הורים וילדים - אז מי פה צריך להתבגר?

יש מקרים שמעוררים את פעמון האזעקה הסמוי בלב כל הורה, פעמון החרדה מפני מעשי המתבגרים.
אמה של אחת מחברותיי היא אישה קמולה, למרות העובדה שחלפו עשרים שנה מאותו בוקר נוראי בתקופת 'בין הזמנים' שבו צלצל הטלפון בארבע לפנות בוקר ומעבר לקו שואלים אותה היכן הבן שלה. היא הייתה עדיין מנומנמת כשענתה, "הוא כאן בבית".

"את יכולה לבדוק?"

ואז התברר הנורא מכל. לאחר ששכבה לישון בחצות, בנה בן השש עשרה, נטל את מפתחות הרכב שלה ועם חבר שקיבל רישיון רק חודש קודם לכן, הם יצאו לסיבוב קצר. החבר אפשר לו לנהוג מספר דקות, כדי לתת לו לטעום מטעם הנהיגה. מאז הוא לא טעם דבר...
הם נקלעו לתאונה מחרידה. הוא נהרג, החבר נפצע קשה.

ואמו? כמעט בכל פעם שאני פוגשת אותה היא מדברת עליו. החדר שלו נשאר בדיוק כמו ביום האחרון לחייו. השנים חלפו, שאר הילדים נישאו, נכדים נולדו, ועדיין אין לה נחמה מלאה.
"אני מתנדבת בכל מקום אפשרי כדי להשתיק את הזיכרונות, את האשמה", היא מוחה דמעה. "הייתי צריכה לשמור את המפתחות אצלי, להזהיר אותו מפני אפשרות שכזאת, להיות קשובה לדחפים שלו ואולי לתת לו תחליפים. אני אומרת לכל ההורים: 'תהיו עירניים. אל תגידו 'אצלי זה לא
יקרה'. לא נופל לך הלב לפעמים?" היא שאלה אותי.

נזכרתי במה שקרה בבית שלנו בחול המועד סוכות האחרון.
"אמא, אני יוצא עם החברים שלי לטיול".
"מה?" הנה זה קורה לי. הוא כבר לא מסתפק בטיול תחת עיניהם הפקוחה של הוריו.
"איזה כיף! עם אלו חברים בדיוק אתה מתכונן לצאת?" ניסיתי עוד לשחק את האמא המבינה והתומכת.
"נו, את יודעת, רפאל ויונתן, ואח שלהם ינהג".
"אח שלהם? הוא ילד קטן. מלאו לו כבר שמונה עשרה?"
"אמאאאא, יש לו רישיון!"
"הוא נהג טרי. אין מצב", נרגעתי כשנזכרתי שרק אתמול שמעתי על הרישיון שהוא קיבל.
"אמא, יש לו רישיון כבר שבעה חודשים, וההורים שלו מרשים לו לקחת את הרכב לאן שהוא רוצה, אמא, 'בין הזמנים' זוכרת?"
אני מיד מתקשרת לאמא של רפאל לתהות באוזניה, איך היא מרשה להם לצאת לטיול בשבילי מדבר יהודה, מסלול שנחשב קשה מאוד, שגם נהגים ותיקים ומנוסים זקוקים למיומנות יתר. לו היה בוחר מסלול פשוט... אבל לנסוע עם נהג חדש, עד כמה שאני מכירה אותו, למסלול שכל ספרי הטיולים מצרפים לו אזהרות? אני מזועזעת, המחשבות חלפו בראשי במהירות.
"צריך לדבר עם אבא", הודעתי לשימי שכבר התחיל לארוז לו צידנית לדרך. (סוג של מחאה ציבורית?)
"נו, באמת אמא, חשבת על זה שגם לשהות בבית זה מסוכן? כמה אנשים מתחשמלים, נחתכים, נפגעים בבית, שלא לדבר על זה שהיו רעידות אדמה שרק מי שהיה בחוץ באותה שעה ניצל..."
נכנסתי לחדר כדי להתקשר לאמא של רפאל.
היא ענתה לי בקול רגוע ושלוו.
"מה הבעיה שלך? חייבים לסמוך עליהם, לאפשר להם להתנסות. חלק מתפקידיו של המתבגר הוא בניית זהות משל עצמו. על מנת לבנות את זהותו הוא צריך להתנסות ולהבין שסומכים עליו, והוא לוקח אחריות. חייבים לתת למתבגר את המרחב שלו, הם נוסעים לטייל במדבר יהודה במסלול כייפי מאוד. תסמכי עליהם, הם שקועים כל השנה בלימוד הגמרא, הם חייבים להחליף כוח".
"אני לא חושבת שהם אחראים מספיק לעשות בעצמם מסלול שהוא כייפי, אבל גם קשה ומפרך ומסובך, עם נהג חדש", ניסיתי להתווכח איתה. "אולי שיחליפו מסלול? יש לי הרגשה שבגיל ההתבגרות הם רוצים עצמאות, אבל בלי אחריות".
"כן, ואת רוצה אחריות בלי עצמאות", החזירה לי. "בכל אופן תעשי מה שאת רוצה. אני מרשה להם לצאת לטייל, אי אפשר לכלוא אותם בבית".
הפתרון הפשוט לכאורה הפך לאבן נגף. לרגע אפילו קנאתי בה על שלוות הנפש שבה היא נתונה.
"נו, את מרשה?" הילד התחנן, ממש לא הבין את ההתנגדות שלי.
"חכה, שאבא יחזור".
"את מתכוונת ל'חכה שאגיד לאבא שיגיד לך את הלא', נכון?" הוא היה מתוסכל.
"אתה צודק, התשובה שלי היא 'לא'. ראיתי בחיי מספיק סיכונים ותאונות, טיולים שהסתיימו באסונות".

לא רציתי לומר לו שאני לא ממש סומכת עליו, שאני יודעת שהוא צעיר נלהב ולא ממש בשל לערוך טיולים שכאלה בעצמו, עם חברים עוד פחות בשלים ממנו.
הטלפון צלצל.

"מה קורה, שימי?"
הוא פרש לחדר לדבר ואני פרשתי לעיסוקי. התקשרתי לבעלי הוא חיזק את החלטתי:
"ברור שלא. אם יוצא איתם נהג חדש וצעיר, לנהיגה במקום מסוכן, אין על מה לדבר. אל תדאגי אפצה אותו. מחר אצא מוקדם מהעבודה ואקח את הבנים לטיול רציני. ואל תפתחי אשליות, ברור שהם מעדיפים לצאת לטיול עם החברים שלהם, אף-על-פי שאני יודע שהם אוהבים לטייל איתי, אבל שיהיה לו איזשהו תחליף".
סיימתי את השיחה בלב כבד.
גיל ההתבגרות. הוא מרגיש גדול ועצמאי ואחראי, אבל אני לא בטוחה שהתואר האחרון מתאים. איך מגדירים את הגיל הזה? אני מחפשת הגדרות במילון, פותחת ספרי פסיכולוגיה ואני מוצאת סימני זיהוי לגיל ההתבגרות.
'אם בעקבות הערה כלשהי, אתם מקבלים בתגובה מבט זועם ומאשים, טריקת דלת והסתגרות ממושכת בחדר... אם ילדכם מחובר שעות לאינפוזיית הטלפון...'

אני מוצאת גם הסברים:
'על המתבגר להיפרד מהוריו. פרידה זו באה לרוב בליווי 'בעיטות' לעבר כל מי שקרוב אליו. מכאן שהוריו של המתבגר הם 'הנפגעים' העיקריים. במצב זה קשה מאוד להשאיר ערוצי תקשורת פתוחים בין ההורה למתבגר. דבר חשוב ביותר ביחסים בין הורים לילדים באופן כללי, ובפרט בגיל ההתבגרות שאז המתבגר מתמודד עם לא מעט קשיים וחרדות'. אני מיואשת מלקרוא את הטקסט.

'יש לזכור שבחלק מהמקרים, גיל ההתבגרות עובר בשקט יחסי. יש משפחות שעוברות את התקופה הזו ללא סערות קיצוניות למעט עימותים קלים', (המשפט האחרון אמור לעודד אותי?)

"אימא, איפה שימי?" חיים נכנס הביתה וחיפש את אחיו.
"איפה שימי?" המשפט שלו הבעיר כל נים בגופי. רגע, לא ראיתי אותו מאז אסרתי עליו לצאת עם החברים שלו לטיול עד עכשיו.
"שימי?! שימי!!" אין קול ואין עונה.
זהו, הוא מתבגר אמיתי, כזה שלא שומע בקול ההורים שלו? האם נכשלנו בחינוך עד כדי כך? אם כבר עכשיו הוא 'שם פס' על האיסורים שלנו, מי יודע מה מחכה לי בהמשך?
תחושת עילפון רגעית אפפה אותי. "אוף, צריך לבטל את כל חופשות 'בין הזמנים' לגילאי ההתבגרות, עד שיעברו השנים האלה בשלום", התחלתי לדבר בלי קשר.
"שימי?"
התקשרתי לאמו של החבר.
"הם יצאו כבר מזמן, טרם חזרו", ענתה לי בקולה השלו, השלווה שלה כמעט והוציאה אותי מדעתי.
"אתה מבין, הוא לא שמע בקולי", יבבתי לבעלי שהלחץ בפניו ניכר.
"ואני עוד תכננתי לו טיול-טיול, מסלול קשה, העיקר שירגיש שאני מבין את הרצון שלו לטייל בתקופת 'בין הזמנים'".

מיהרתי לבדוק את מבזקי החדשות, להיות בטוחה שלא מדווחים על אסון במדבר יהודה, כשאני ממלמלת: "תגיד לי, איך נצליח לשרוד עוד קטע אחד במסלול הזה של ההתבגרות.
אולי להתנתק בכוח באופן רגשי?"

"הי, מה קורה כאן בבית? מה הרעש הנוראי הזה, למה מעירים אותי מהשינה?"
שימי יצא מהחדר מתנדנד מעייפות. לא מבין למה ההורים שלו מתנפלים עליו בנשיקות.
"בסדר בסדר, מה כבר עשיתי, אז לא הלכתי לטיול, נלך מחר עם אבא, לא צריך להתנפל עלי ככה ולהעריץ אותי..."
אז כנראה שגם ההורים שלו נמצאים בגיל ההתבגרות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!