וכו', בו בזמן שרבות מתלמידותיהם עסוקות בדברים אחרים לגמרי וירודים הרבה יותר, ב"ירושלים של מטה"??"

אנחנו עסוקים בויכוחים טיפשיים האם יש "התפרקות" או אין "התפרקות". כן "מחוז חרדי" לא "מחוז חרדי". כן מפקחים עם תואר שני או לא מפקחים עם תואר שני. אנחנו עסוקים בפוליטיקה. ב"שוינאים" וב"מחבלים". ב"פלג ירושלמי" וב"פלג נורווגי". בויכוחים ילדותיים על "מי ישלוט?" ומי יפרסם מה באיזה עיתון? בקצבאות. בתקציבים. בגאוה ילדותית על חבר כנסת זה או אחר ש"הכניס להם". ובגאווה, אולי לא ילדותית אבל בודאי לא בוגרת, על "השר הכי פופולרי והכי אהוד" שהוא "משלנו". אנחנו עסוקים בויכוחים על מחנאות. במוסדות חינוך ש"לא מקבלים את 'אלה', כי אלה לא יכולים ללמוד עם 'אלה'. לא גזענות חלילה. רק עניין של מנטליות" (או של השקופע). ובינתיים, "אלה וגם אלה" נושרים להם ממחנינו. ואנחנו? עיוורים כחפרפרת. מגששים כסומא בארובה ולא רואים את מה שבועט לנו בפרצוף.

במקום לזעוק "יהודים, העיירה בוערת!!!" ולהתחיל במאמצי הכיבוי, אנחנו רוקדים לצלילי התזמורת או עסוקים בקניות ובמריבות קטנוניות.

הגיע הזמן שהמערכות החינוכיות החרדיות תתעוררנה מהאשליה ש"אצלנו-הכל-מוצלח-והחינוך-שלנו-הטוב-ביותר-וכולם-נפלאים-ותלמידי-חכמים-ובנות-צנועות-ויופי-ונהדר".

נכון, החינוך החרדי טוב עשרת מונים ממערכות חינוך אחרות, אבל בצוק העיתים גם בו נבעו פרצות והבעיות גדולות וגדלות מיום ליום. טמינת הראש בחול והתעלמות מהבעיות לא תועיל, אלא רק תחריף את המצב.

הגיע הזמן לכינוסי חירום של אנשי חינוך, בראשות גדולי ישראל ובלעדיהם. כינוסים שיעסקו בסיבות לנשירה, בדרכים למנוע אותה ובדרכים להציל את מי שכבר נשר. (ולא! הטלת איסורים נוספים על "מחשב-אינטרנט-סמארטפון-אקדמיה-ערבי שירה", לא תעזור בנושא הזה. גם לא "סרגלי צניעות" לבדיקת אורך החצאית).

הגיע הזמן לגיוס חירום של כל מי שבידו לסייע, אם ברעיונות, אם בעצות ובהכוונה, אם בתקציבים, אם בידע מקצועי או/ו בכל צורה אחרת, ולהתחיל לטפל טיפול שורש מעמיק, מהיסוד, בבעיה. יש מספיק אנשים טובים בעלי ידע, נסיון, יכולת, וכישורים, שיוכלו לעשות זאת.
וגם הגיע הזמן להקים "סיירת הורים" שתורכב מהורים מתנדבים שתסיירנה בלילות המועדים לפורענות במוקדים המועדים הפורענות הללו (המכונים "מוקדי בילוי"), גם ע"מ למנוע בעיות של סמים, אלכוהול, פשע ואלימות וגם ע"מ לנסות לשלוף מבור התחתית הזה את מי שניתן להציל ולשקם.

לכן, אני פונה מכאן לכל מי שעוסק בתחום, ממנהל מוסד ועד רכז נוער, מקב"ס ועד מדריך רחוב, מ-חונך ועד מטפל וכד', אם אתה מעוניין להצטרף לארגון "ע.נ.ף.", אנא! שלח מייל לכתובת: [email protected] וננסה להקים ביחד את "פרוייקט ההצלה" החיוני הזה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!