פרשת חקירת דרעי: לפעמים כדאי לשתוק

1.
משפט שדה עשו לו, לאריה מכלוף דרעי, גם בקרב מחננו. בודדים עשו זאת מרשעות, הרוב עשו זאת מטיפשות: חוסר היכולת להמתין קמעא, לסתום את המקלדת והפה – ואולי גם את האוזניים – וגם הרצון להוכיח כי "אני יודע לפני כולם". טרם הותר לפרסום שמו של "הפוליטיקאי הבכיר" החשוד ב"פרשת שחיתות", היה כבר מי שדאג לפרסם צילום של צו הפרסום, הכולל את שמו של דרעי.

למרבה האבסורד, גם דרעי עצמו היה מחויב ל'צו איסור הפרסום' ולפיכך לא יכול היה להגיב, למרות שבפועל שמו כבר פורסם. דרעי הבין כי בעידן הקבוצות והרשתות החברתיות אין טעם בצו איסור פרסום על שמו, ביקש מהשופט לבטלו – וקיבל. אך גם לאחר פרסום השם המפורש, בינתיים לא קרה דבר: בסך-הכל היועץ המשפטי פתח בבדיקה והודיע כי הוא שוקל לפתוח בחקירה, אבל כל 'נַייסַע'ן' מתחיל כבר 'יודע' הכל: מה החשד, מי החוקרים, מה העונש שיושת עליו, והיכן ירַצֶה אותו.

זה לעומת זה.

יממה קודם לכן, ביום שני, התכנסה מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. אין זה סוד כי עניינים מהותיים עומדים על סדר יומה של היהדות החרדית בארצנו. בכירי האדמו"רים נכנסו לחדר הכינוסים הצנוע ברחוב שומר הכותל בירושלים, לדון ולטכס עצה. התלוו אליהם חברי-הכנסת של אגודת ישראל, שהתבקשו להשיב לשאלות אודות המהלכים הפוליטיים. מנהג יפה עשו להם אדמו"רי המועצת: הכניסה לזרים – אסורה, כולל עיתונאים וצלמים. לא פורסמה תמונה אחת מהקודש פנימה, גם לא בביטאוני 'הסיעה המרכזית' ו'שלומי אמונים'.

איני יודע למי נתון הקרדיט, אך האדמו"רים מגור וויז'ניץ סולדים זה שנים מתעשיית התמונות, ואולי הם העומדים מאחורי המהלך. כך או כך, זוהי הנהגה של מנהיגים. כך סוגרים דברים: באחריות, בחדר סגור, בלי רעש וצלצולים. שומה עלינו ללמוד מהם כי דברים גדולים סוגרים בשקט, אבל לא רק. גם 'דברים קטנים' דורשים שיקול דעת. לא כל דבר צריך לפרסם. יש דברים שהם בבחינת הוראה לציבור, ויש שהם בבחינת סוד שיח, גם אם אינם שרפי קודש.

אבי תנועת המוסר, רבי ישראל מסלנט, היטיב להגדיר: "לא כל מה שחושבים, יש להביע. לא כל מה שמביעים, יש לכתוב. לא כל מה שכותבים, יש להדפיס"..

2.
התעייפתי לעקוב אחר העדכונים ממערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב. אני רוצה לדעת את התוצאה הסופית. ובכל-זאת, אי-אפשר להתעלם מדמותו הפרובוקטיבית, המשעשעת-משהו, של המועמד דונלד טראמפ. בתחילת הדרך הוא נראה היה כמו בדיחה חיוורת, אבל לאט-לאט הוא הופך למועמד לגיטימי שמשַחֵק במגרש של הגדולים.

"הייתכן?" תוהים המודאגים שבחבורה. "מושכותיה של המעצמה הגדולה והמורכבת בעולם, תופקד בידיו של מיליארדר היפר-אקטיבי, ששמו חתום על עניבות לאירועים?".

להזכירכם, הוא לא הראשון. גם אובמה הסתמן בתחילה כבדיחה. היתרונות העיקריים שלו היו הנאומים נוטפי הכריזמה והמראה הצעיר והרענן. אבל הציבור האמריקני קנה את זה.

באותם ימים היה מי שטען: נו, אמריקאים רדודים הם, תמיד ייחסו חשיבות מופרזת לחיצוניות. היום, גם אנחנו חלק מזה. ידיד הזכיר לי השבוע כי קמפיין הבחירות האחרונות לכנסת לא עסק במפלגות ובמצעיהן – אלא ב'מותגים': ביבי, בוז'י, בנט, לפיד. המצביעים כמעט לא התעניינו בהיסטוריה של המועמדים ובדעותיהם. הנושא העיקרי היה: איך אתה נראה, איך אתה מדבר, ולא חשוב על מה אתה מדבר.

קחו לדוגמה את אורן חזן. אין איש במדינה שלא נתקל בו. בעידן של פרובוקציות, הוא מבטיח לעצמו עתיד פוליטי ארוך-טווח, לוּ בזכות הצבעוניוּת, הכריזמה, החיצוניוּת, הפרובוקטיביוּת – ולא בזכות עבר צבאי עשיר למען המדינה או פעילות עשירה בהווה למען האזרח הקטן.

אז מה יהיה אם טראמפ יכנס לבית הלבן? ובכלל, איך בסוף כולם מסתדרים ביושבם על כס המלוכה? חסידים נוהגים להסביר כי אדמו"ר שנכנס לנעלי אביו בגיל צעיר, מקבל כוחות מהקב"ה ב'זכות הרבים' – החסידים והאוהדים המייחלים להנהגתו ולמוצא פיו. להבדיל, כך כנראה פועלים הדברים גם בהנהגה הגשמית של העולם. אין מה להיבהל. אם טראמפ ייבחר – משמים יקבל כוחות.

3.
בדורנו המיותם, מעטים התוודעו לדמותו הייחודית של המקובל האלוקי רבנו שלמה עליאשוו (אלישוב) זיע"א, בעל הלשם שבו ואחלמה. ביום רביעי הקרוב, כ"ז אדר, ימלאו 90 שנה להסתלקותו.

"כשאתה כותב על הלשם, אתה צריך לעשות זאת בחיל ורעדה", אמר לי מקובל נכבד עמו שוחחתי. "מדובר בענק שבענקים לא רק ביחס לדורנו – אלא גם ביחס לדורו. יחיד בעולמנו. אין לנו השגה. הלשם כתב יצירה עולמית שאין כדוגמתה. זהו אור חדש שירד לעולם".

במשך תקופה, מדי ליל אחר חצות, היה הסבא מנובהרדוק זיע"א לומד תורת הנסתר אצל בעל הלשם. את הלימוד הם היו מסיימים בשעת לילה מאוחרת, והסבא נשאר היה ללון בבית הלשם, בחדר מיוחד שהוקצה עבורו.

בעיצומו של אחד הלילות, התעורר הסבא בבהלה, התמוטט ממיטתו ונפל ארצה. הסבא שמע מהחדר הסמוך, חדרו של ה'לשם', שני קולות של לומדים. האחד היה קולו של בעל ה'לשם', ואת הקול האחר - "קול נעים" כהגדרתו – לא זיהה. אך בדבר אחד היה בטוח: דלת הבית נעולה, ואדם נוסף בבית – אין.

תחילה חשב הסבא כי מדובר בחלום הזוי, אולם ככל שהקולות גברו, הבין כי משהו מתרחש באמת.
במשך כל הלילה, נקשו אבריו, ולא יכול היה לעצום את עיניו מרוב פחד.

עם שחר, הרהיב הסבא עוז ושאל את הלשם: "הרי יודע אני שאיש מלבדנו לא היה בבית, ומי היה בעל הקול הנוסף שנשמע מחדר לימודך בלילה? שמא היה זה קולו של אליהו הנביא?"

"אתה הרי אדם חכם", השיב לו ה'לשם' קצרות. "אם כן, מדוע תשאל שאלות?"

כבר בימי נעוריו, זכה רבי שלמה – צאצא לאר"י הקדוש זיע"א – לגילויי שכינה. בני-דורו העידו, כי בראשית לימודו בטלז התוודע אל תלמיד-חכם זקן אשר למד שם בפרישות והכיר בו כי הוא איש נפלא וצנוע באורחותיו. רבי שלמה הצעיר הרגיש בו כי הוא עוסק אחר חצות הליל בחכמת האמת. כבר אז כספה נפשו של רבי שלמה לתורת האמת, והפציר בו שילַמֵד אותו. ולמד עמו "שער רוח הקודש" ו"שער גן עדן" מ"שמונת השערים". לא ארכו הימים ונתבקש אותו חסיד לישיבה של מעלה ולא נודע שמו. וכאשר שאלו את ה'לשם' לשמו של ה'חברותא', לא השיב.

כולם היו משוכנעים כי מדובר בשליח ממרומים שירד כדי לסייע לרבי שלמה ללמוד תורת הנסתר, על-מנת שיצמח לגדול המקובלים.

מחזה נדיר אירע בהלוויה הגדולה בירושלים. תלמידו רבי אריה לוין זצ"ל כתב: "כשהעלו את ארונו אל מעלת הר הזיתים מנוחתו כבוד והתחילו להתעסק בקבורתו, זכינו כל המשתתפים שם לראות בעיניים עמודא דנהורא (עמוד אש) כעין מראה הקשת תחת כיפת השמים, ממזרח למערב, עד סתימת הגולל. וכולם ראו ותמהו", מסיים רבי אריה את תיאורו המרטיט.

אגב, התלמיד רבי אריה הפך לאחר פטירת ה'לשם' למחותנו, כאשר השיא את בתו עם נכדו-חביבו של הלשם, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.

בעל ה'לשם' חיבב עד מאוד את הנכד. היה מקפיד על קדושה וטהרה יתירה ולא הרשה לאיש לכתוב עבורו את ספריו, מלבד לנכדו. בשנותיו האחרונות עלי אדמות כאשר ראייתו כבדה עליו, היה מקריא לפניו את חידושיו והנכד הצעיר היה כותבם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!