אמונה תמימה: 'מויפת' באיתור מזוזות אבודות

חודש ניסן בפתחו אנו עומדים, נקרא גם חודש האמונה. השבוע התחוור לי מה היא אמונה תמימה וכיצד היא משפיעה על הסביבה ומקדשת שם שמיים ברבים.

בשבועות האחרונים אני מתגורר בדירת ארעי, הודות להחלטה שהגיע הזמן לשפץ קצת את הבית. לא אלאה אתכם בפרטים, אך ביום בהיר אחד הפכתי מאיש עם בית וקירות - לסוג של הומלס. לא, עדיין לא עברנו לגור ברחוב, אך אין כמו התחושה הבסיסית של בית.

כשהחלו השיפוצים, הייתי בטוח שכמו כל בעלי מלאכה טובים, הפועלים יבואו כשבוע מינימום לאחר שסיכמתי אתם. התמזל מזלי ונפלתי על פועלים דייקנים, שכבר יום קודם לתאריך הרשמי לתחילת השיפוצים, הגיעו לביתי ושברו כל חלקה טובה. הרס וחורבן.

כיוון שלא חלמתי שהשיפוצים יחלו כל כך מהר לא הספקתי להוריד את המזוזות מהקירות. כשהגעתי למחרת לדירה, נחרדתי. המשקופים נעקרו ממקומם והמזוזות המהודרות הועמסו יחד עמם על גבי מכולה אימתנית. עמדתי דקות ארוכות בהלם. הבטתי על המכולה והבנתי שבכדי לנבור בה, עלי להיות שופל. ואני לא כזה.

במבט מהיר, גיליתי כי שתי מזוזות חסרות, והאפשרות היחידה היא שהן נמצאות בתוך מכולת הפסולת. בראשי החלו לעבור מחשבות לא נעימות. עמדתי חסר אונים.

ניגשתי מהרה לקבלן הערבי, ושאלתי אותו להיכן הולכים לפנות את המכולה. הוא ענה לי, כי בגבעת אולגה ישנה מגרסה לפסולת בניין, לשם יוריקו בסוף היום את תכולת המכולה. הרמתי טלפון לנהג המשאית, אף הוא ערבי, ושאלתי אותו מתי הוא מפנה את המכולה. הוא ענה שהיום כבר מאוחר ורק מחר ילך לפנות. הודעתי לו שכדאי לו מאוד להגיע היום, ושאשלם לו סכום נוסף.

כחצי שעה לאחר מכן הגיע נהג המשאית. הוא היה לחוץ מאוד. אמר שבחמש כבר סוגרים, ועם כל הרצון הטוב השעה כבר הייתה שש. הודעתי לו כי אני מצייד אותו עם שני בחורים מהישיבה, והם נוסעים לפנות את המכולה ולחפש את המזוזה. כדי שיבין את גודל החשיבות של המזוזות בעיניי, הבטחתי לו 200 ש"ח על כל מזוזה שימצא.

המגרסה באולגה נסגרה מזמן, והנהג הערבי הודיע שהמקום היחיד שפתוח בשעות הלילה, הוא ב'פרדס חנה'. נסענו לשם והתחלנו להוריק את תכולת המשאית. ומה הדבר הראשון שנופל? לא ייאמן. המזוזה. עוד נבירה קלה בתכולת המשאית, וגם המזוזה השנייה נמצאה.

נרגש כולי, אני ניגש לשלם לנהג את הבטחתי, אך הוא מסרב לקחת. אני מנסה שוב, אך אני נתקל בהתנגדות מוחלטת. "זה מצווה שלי לאלוקים" הוא אומר לי. אני מנסה שוב לשכנע אותו, ואז הוא אומר לי: "ראיתי בעיניים שלך כמה זה חשוב לך. כמה אתה מאמין בזה, כאילו נאבד לך מיליון דולר במכולה. אם אתה מאמין ככה - אז גם אני מאמין. שקל אני לא לוקח. סלמאת". התניע את המשאית, ונעלם לדרכו.

הסיפור הזה הגיע לאוזניו של הגראי"ש גריינמן, בנו וממשיך דרכו בקודש של אביו הגאון רבי חיים זצוק"ל. הוא שיגר לי מכתב מרגש, בו כתב: "... מזל טוב. שמחתי לשמוע על המסירות שהשקעתם לשמירת המזוזה, ובוודאי בשכר זה היא תשמור עליכם, כמו שאמרו בגמרא - 'שמור לי ואשמור לך שומר שכר...'". אמן ואמן.

משנכנס ניסן מרבים באמונה
עוד מקרה של אמונה מוחשית זכינו לראות בעיניים בבית הספר 'מדעים ויהדות'. אחד התלמידים חלה לא עליכם במחלה הארורה. תקופה ארוכה התמודד בגאון עם המחלה עד שבחסדי שמים זכה להירפא ולשוב לספסל הלימודים. כמה בכינו בשבילו, כמה תפילות עשינו עבורו, והנה ב"ה הילד שב לאיתנו וחזר להיות עמנו.

עם חזרתו לבית הספר, נערכה מסיבת הודיה גדולה, בה השתתפו תלמידי בית הספר ורבים מתושבי העיר המכירים את הסיפור מקרוב, שבאו לראות את הנס ולהודות לבורא העולם.

אמרתי בפני התלמידים, שבהלכה כתוב "משנכנס אדר מרבין בשמחה ומשנכנס אב ממעטים בשמחה". בתורת החסידות אומרים, שמשנכנס ניסן, מרבין באמונה. חודש ניסן הוא חודש המסובב כולו בניסים, ללא הרף. נס רודף נס, וכפי שכבר ידוע בדברי חז"ל: "בניסן נגאלו, ובניסן עתידין להיגאל".

גם המאכל המיוחד של חודש ניסן, המצה, נקראת בשם 'מיכלא דמהימנותא' - לחם אמונה. מגידי הדורות שאלו מדוע את המצה אוכלים בהסיבה, את המרור בלא הסיבה, ואילו את הכורך אוכלים שוב בהסיבה, הלא בתוך הכורך יש גם מרור? ומתרצים, שכאשר אוכלים את המרור עם האמונה - כזית המצה - אזי ניתן להסב, כי זה כבר לא מרור.

מרור, אם הוא עטוף במצה, הרי הוא כבר לא מרור בעינה. כאשר אדם צועד בדרך האמונה, גם הקשיים והמכשולים, לא שוברים את רוחו.

אנו עומדים על ספו של חג הפסח, זו הזדמנות מצוינת להזכיר לקוראים בדבר הצורך לשמור על כתבי הגניזה: עיתונים, סידורים וספרים שנזרקים מהבית. אם יש בהם שמות הקודש, יש לנהוג בהם קדושה, ולגנוז אותם. "שמרני ואשמרך" - מי ששומר על קדושת שם ה', זוכה לשמירה והגנה.

שבת שלום וחודש מבורך

הרב בן ציון נורדמן
לתגובות : [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!