די לחשוש: ירושלים של כולנו • טור שבועי

חג הפורים זה עתה חלף לו, וכולנו מתחילים את ההכנות לקראת חג הפסח הבא עלינו לטובה. אם יש מכנה משותף בין שני המועדים הללו, זו ההבנה החודרת ללבנו, שיש מי שמנהל את העולם. בפורים אנו רואים זאת בקריאת המגילה, ובפסח זה מתעצם ככל שאנו מעמיקים בפסוקים. צריך להיות עיוור כדי שלא לראות כיצד בורא עולם מכין תרופה למכה, וכפי שנכתב בהגדה של פסח שהקב"ה "חישב את הקץ". הכול מחושבן. הכול מתוכנן.

בהשראת מגילת אסתר שקראנו ביום הפורים בבתי הכנסת, שמעתי מהמשפיע הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, את משמעות החיוב להשתכר בפורים "עד דלא ידע". מי שלא יודע, מסיבות ה'עדלאידע' המסורתיות ברחבי הארץ, שורש שמם לקוח מהחיוב להשתכר בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

"מדוע?" שואל רבי מיילך, "נצטווינו להשתכר עד דלא ידע?". ומתרץ, שבמגילת אסתר אנו רואים את התגלות הניסים שבתוך ההסתרה. מי שקורא את מגילת אסתר, רואה לכאורה אוסף של סיפורים, שאין ביניהם כל קשר: מסיבת אחשוורוש, הריגת ושתי, המלכת אסתר, בגתן ותרש שזממו להרוג את המלך ומרדכי שמספר על כך, גדלות המן ועוד ועוד. אך מי שרואה את סוף הסיפור, מבין שכל נס ההצלה של היהודים בשושן, היה מחושב לפרטי פרטים, וכיצד לכל חלק בסיפור ישנה השפעה על סיומו הפלאי.

"בפורים" אומר רבי מיילך, "כולנו מגיעים להבנה שבעולם הזה אנו לא הנהגים. אנחנו מקסימום יושבים ליד הנהג. בהשפעת הפרסומת ש'אם שותים לא נוהגים' ניתן להבין שבפורים אנו צריכים לשתות יין ולהביא את עצמנו למצב שאנו 'לא' יודעים". בכל השנה אנו חושבים שאנו מבינים, שיש לנו השגה והבנה בהתנהלות העולם, אך עלינו להפנים, שאין לנו מול עינינו אלא רק מה שאנו רואים. אין לנו שום השפעה על מה שהיה או על מה שיהיה. "עד דלא ידע" כפשוטו.

ירושלים אורו של עולם
בשבת האחרונה, התחזקה אצלי ביתר שאת ההבנה וההכרה שאנו לא באמת מנהלים את העולם. התארחתי בירושלים, במלון ברחוב קינג ג'ורג', בשמחה של ידיד קרוב. יחד עמנו שבת גם השר לענייני ירושלים זאב אלקין.

רחוב קינג ג'ורג' הוא במרחק הליכה מהכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, ומול בית הכנסת הגדול. מה שאפיין את השבת הזו יותר מכל, היה הפחד. פחד כפשוטו. כל אורחי המלון הסתגרו שבת שלימה בחדרים, ואיש לא ההין לצאת לרחובה של עיר. פחד פחדים. הטרור המשתולל בחוצות ירושלים, הפך את עיר בירתנו לשדה קרב. אנשים חוששים לצאת לרחוב.

בראשית השבוע התקיימה מסיבת סידור מסורתית. המסיבה מתקיימת בכל שנה בעיר ירושלים, כשהתלמידים זוכים לקבל את הסידור הראשון בחייהם בכותל המערבי. כך נהגנו במשך 15 שנה, מיום הקמת בית הספר.

השנה לא. ההורים חששו וביקשו בשם ועד ההורים, להעתיק את מסיבת הסידור מירושלים. לא הייתה לנו ברירה, ואכן כך עשינו. המסיבה הועתקה לעיר צפת, שם, באווירה המדהימה והניחוח המיוחד של העיר, קיימנו את הטקס. התלמידים הסתובבו במבואות העיר, נשמו את אווירה המיוחד של סמטאות צפת, וקיבלו את הסידורים הראשונים בחייהם על בימת האר"י הקדוש בבית כנסת האר"י.

כשנזכרתי היכן היה צריכה להתקיים המסיבה, והיכן היא מתקיימת, לא יכולתי שלא לדמוע. ירושלים, עיר הקדושה והטהרה; העיר שאליה אנו נושאים עיננו; העיר שעליה אנו מתפללים, עומדת היום שוממה. הרחובות ריקים. האנשים מפחדים להסתובב בה.

זה הזמן של כולנו להבין שלא אנחנו מכוונים את העולם. לא אנחנו מנהיגים את העולם. אם צריך להסתובב בירושלים, נסתובב בגאון. ואם זה היה תלוי בי, גם מסיבת הסידור הייתה מתקיימת בירושלים. בשנה הבאה, בעזרת ה', תתקיים המסיבה בירושלים הבנויה.

אמרתי לשר אלקין בהלצה: ייתכן שמשמים רוצים להראות לנו, שירושלים לא של השר ולא של הממשלה. ירושלים אורו של עולם, של הקב"ה בעצמו. כאן איווה להקים את בית מקדשו ולהעמיד את שכינתו בישראל.

בפרשת השבוע 'שמיני' אנו קוראים על מות בני אהרן, נדב ואביהוא, אשר הקריבו אש זרה אשר לא צוו. למדים אנו מפרשת השבוע מוסר השכל כפי הבנת דל שכלנו: האדם צריך ללכת בדרך הישרה ולא בקיצוניות. מחד לא להסתובב בהתרסה בשוק הערבי, אך מאידך לא לפחד לצעוד בדרך המלך. עד כמה שאנו מבינים, בני אהרן עשו מעשה טוב, עם כוונות טובות ומעולות ועם רצון מצוין, אך חרגו במעט מהכללים ונענשו. האדם צריך תמיד ללכת בדרך הישרה, אך לא לנהוג בקיצוניות. לא לטוב ובוודאי שלא למוטב.

בתורת כוהנים מובא: "אף הם בשמחתם, כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה". כלומר שהחטא של בני אהרן, נעשה דווקא מתוך התלהבות של קדושה: הנה חונכים את משכן ה'; סוף סוף מקריבים קרבנות. מתוך שמחה והתרגשות - הגיעו בני אהרן לדבר זה. מסביר הרש"ר הירש: "במסגרת עבודת הקרבנות אין מקום לשרירות סובייקטיבית. אפילו קרבנות הנדבה חייבים להיעשות במסגרת הצורות שנקבעו להם... משום כך קרבנות הבדויים מלב אדם חותרים תחת אותה אמת, שהקרבן בא לתת לה ביטוי; הם משליטים סובייקטיביות שרירותית - תחת השמיעה בקול ה' וקבלת עול מצוותיו".

ביאור הדברים: כדי ללכת בדרך הישר, אין האדם יכול להחליט מה טוב ומה לא טוב; מה נכון ומה לא נכון; מה ישר ומה עקום. האדם אינו יכול להתחבר לקב"ה ע"י רגשות אישיים-מקריים, אלא רק בהליכה עקבית בדרך ה'. רק על פי מה שקיבלנו מחכמינו זיכרונם לברכה, אשר סללו עבורנו את הדרך, והדריכו אותנו בדרך הישר.

וזה שאמר שלמה המלך בחכמתו (משלי ג, ה): "בטח אל ה' בכל ליבך ואל בינתך אל תשען". אל תסמוך על בינתך ורגשותיך האישיים, האמוציונליים, כי אם רק לבטוח אל ה' וללכת בדרכו, ללא פשרות.

שבת שלום

הרב בן ציון נורדמן
לתגובות :[email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!