תנועה רכה? להולכי רגל ולאופניים יש צרכים שונים לגמרי
מחאת הרופאים לא באה בחלל ריק: בשנים האחרונות הפכו האופניים ליקירי המתכננים באשר הם; הבעיה היא שבדרך ייתכן ששכחנו קצת את הולכי הרגל
- כ"ו אדר ב' התשע"ו
רוכבי אופניים. צילום אילוסטרציה: נתי שוחט, פלאש 90
בפברואר שעבר יצאו כמה רופאים בבית החולים איכילוב במחווה יוצאת דופן: הם הצטלמו עם שלטי מחאה נגד מכת האופניים החשמליים והפגיעות שהם גורמים - הן לרוכבים עליהם והן להולכי רגל תמימים.
מחאת הרופאים לא באה בחלל ריק: בשנים האחרונות הפכו האופניים ליקירי המתכננים באשר הם. כל עיר רוצה להתהדר בשבילי אופניים ובמספר הרוכבים העולה, מתקני חניה לאופניים נבנים, ואפילו תקציבים מופנים לכך.
הבעיה היא שבדרך ייתכן ששכחנו קצת את הולכי הרגל. אם מחשיבים את הולכי הרגל ואת רוכבי האופניים באותה קטגוריה בתכנון הרחוב, יוצא שהולכי הרגל מופסדים. לא מה שטוב לאופניים בהכרח טוב גם להולכי רגל.
בהרצאה שנתנה אדריכלית מיכל ויזל תחת הכותרת "האינדוקטרינציה של התנועות הרכות" בכנס של איגוד המתכננים שנערך לאחרונה, היא עסקה בנושא זה בהרחבה. לטענת ויזל, את התמיכה הרבה ביותר בהולכי רגל נותנת דווקא התחבורה הציבורית - ולא האופניים, "מפני שבשילוב עם הליכה רגלית היא נותנת מענה למרחב גדול של תנועות בכל גיל, בכל טווח, בכל מצב גופני, בכל מזג אוויר, ובכל סגנון לבוש".
ההילה הקשורה לאופניים משום היותם חסכוניים, ירוקים וטרנדיים, "מסתירה את העובדה שהפרדתם מהתעבורה המנועית הופכת אותם דווקא לבזבזנים בזכויות דרך", אמרה ויזל. אספקת התשתית הנפרדת לאופניים מתאפשרת בעיקר על ידי הצרת המדרכות, ולא מהצרת הכביש.
ויזל מביאה כדוגמה את השיפוץ שנעשה בתל אביב, ברחובות יונה הנביא וגאולה: "המדרכות הוצרו עד כדי כך שהאפשרות לשתול רצועת צל רציפה (שחשובה יותר להולכי הרגל מאשר לרוכבי האופניים - ה.י) היא אפס. נתיב האופניים בוצע ברצף עם נתיב הרכב. בפועל הרכבים נוסעים במרכז של מה שנתפס כמיסעה אחת ברוחב של 4.90 מ', ולכן עברו ממהירות של 30 ל-50 קמ"ש. זה לא בטוח לאופניים ובוודאי שלא בטוח לעוברים ושבים, ובפרט לילדים, לקשישים ולבעלי חיים".אם יש תשתית, משתמשים בה
בעולם וגם בארץ יודעים כבר ששבילי אופניים מגדילים את מספר רוכבי האופניים. אם יש תשתית - משתמשים בה. אבל בינתיים, קובלת ויזל, "האופניים והולכי הרגל מתחרים על אותם משאבים פיזיים ואנושיים, ובתחרות הזו הולכי הרגל הם הצד המופסד". היא מביאה כדוגמה את השיפוץ הצפוי ברחוב הרצל בתל אביב, שלאחריו המדרכות יהוו רק שליש מזכויות הדרך.
בכל הרחובות המשתפצים בעיר, מציינת ויזל, לא נמצאה ולו דוגמא אחת של הרחבת מדרכות. לפי הנחיות לתכנון רחובות דרוש 6-7 מ' לרוחב מינימלי של המדרכה, לא כולל מרחב פעיל. "התוכנית של הרכבת הקלה מוסיפה חטא על פשע: על פי חתך אופייני מצרים את המדרכה ל-4.20 מ', כולל רצועת עזר (שנועדה למרכיבי שירות להולכי רגל, כמו ספסלים, פחי אשפה, עמודי מודעות, תחנות אוטובוס וכו')".
אופניים, היא מזכירה, הם כלי רכב, ולכן ברחוב חד סטרי גם הם צריכים לנסוע רק בכיוון אחד, ולא להפקיע מהמדרכה רוחב כפול לשביל דו סטרי.
ארגון "תחבורה היום ומחר" מקדם את האמנה הבינלאומית לקידום ההליכה ברגל, שנועדה ל"יצירת קהילות בריאות ומקיימות של אנשים הבוחרים ללכת ברגל", שלפיה כדי לקדם הליכה ברגל צריך לבצע "חלוקה מחדש של מרחב הדרך בין המשתמשים, יישום אזורים בעלי עדיפות להולכי רגל, ויצירת סביבות נטולות רכבים התומכות באינטראקציה חברתית, משחק ויצירה", להסיר מפגעים ומכשולים מדרכם של הולכי הרגל ולהבטיח כי מתקנים לרוכבי אופניים ואחרים לא מפחיתים מהנוחות ומהבטיחות של הולכי הרגל, ועוד - יש לנו ללא ספק עוד דרך ארוכה.
מחאת הרופאים לא באה בחלל ריק: בשנים האחרונות הפכו האופניים ליקירי המתכננים באשר הם. כל עיר רוצה להתהדר בשבילי אופניים ובמספר הרוכבים העולה, מתקני חניה לאופניים נבנים, ואפילו תקציבים מופנים לכך.
הבעיה היא שבדרך ייתכן ששכחנו קצת את הולכי הרגל. אם מחשיבים את הולכי הרגל ואת רוכבי האופניים באותה קטגוריה בתכנון הרחוב, יוצא שהולכי הרגל מופסדים. לא מה שטוב לאופניים בהכרח טוב גם להולכי רגל.
בהרצאה שנתנה אדריכלית מיכל ויזל תחת הכותרת "האינדוקטרינציה של התנועות הרכות" בכנס של איגוד המתכננים שנערך לאחרונה, היא עסקה בנושא זה בהרחבה. לטענת ויזל, את התמיכה הרבה ביותר בהולכי רגל נותנת דווקא התחבורה הציבורית - ולא האופניים, "מפני שבשילוב עם הליכה רגלית היא נותנת מענה למרחב גדול של תנועות בכל גיל, בכל טווח, בכל מצב גופני, בכל מזג אוויר, ובכל סגנון לבוש".
ההילה הקשורה לאופניים משום היותם חסכוניים, ירוקים וטרנדיים, "מסתירה את העובדה שהפרדתם מהתעבורה המנועית הופכת אותם דווקא לבזבזנים בזכויות דרך", אמרה ויזל. אספקת התשתית הנפרדת לאופניים מתאפשרת בעיקר על ידי הצרת המדרכות, ולא מהצרת הכביש.
ויזל מביאה כדוגמה את השיפוץ שנעשה בתל אביב, ברחובות יונה הנביא וגאולה: "המדרכות הוצרו עד כדי כך שהאפשרות לשתול רצועת צל רציפה (שחשובה יותר להולכי הרגל מאשר לרוכבי האופניים - ה.י) היא אפס. נתיב האופניים בוצע ברצף עם נתיב הרכב. בפועל הרכבים נוסעים במרכז של מה שנתפס כמיסעה אחת ברוחב של 4.90 מ', ולכן עברו ממהירות של 30 ל-50 קמ"ש. זה לא בטוח לאופניים ובוודאי שלא בטוח לעוברים ושבים, ובפרט לילדים, לקשישים ולבעלי חיים".אם יש תשתית, משתמשים בה
בעולם וגם בארץ יודעים כבר ששבילי אופניים מגדילים את מספר רוכבי האופניים. אם יש תשתית - משתמשים בה. אבל בינתיים, קובלת ויזל, "האופניים והולכי הרגל מתחרים על אותם משאבים פיזיים ואנושיים, ובתחרות הזו הולכי הרגל הם הצד המופסד". היא מביאה כדוגמה את השיפוץ הצפוי ברחוב הרצל בתל אביב, שלאחריו המדרכות יהוו רק שליש מזכויות הדרך.
בכל הרחובות המשתפצים בעיר, מציינת ויזל, לא נמצאה ולו דוגמא אחת של הרחבת מדרכות. לפי הנחיות לתכנון רחובות דרוש 6-7 מ' לרוחב מינימלי של המדרכה, לא כולל מרחב פעיל. "התוכנית של הרכבת הקלה מוסיפה חטא על פשע: על פי חתך אופייני מצרים את המדרכה ל-4.20 מ', כולל רצועת עזר (שנועדה למרכיבי שירות להולכי רגל, כמו ספסלים, פחי אשפה, עמודי מודעות, תחנות אוטובוס וכו')".
אופניים, היא מזכירה, הם כלי רכב, ולכן ברחוב חד סטרי גם הם צריכים לנסוע רק בכיוון אחד, ולא להפקיע מהמדרכה רוחב כפול לשביל דו סטרי.
ארגון "תחבורה היום ומחר" מקדם את האמנה הבינלאומית לקידום ההליכה ברגל, שנועדה ל"יצירת קהילות בריאות ומקיימות של אנשים הבוחרים ללכת ברגל", שלפיה כדי לקדם הליכה ברגל צריך לבצע "חלוקה מחדש של מרחב הדרך בין המשתמשים, יישום אזורים בעלי עדיפות להולכי רגל, ויצירת סביבות נטולות רכבים התומכות באינטראקציה חברתית, משחק ויצירה", להסיר מפגעים ומכשולים מדרכם של הולכי הרגל ולהבטיח כי מתקנים לרוכבי אופניים ואחרים לא מפחיתים מהנוחות ומהבטיחות של הולכי הרגל, ועוד - יש לנו ללא ספק עוד דרך ארוכה.
תגובות
{{ comment.number }}.
הגב לתגובה זו
{{ comment.date_parsed }}
{{ comment.num_likes }}
{{ comment.num_dislikes }}
{{ reply.date_parsed }}
{{ reply.num_likes }}
{{ reply.num_dislikes }}
הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות