הילד הביא פתק על טיול כיתתי ואני פיתחתי מנגנון הכחשה

הרגע הזה שבו הבן שלי הביא את הפתק הלבן ועליו אותיות שחורות שמבשרות על הטיול הגדול, היה גם הרגע שבו פיתחתי מנגנון הכחשה גורף. כמה גורף? כל כך מוחלט עד שבאמת שכחתי לשלוח לו אישור נסיעה וכסף. ביום שישי הוא חזר הביתה ואמר שהמלמד בתלמוד תורה אישר לו להביא ביום ראשון – ביום של הטיול...

"אנחנו נוסעים לטיול עד השעה שמונה וחצי בערב" – הוא סיפר לי באותו יום בעיניים נוצצות. ואני, אני אולי קצת אכזבתי אותו, כי לא צהלתי כמוהו. ברור שניסיתי, אבל היה לי קשה. אני רגילה לטיולים של כיתות ג',ד' שמסתיימים בשעה ארבע. מה פתאום שמונה וחצי בערב? זהו, יש לי ילד גדול, בן 11, והוא נוסע לטיולים של גדולים.

אני מרגישה כל כך צעירה – לפעמים ממש ילדה בעצמי. אני זוכרת כל רגע מתקופת הלידה של הילדון הזה שהפך אותי לאמא. את הפנים הקטנות והילדותיות שלו, את התלתלים הבהירים שלו, את התיק הראשון שלו לגן. איך הוא הפך לבחור כזה גדול שיוצא לטיולים עד השעה שמונה וחצי בערב?

אז נכון, הרגשה צעירה זה ברוח, ויש גם אנשים בני 50 שמרגישים כל כך צעירים והם רצים ופועלים בחיים כמו צעירים ומלאי אנרגיה. וכמה שכולם סביבי יגידו שזה לא הגיל, וזה אף פעם לא הכמות אלא האיכות, הכל נכון. אבל במציאות, הגיל מתקדם, ואנחנו לא נשארים צעירים כפי שהיינו והחיים מתקדמים בקצב הרבה יותר ממהיר ממה אנחנו יכולים לדמיין. אני נזכרת איך כשהיה כבן שלוש ויצאנו למסע תפילה וברכה אצל רבנים, אמרו לנו בני המשפחה הסובבים, "חכו עוד רגע, לא תספיקו לספור עד שלוש, והוא כבר יהיה בר מצווה". כשאני מסתכלת על זה עכשיו, במבט לאחור, הם ממש צדקו, זה קורה כל כך מהר, מבלי שנשים לב.

אז מה אני רוצה לומר לכם, מלבד העובדה שביקשתי לשפוך את לבי ותחושותיי, ולנסות להבין אם אני היחידה שחשה את התחושות הללו, או שיש לי בין הקוראות הנאמנות, מי שתזדהה עם הדברים והתוכן, אולי לא באותה רמה, או לא בצורה בדיוק זהה, אבל עם הרעיון הברור.

הרעיון המשמעותי פה הוא יותר בכיוון של לנסות לעורר, יחד איתי, את המודעות הזאת לחיים שחולפים ביעף, ללא מעצורים וללא אפשרות לחזור אחורה במכונת זמן. נכון שכולנו יודעות את זה, אבל לפעמים בתוך הטירוף של החיים אנחנו קצת שוכחות, וקצת לא זוכרות, וקצת לא מאמינות שזה באמת ככה. אז מוזמנות יחד איתי לעצור רגע את המרוץ, ללכת להעיף עוד מבט על הילדים שגדלים לנו בכזו מהירות, ולשאול את עצמנו: ככה רצינו שזה יקרה? זו הדרך שאותה רצינו עבורם? זו הדוגמה שלנו כהורים שביקשנו להנחיל להם? כך נראית האהבה שאנו מעניקים להם ומה היא תורמת להם – והאם זה מספק אותנו?

תנצרו את הרגעים האלו ככל שתוכלו – כי הם למעשה, בשניות אלו ממש, כבר חלפו.
מאחלת לכולנו שנדע לנצל את הזמן באמת כמו שצריך, ונמלא את חיינו בדברים שנשמח ונתגאה בהם, ונרגיש בהם טוב ואושר אמיתי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!