פנקס השידוכים של שירה - יש התאמה? מבוסס על סיפור אמיתי

את מספר הטלפון שירה כבר ידעה בעל פה. מזה כמה ימים היא מחייגת את המספר והריטואל קבוע. קול אדיב מצידו השני של הקו מבקש קוד, היא מוסרת אותו וממתינה מספר דקות. ואז הקול האדיב חוזר עם התשובה: "עוד אין תוצאות".

זהו היום הרביעי, היא מחייגת את המספר בעיניים עצומות. מעברו השני של הקו נשמע צליל חיוג ארוך, שנדמה כנצח. ככה זה כשמצפים לשיחה חשובה.כל שנייה, נדמית כנצח.
"שלום, מה המספר בבקשה?!" שאל הקול המוכר.

"כן..4532FDA9987." ירתה את הקוד והמתינה לתשובה. שפתיה מלמלו פרקי תהילים וליבה הלם במהירות.פעימות ליבה התחרו עם תקתוקו של השעון ונקישות המקלדת מצידו השני של הקו.
שירה לא שמעה את התשובה. אגודלה גישש אחר המקש האדום, אך לא היה בכוחה ללחוץ על מקש הניתוק. פניה החוירו והיא צנחה חזרה באפיסת כוחות.
הטלפון השחור נשמט מידיה נחבט ברצפת החדר וצליל הפלסטיק הפוגש ברצפה, נשמע בכל רחבי הבית.

****

שירה אזרזר באה ממשפחה טובה.
אביה, בעל משרה תורנית מכובדת בישיבה במרכז הארץ ואמה, משמשת כמנהלת סמינר נחשק. כזה שעומדים בתור כדי להתקבל אליו. שירה. כמו כל אחיותיה, למדה בסמינר הזה ולא בשל העובדה שאמה מנהלת. שמה יצא למרחוק כתלמידה מצטיינת ובעלת מידות טובות.
עוד לפני שסיימה את חוק לימודיה בהצטיינות, החלו לזרום הצעות שידוכין רבות. הבריות היו אומרות: "שדכן או שדכנית, שהשם שירה אזרזר לא הופיע בפנקסיהם, מומלץ להם לעשות הסבה מקצועית" שירה היתה פאר הסמינר, שמעה הולך לפניה ושמה הטוב הגיע לכל מי שנמצא בפרק האיש מקדש.

וכך היו באים והולכים. השמות היו עולים, חלקם חוזרים כלעומת שבאו וחלקם, הבשילו לכדי פגישה אחת, או שתים. ולא יותר. כך עברו להם מספר שנים. בריטואל די קבוע. השדכן מתקשר, השמות עולים, חלקם נדחים על הסף וחלקם אינם מגיעים אל הסף. הצד השווה שבהם, שהם נדחים. היו שדכנים שניסו את כחם להעלות שמות שכבר עלו בעבר. "נו אולי אפשר לתת צ'אנס נוסף?" אך לשירה היה פנקס שבו היו רשומים שמות המועמדים ולצד כל שם, הערה קצרה.
"אלי מועלם-נמוך" "שמוליק כהן מרכסים- סתמי" "קובי בלול- חסר שאיפות", "איתן נחמיאס-קליל" וכן על זה הדרך.

"זה לא ששירה בררנית" היה אומר אביה בכל שיחה. "היא פשוט יודעת מה היא רוצה מעצמה". ובאמת, לשירה לא היה קל. היא רוצה בכל מאודה להתחתן, ובזמן שחברותיה היו מטופלות בזאטוטים, המשיכה את חייה ומלאה אותם בתוכן ובהישגים.

בעבודתה כמחנכת באחד מישובי הפריפריה, צברה הישגים מרובים. כמו בכל דבר שנגעה בו, גם את עבודתה הצליחה לעשות בהצטיינות יתרה, שלא נעלמה ממנהלי המחוז. ולאחר תקופה קצרה, מונתה למפקחת על הכיתות הנמוכות. מעבודתה שאבה סיפוק רב והיא מלאה אותה בימים ובשעות שבין פגישה לפגישה ובין שדכן לשדכנית.

שירה בת 25. בשבוע שעבר התקיימה חתונתה של בלהה שיינקמן- החברה האחרונה מהכיתה. כולן היו שם חוגגות ושמחות. גם שירה. הראתה פנים שוחקות לכולן, גם לאלו שדאגו לברך אותה "בקרוב אצלך" ושאר איחולים שנוהגות חסרות הטאקט להעריף על "הרווקה המזדקנת" כאילו לא די לה בקושי . כשיצאה מהחתונה, נזכרה בווארט ששמעה לפני שנים, באחת הפגישות. כמדומה שזה היה דוד אמסלם, בעל חוש ההומור.- במשלי כתוב "טוב לכת אל בית אבל מלכת בית המשתה". מכיוון שבבית האבל לא אומרים "בקרוב אצלך" . אז, זה היה נורא מצחיק.
הוא דווקא היה בחור טוב.
כל הדרך מהאולם עד לביתה, התחבטה בעניין. למה בעצם לא דוד אמסלם? הוא היה בחור טוב, משפחה טובה, למד בישיבה מצויינת, חכם, עדין, נאה, למדן מופלג ובעל חוש הומור. בעצם, בדיוק מה שהיא מחפשת.
כשהגיעה הביתה פנתה אל הפנקס, עלעלה בו קלות ושם בין "שמעון ברדה-משעמם" (התחתן) ל"שימי בן-הרוש-לא סגור על עצמו" (התארס ועזב שידוך) מצאה את דוד אמסלם ולידו הכיתוב "לא יודעת".
"כנראה, שמה שלא התאים בגיל 20, יתאים בגיל 25" חשבה לעצמה, כדאי לנסות. מצד שני, אולי כבר התחתן? לא, הוא לא. הפנקס יודע הכל. ואם לא כתוב שהתחתן או התגרש, אזי הפוטנציאל עדיין קיים.
השדכנית, הבטיחה לחזור עם תשובה מהירה ומיהרה לנתק ולחייג למשפחת אמסלם עם הבשורה המשמחת: שירה אזרזר רוצה פגישה .
הפגישה המחודשת התקיימה בלובי של בית מלון ירושלמי. שירה הרגישה שהפגישה זורמת כפי שרצתה. אמנם עברו שנים מהפגישה הקודמת, דוד הרצין מעט, אך לא השתנה בהרבה. "מה עבר עלי? למה לא רציתי אותו אז"? הרהרה. וכך התקדמו להם דוד ושירה מפגישה לפגישה. מעלים סוגיות כבדות משקל ומפרקים מוקש אחר מוקש, מנושא לנושא הזמן עבר ביעף ונראה היה, כי הגיעו לעמק השווה וכי הם הולכים וקרבים ל"ווארט".

סביבתה הקרובה של שירה היתה אחוזת התרגשות. הוריה, אחיה ואחיותיה כרכרו סביבה, יודעים שאל להם לדחוק בה וכי היא תעשה את הדבר הנכון, בזמן הנכון. מורגלים היו ששירה לא נותנת להלחיץ אותה. בפעם האחרונה שלחצו עליה היא מיהרה לסגת לאחור. "הלחץ גורם לה לרגרסיה" היתה אומרת אמה לשדכנים שביקשו ללחוץ עליה. כזו היא. עצמאית, דעתנית, יודעת בדיוק מה היא רוצה מעצמה ושום דבר לא ישנה את דעתה.

בפגישה הרביעית, היה ברור לשירה שהיא עומדת להתארס. "מה דעתך דוד? אפשר להודיע להורים?" דוד נעצר. ניכר עליו שהוא מופתע מעט. " אמממ.כן. בעקרון, כן. אבל"....
"אבל, מה?!" נחרדה שירה. ההמהום שלו הלחיץ אותה. היא החווירה וחשה כאילו הקרקע נשמטת תחתיה. מי יודע איזה סוד אפל עומד להיחשף בפניה?!
"מבחינתי אפשר לסגור" אמר דוד "אבל אולי כדאי לחכות קודם לתשובה מדור ישרים?"
"דור ישרים"?? שירה הופתעה. וזה היה ניכר בפניה.
"כן, דור ישרים" אמר דוד. "אם תתקבל תשובה חיובית, נוכל לסגור ווארט. עדיף לחכות מעט ולראות שהכל בסדר".
"תשמע דוד, אצלנו במשפחה אין מחלות גנטיות! ולפי מה שביררתי, אצלכם במשפחה הכל בסדר. ובכלל, מחלות גנטיות זה "מחלות של אשכנזים", לא נראה לי שאמסלם הגיעו מפרנקפורט ואזרזר מזידיטושב. אולי אתה רוצה לספר לי משהו שאני לא יודעת?

דוד חייך. "אצלי הכל בסדר, ברוך ה'. וגם אצלכם, בלע"ה דורות ישרים ומבורכים. ואת יודעת מה?! אם כבר יש לי הזדמנות, הייתי מאד רוצה לספר לך משהו, שאת לא יודעת".

"שמעת פעם על "A.T ?
"סוג של מחשב ענתיקה, לא?"
"נכון, זה גם שם של מחשב שהיה נפוץ לפני עשרות שנים, אבל זו גם שם של תסמונת גנטית שפוגעת גם ביוצאי צפון אפריקה. ודווקא בגלל שאמסלם לא הגיעו מפרנקפורט, אלא מקזבלנקה, חשוב לנו להיזהר."

****

בבית הכנסת הקטן שבו אנחנו מתפללים, כולם מכירים את כולם. מועלם הגבאי, מכיר כל אחד ואחד ודואג שלא לקפח אף מתפלל. לזה היה דואג לעליה ביום השנה לאביו, לאחר, מי שברך להולדת הבת וכיוצא בזה ובבא. שנים רבות לא ידענו מה שמו הפרטי של מועלם. כיוון שמועלם טען שהגבאי לא צריך לקבל עליות, ומכיוון הוריו עדיין היו בחיים, לא נטל לעצמו מעולם עליה.

בשבת אחת הגיע מועלם שמח וחיוך מרוח לו מאוזן, לאוזן. "מגיע לי מזל טוב! נולד לי בן!!".
שמחה וששון, צהלה ושמחה בבית הכנסת. שנים רבות חיכה מועלם לילד והנה השמחה כפולה. גם זכה לפרי בטן וגם בן זכר. וכך נודע לנו ששמו הפרטי- גדליה. בשמחת הברית נכחו כל אנשי השכונה. כולם דמעו בהתרגשות כשהרב סלסל בקולו "ויקרא שמו בישראל: יוסף-חיים בן גדליה". זה הקטן, גדול יהיה.

גדליה היה מביא את הילד מדי שבת לבית הכנסת בעגלה וכשגדל מעט, בטיולון וכך בכל שבת, גדליה היה משמש בקודש פנימה, וכמו שנאמר בתהילים, חלק מהילדים היו "שתולים בבית השם" והשאר וביניהם אני, הינו "בחצרות אלוקינו יפריחו" משתעשעים ושמחים עם יוסף חיים, שהיה חלק משעשועינו, עד שהיינו נחפזים פנימה לקבל את הממתק שגדליה היה מחלק למי שענה אמן.
מהרגע הראשון היה ביני, לבין יוסף-חיים קליק. חייכתי אליו והוא חייך אלי. הרגשתי כאילו יש לי אח קטן. תמיד דאגתי לו ועקבתי אחרי התפתחותו. הייתי שם כשהתחיל לצעוד, מהדס על מרצפות רחבת בית הכנסת ואני ממרומי גיל 10 עמדתי מאחוריו, סומך את צעדיו שלא ימעד. ניסיתי לעזור לו לדבר ברור, מה שלא ממש הצלחתי, שמרתי עליו מילדים שובבים והשגחתי שלא ירוץ לכביש, שלא היה סגור לתנועה בשבת.

בבר המצווה שלי, יוסף-חיים היה לצידי. הצטלמנו יחד, המגבעת שלי על ראשו, מכסה את עיניו ואפו ורק חיוכו הקונדסי מציץ מלמטה, ממלמל עוד אחד ממלמוליו המצחיקים שלא ממש הבנתי, אך תמיד הצחיקו אותי כל כך. דרכנו נפרדו. אני נכנסתי לישיבה במרכז הארץ והוא המשיך במסלול החיים של כל ילד. היינו נפגשים בשבתות והוא היה בליבי.

בשבת חופשית אחת הגעתי לבית הכנסת ולא ראיתי את יוסף חיים. התביישתי לשאול את גדליה, בכל זאת ישיבע בוחער מתעניין בזאטוט בן 3 וחצי? לא שאלתי.

גם בפעם הבאה ובזו שלאחריה לא ראיתי אותו. הרגשתי שמשהו אינו כשורה. ניגשתי אל מועלם ושאלתי אותו איפה יוסף-חיים?
"שבת היא מלזעוק" אמר מועלם ולא יסף.
שאלתי את הורי, הם לא ידעו מה לומר, רק ששמועה שמעו שיוסף חיים אינו בקו הבריאות. בשבת אחר הצהרים, עשיתי את הדרך המוכרת לי לבית משפחת מועלם. מצייר בדמיוני את חיוכו הקונדסי של יוסף-חיים כשהיה פוגש אותי וחיוכו הענק.
אשתו של מועלם פתחה את הדלת. כשראתה אותי נאנחה. אך נתנה לי להכנס.
"מה שלום יוסף-חיים?" שאלתי בחשש.
"יהיה בסדר דוד"
"מה יש לו? הוא לא מרגיש טוב?"
"הלוואי שלא היה מרגיש טוב" ואני לא הצלחתי להבין איזו מין אמא אומרת שהלוואי שבנה לא ירגיש טוב. עד שראיתי את יוסף-חיים מתגלגל לעברי עם כסא גלגלים ופרצתי בבכי בלתי נשלט.
לא הצלחתי לדבר איתו וגם הוא לא דיבר איתי. הוא רק הרים את ראשו השמוט והסתכל עלי עם עיניו הגדולות והיפות שהיו מכוסות קורים אדמומיים. ריר שנטף מזווית פיו השמוט נספג בממחטה ששלפתי מאי שם.
ליוסף-חיים היה A.T.
A-T היא מחלה נוראית. זוהי מחלה ניוונית מתקדמת שפוגעת במערכות שונות בגוף. בתחילה זה מתבטא בחוסר שיווי משקל ודיבור לא ברור כתוצאה מחוסר שליטה בשרירים ומחייבת ריתוק לכסא גלגלים.

בצעדים איטיים ואכזריים המחלה מתקדמת והילד מאבד יכולת לכתוב, הדיבור הופך איטי ולא ברור. גם הקריאה נפגעת מכיוון שתנועות העיניים מושפעות מחוסר תיאום השרירים.וכך מת לו לאיטו יוסף חיים. נפש בריאה בגוף סובל. ילד אינטליגנט, חכם וחייכן, כלוא בגוף שמתעוות ומתנוון. בגוף שאינו יכול להיאבק במחלות שתוקפות אותו גלים גלים עד שבגיל 20 גופו לא עמד יותר ויוסף חיים נפטר.

דוד נאנח.

שירה מחתה את אפה, בזרם הדמעות כבר לא היה טעם להילחם.

"תגיד, אין תרופה למחלה הזאת?"

לפני כמה שנים, כשראיתי שיוסף-חיים סובל כל כך, שאלתי את גברת מועלם את השאלה הזאת וזה מה שאמרה לי אז. "לא, אין תרופה. אפילו אי אפשר להקל על הסבל של הילדים המסכנים, אבל דבר אחד כן אפשר לעשות. להיבדק. גדליה ואני, נשאים של גן שגורם למחלה לפרוץ. אנחנו לא בדקנו, ידענו שמחלות גנטיות זה "מחלות של אשכנזים" מסתבר, שיש מחלות שפוגעות גם בספרדים והם נוראות ואיומות".
את מבינה עכשיו למה חשוב לי לעשות דור ישרים לפני?

****

שירה הסכימה.
"אם חיכיתי 25 שנה, מה זה בשבילי לחכות עוד כמה ימים" אמרה להוריה, שהתפלאו ששירה מוכנה לעכב את האירוסין, בשביל הבדיקה.
היומיים הראשונים, עוד איכשהו עברו בסדר. בכל כמה שעות התקשרה לברר האם יש תשובה. ביום הרביעי שירה קרסה. הלחץ והחשש הכריעו אותה. היא לא היתה מסוגלת להתמודד עם כל השאלות מסביב. ראשה הלם כפטישים, נטלה כדור כלשהו ונכנסה לחדר כדי לנוח. הטלפון בידיה, מתלבטת אם להתקשר, או לא. "עדיפה תשובה שלילית, מייסורי ההמתנה" חשבה לעצמה.
שירה חייגה את המספר בעיניים עצומות. מעברו השני של הקו נשמע צליל חיוג ארוך, שנדמה כנצח. ככה זה כשמצפים לשיחה חשובה.כל שנייה, נדמית כנצח.
"שלום, מה המספר בבקשה?!" שאל הקול המוכר.

"כן..4532FDA9987." ירתה את הקוד והמתינה לתשובה. שפתיה מלמלו פרקי תהילים וליבה הלם במהירות. פעימות ליבה התחרו עם תקתוקו של השעון ונקישות המקלדת מצידו השני של הקו.
שירה לא שמעה את התשובה. אגודלה גישש אחר המקש האדום, אך לא היה בכוחה ללחוץ על מקש הניתוק. פניה החווירו והיא צנחה חזרה באפיסת כוחות.
הטלפון השחור נשמט מידיה נחבט ברצפת החדר וצליל הפלסטיק הפוגש ברצפה, הזעיק את אמה אל החדר.

"הלו" הלו" הקול מעברו השני של הקו נשמע מבעד לטלפון, שמיאן להתנתק בלחיצתה הרפויה. שירה שבה ואספה את הטלפון והצמידה אל אוזנה. "כן" ענתה חלושות.
"מזל טוב" אמר הקול מעבר לקו. שתזכו לבנות בית נאמן בישראל.
"מזל טוב!!"קפצו עליה אמה, אחיותיה וכל השכנות שבאו בזו אחר זו. צהלות השמחה פרצו בבית משפחת אזרזר והגיעו גם למשפחת אמסלם.

שירה נחלצה ממעגל החיבוקים וניגשה אל המגירה. שלפה משם את "פנקס השידוכים" ותלשה דף אחרי דף, עד שהגיעה לעמוד של דוד אמסלם. עם לורד שחור העבירה פס עבה על המילים "לא יודעת" ומתחתיהן רשמה בענק "יש התאמה" .



מבוסס על סיפורה האמיתי של גב' אורלי דרור אזוריאל, אם לילד חולה במחלת הa.t
מנכלי"ת ומייסדת העמותה למאבק במחלת הa.T

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!