מסע באוקראינה: פחות שנאה, יותר יהדות

1.
הצדדים הניצים במלחמת רוסיה-אוקראינה, טרם אמרו את המילה האחרונה. ברחובותיה של קייב, הבירה האוקראינית, אין אווירת קרב, מלבד קרב כלכלי קיומי של האזרחים לסגור את החודש. מצבו של המטבע המקומי, הגריבנה, בכי רע. כלומר, טוב. תלוי בעיני המתבונן. ישראלי המתפרנס בשקלים, יוכל לקנות הרבה יותר מאשר בעבר, אבל אוקראיני, מה יהיה עליו?

סרגיי, נהג המונית שלנו, נוהג מהורהר. חמישים וחמישה גריבנה – הלא הם שמונה שקלים חדשים – עלתה לנו נסיעה בת 8 דקות בשעת ערב מאוחרת. שמא מדובר בעניין פסיכולוגי, אך במבט מהמונית על הרחוב הראשי, אני מתקשה לזהות פרצופים שמחים. ״מי שיש לו כסף - שמח, מי שאין לו - עצוב״, מסביר סרגיי – וזורק נתונים. "20 אחוז עשירים. 80 אחוז עניים, מתוכם 75 אחוז עניים מרודים, היתר במצב בינוני״.

בכבישים ראינו רכבי פאר נהוגים בידי אוליגרכים ועוזריהם, במדרכות הבטנו בחמלה על מקומיים בכל הגילאים שמחטטים בפחי האשפה, שמתחננים לגריבנה אחת, ומצביעים על פיהם הרעב ללחם. והממשל, אני שואל את הנהג, איפה הם? מה הם עושים למען עניי עירם? "נו, אתה לא יודע שכאן שולטת מַאפְיַה?", הוא שואל-משיב באנגלית רצוצה ועצובה.

דבר אחד טוב עשתה מלחמת המדינות. היא השכיחה במעט את השנאה ליהודים. במעלית המלון בקייב, פגשנו אוליגרך מקומי מחויט היטב. הוא התעניין מאין באנו. ״מישראל״, השבנו בחשש. ״אני אוהב יהודים״, אמר – ולא יסף.

יש כמה נקודות אור בבירה האוקראינית. אחת מהן נמצאת במרכז קייב, בבית-הכנסת הגדול והעתיק ברודסקי. בן 118 שנה, אם רציתם לדעת. בסוף שנות התשעים של המאה ה-19 החליט הנדיב אליעזר ברודסקי לבנות בית כנסת. לאחר שקיבל אישור מהסנאט של האימפריה הרוסית, השקיע 150 אלף רובל וחנך את בית-הכנסת ביום הולדתו ה-50. בטקס הפתיחה החגיגי נכחו ראש המחוז, ראש העיר ונציגים חשובים אחרים.

ואז באו ימי החושך: בשנת תרפ"ו נסגר בית-הכנסת בהוראת השלטון הקומוניסטי. המבנה הפך למועדון, ובהמשך – לתיאטרון בובות. בשנת תשנ"ב פרסם נשיא אוקראינה חוק העוסק בהחזרת מבני דת לידי קהילות שהמבנים היו שייכים להן בעבר. לפני 19 שנה, לאחר פנייה של הקונגרס היהודי-אוקראיני בראשות ודים רבינוביץ', עבר תיאטרון הבובות למבנה אחר, והקהילה החב"דית המקומית בהנהגת הרב משה ראובן אסמן קיבלה את בית הכנסת לרשותה וחנכה אותו מחדש בטקס מרשים בשנת תש"ס.

עכשיו אנחנו כאן, בקומה העליונה, יושבים בלשכת הרב אסמן. איש מעשים הוא, לא דיבורים. כך כששאלנו אותו על אנטבקה, הכפר שחנך לאחרונה עבור פליטי המלחמה היהודים, השיב קצרות: "תבואו מחר לשטח, תראו בעצמכם". קשה שלא להתרגש. צאו וראו מהו יהודי של אהבת ישראל. איך בוחר הרב אסמן לחגוג יובל ליום הולדתו? בהכנסת ספר תורה וחנוכת שני מקוואות בכפר פליטים שהקים מאפס.

הצלחנו לשמוע ממנו מעט נתונים: למעלה מ-100,000 יהודים חיים באוקראינה, רובם בקייב. על-פי נתונים שהוצגו בוועדת העלייה של הכנסת, פחות מ-20 אחוזים מיהודי אוקראינה חשופים לתוכניות בנושאי יהדות או חינוך, רובם נמנעים מכך מרצונם האישי. מספר היהודים פוחת כל שנה בגלל מגפת ההתבוללות, ילודה קטנה והגירה של יהודים לארצות אחרות. הרב אסמן שמח בגלוי על כל יהודי שעולה לארץ, אבל הוא כאן כדי לשמור על הגחלת וגם להביא יהודים חדשים לבית-הכנסת.

הרב אסמן לא לבד. למחרת, במסיבת יום-ההולדת של הרב אסמן שנערכה בהיכל בית-הכנסת, בהשתתפות מאות אורחים, יגיד לנו פטרון בית-הכנסת, איל-ההון ודים רבינוביץ: "כיהודים, עלינו לצאת מהגלות הפנימית שלנו ולגלות את הכוחות הפנימיים הגדולים שיש בכל אחד ואחד. מאז חזרתי בתשובה, עומד לנגד עיניי מסר של הרבי שלי, המהווה עבורי דחף לקום כל בוקר: צא החוצה ותפעל עם עצמך ועם כל מי שבסביבתך. אם אתה יהודי, יש לך את הכוח לפעול ולהיטיב עם העולם".

2.
התחנה הראשונה לאחר הביקור בבית-הכנסת ברודסקי בקייב: האדיטש. אמרו עליה שהיא קרובה לקייב. אז אמרו. קרוב ורחוק, מסתבר, הוא עניין יחסי. דיברו על 3 שעות נסיעה. בפועל, הנסיעה נמשכה קרוב לחמש שעות, בחסות הנהג הטירון וקפיצות – לא קפיצת – הדרך. היתה זו נסיעה ביער ארוך וחשוך, מלא מהמורות, בורות ואבנים. הרכב לא הפסיק לרקוד ריקוד מסוכן ומפחיד. אבל הכל היה שווה כדי להתחמם בהאדיטש, לשפוך שיח לבורא העולם על ציונו של האי גאון האי צדיק, רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא זיע"א (ליתר דיוק, כותב השורות התפלל במרפסת הכהנים הסמוכה ונראית לציון).

אפשר להבין את עסקני חב"ד שהרימו בהאדיטש לפני שנים אחדות את 'היכל אדמו"ר הזקן' – מבנה מפואר, רחב-ידיים ומתוחזק היטב, סמוך לציון. אחרי דרך כה מייגעת, אי-אפשר להמשיך הלאה מיד אחרי התפילה. חייבים להירגע בהיכל – ללמוד מתורתו, להרים משקה 'לחיים', לטעום משהו ולהתוועד פארבריינגען.

כאשר לומדים את תורתו של הצדיק, שפתותיו דובבות בקבר. ישבתי בהיכל בית-המדרש המפואר ועיינתי ב'איגרות הקודש' המופיעות בסוף ספר התניא. מצאתי (איגרת כ"ב) מילים כה מתאימות לתקופה של שנאה ופירוד, מילים השופכות מים קרים על נפש עייפה. וכה כותב האדמו"ר הזקן מחב"ד לחסידיו, בלשון תחנונים: "אהוביי ידידיי, נא ונא לטרוח בכל לב ונפש לתקוע אהבת רעהו בלבו. ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם כתיב (זכריה כ, יז) ולא תעלה על לב לעולם, ואם תעלה יהדפנה מלבו כנדוף עשן! וכמו מחשבת עבודה זרה ממש. כי גדולה לשון הרע כנגד עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. ואם בדיבור כך כו', וכבר נודע לכל חכם לב יתרון הכשר המחשבה על הדיבור הן לטוב והן למוטב. וה' הטוב המברך את עמו בשלום, ישים עליכם שלום וחיים עד העולם. אוהבכם בלב ונפש".

כל מילה – זהב.

בדרך חזור, שרנו ניגון 'ארבע בבות', הוא החשוב שבין עשרת 'הניגונים המכוונים' שחיבר האדמו"ר הזקן בעל ה'תניא'. ניגון זה נחשב לאחד העמוקים והמיוחדים של החסידות. יש בו ארבעה בתים בהם משתקפים העולמות הרוחניים העליונים על-פי הקבלה: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. את הניגון חיבר בעת שלמד אצל רבו המגיד ממעזריטש. מפאת סגולותיו המיוחדות ומשמעותו הרוחנית, נהוג בקרב חסידי חב"ד לנגנו בדייקנות, מתוך רצינות ובמועדים מיוחדים. כעת, כאשר שרנו אותו לאחר תפילה בציון בנסיעה חזור לקייב, הניגון קיבל טעם אחר. אי-אפשר לתאר במילים. בארבע בבוקר הגענו למלון בקייב. עייפים, אך מרוצים.

3.
בשעת בוקר מוקדמת, נסענו לכפר אנטבקה. פגשנו שם את הרב אסמן, את צוות החב"דניקים הנמרצים, את הפליטים תושבי הכפר החדש ואת האורחים מהארץ: סגן השר איובּ קרא וחבר-הכנסת הרב ישראל אייכלר. עבור חלק מהמקומיים, לצד אורחים מקייב, היתה זו פעם ראשונה בה הם נתקלים במחזה: יהודים רוקדים סביב ספר-תורה. ולא עוד ספר-תורה אלא אחד מתוך שלושה-עשר ספרי התורה שהמשטר הקומוניסטי גזל מהקהילה היהודית, והושב לאחרונה. בתהלוכה של שירים וריקודים (היה חסר רק כנר שינגן שירים חסידיים על גג בית-הכנסת – ש.ק.), הוכנס ספר התורה המשופץ לבית הכנסת החדש.

רגע, השם אנטבקה מצלצל לכם? סימן שקראתם את סיפורי 'טוביה החולב' של שלום עליכם. בשנת 1894 פרסם הסופר היהודי אסופת סיפורים על יהודי בשם 'טוביה החולב' המתגורר בעיירה שקטה בשם "אנטבקה". הגויים גודעים את שלוות הכפר בפוגרום נוראי וצו גירוש ממושל המחוז. התוצאה: אנשי העיירה מתפזרים ברחבי תבל ומתבוללים, רחמנא לצלן, בין העמים.

122 שנה אחרי, העימות שפרץ לפני כשנתיים בין אוקראינה לרוסיה, גרם לכמיליון פליטים במזרח אוקראינה לאבד את ביתם ורכושם, ובהם יהודים, רובם מאזור דונייצק ולוגנסק, שנכבשו על-ידי הכוחות הפרו-רוסים.

ממשלת אוקראינה שרויה במשבר כלכלי, ואינה מסוגלת להעניק סיוע לאותם פליטים, ביניהם קשישים ופעוטות. הרב אסמן, בטוב ליבו, יודע לנצל הזדמנויות: לדאוג לרווחת מאות הפליטים היהודים שנותרו בחוסר כל, וגם לקרב אותם לחב"ד. כך נולדה מחדש העיירה אנטבקה. הקהילה רכשה שטח בעיירה, הסמוכה לבירה קייב, ותוך חודשים אחדים הצליחה להעמיד במקום בית כנסת, מקווה, מוסדות חינוך הכוללים בית ספר לבנות ו'חיידר' לבנים, מרכז קהילתי, וכמובן בתי מגורים.

המבנים עשויים עץ, בשל זמן הבנייה הקצר שעמד לרשותם וגם מתוך מטרה לשחזר את הכפר העתיק אנטבקה. בהמשך מתוכננים להיבנות במקום בית יתומים לילדים שאיבדו את הוריהם במלחמה ובית אבות לקשישים.

4.
מרחק עשרות מטרים מבית-הכנסת החדש באנטבקה, באמצע שדה שומם, מתנשא אוהל גדול, מסויד בצבעי אפור וירוק. "כאן קבור המגיד רבי מרדכי מטשרנוביל", מסביר לי מחנך בתלמוד-תורה של אנטבקה. אני מתקרב ונושא פרקי תהילים. הציון כאן אומנם פחות מפורסם מאלו שבאומן, מעז'יבוז' וליז'ענסק, אך על הצדיק הטמון כאן – אבי חצרות-הקודש סקווירא, טשרנוביל ורחמסטריווקא – מדברים גדולות ונצורות.

אחיינו רבי ישראל מרוז'ין קרא לאחד מבניו בשם מרדכי, עוד בחיי רבי מרדכי מטשרנוביל, בניגוד למנהג האשכנזים שלא לקרוא לילד על שם אדם חי. החסידים המופתעים תהו לפשר השם, והרוז'ינער השיב: "הדוד שלנו מטשרנוביל נמצא כבר כמה שנים מעל העולם הזה".

רבי מרדכי מטשרנוביל נפטר ב-כ' באייר תקצ"ז בעיר קייב, אך לא רצה להיקבר בה. קודם פטירתו הכין את מקום קבורתו בפאתי הכפר אנטבקה, באומרו: "שם אין כנסיות, וכך קול הפעמונים לא יפריע למנוחתי". 179 שנים לאחר פטירתו, לא רק שפעמוני הכנסייה לא מפריעים למנוחתו. קולות התורה והחסידות מנעימים את מנוחתו ואת אלפי החסידים הפוקדים את ציונו.

"עלות הקמת והחזקת הכפר נאמדת בהון רב", אומר הרב אסמן. "הכל מתרומות פרטיות, כאשר בגלל המשבר הכלכלי, רוב הכסף מגיע מיהודים טובים מחוץ לאוקראינה. אני רואה בחוש כי זכותו של הצדיק הטמון כאן, עומדת לנו".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!