מפתח למפתח - או: מה קרה לחופשה שלי?

"אל תשאלי מה עבר עלי השבוע".
כשחברה מתחילה את המשפט שלה בצמד המלים 'אל תשאלי', חזקה עלייך שאת חייבת לשאול...
"נו, מה עבר עלייך השבוע?" שאלתי אותה, בטוחה שהיא לא תוכל להתחרות בשבוע שלי.
"את זוכרת את המריבה שלנו עם הבן הגדול שביקש שנשכפל לו מפתח לבית?"
כן, התווכחתי איתה, היא טענה שעדיף לא לתת לילדים מפתחות, אלא להשאיר מפתח אצל שכנה.
"אבל אמא, אני כבר 'בר מצווה'. את יכולה לסמוך עלי", הוא ביקש והתחנן, לבסוף הם נכנעו ושכפלו לו מפתח.

"השבוע הצטרפתי לבעלי לכנס מטעם העבודה שלו, החלטתי שאנצל את הנסיעה לצבירת כוחות מחודשים, גיסתי המתגוררת בסמוך אלי התנדבה לטפל בילדים שלי".
"נפלא", הגבתי.

"כן, רק שהכול השתבש..." היא המשיכה לספר.
"בשעות הערב קיבלנו טלפון מגיסתי. היא סיפרה לנו כי תלמיד חכם גדול הגיע לעיר, והבנים הגדולים זקוקים לחולצות לבנות, הם רוצים להשתתף במעמד המיוחד שיתקיים ב'חיידר'".
"אין לי מפתח לדירה שלך".
"ואני לא חשבתי שתהיה סיבה להיכנס לדירה שלי..."
"לי יש מפתח, שכחתם? מזל ששכפלתם לי עותק", קולו של הגדול שלי ברקע.
"אוקי, לך הביתה, תביא חולצות לבנות ולכו להשתתף בקבלת פניו של גדול הדור שבא לבקר בעיר".

השילוב של הדירה בקומה רביעית והחושך ששרר בחוץ גרמו לבן שלי לבקש מחבר לעלות איתו לדירה.
"אולי יש שם גנבים?" הוא חשש, וכאילו לאשר את חששותיו, הוא פתח את הדלת, אני השארתי חלונות פתוחים, רוח הפרצים שנשבה בחוץ בשילוב דלת הכניסה שהם פתחו גרמה לטריקת כל הדלתות בבית, שלא נדבר על הניירות שעפו לכל עבר".
"אמאל'ה", הם ברחו משם, משוכנעים כי יש גנבים בבית.
"אמא, מה לעשות?" הטלפון הבא שקיבלתי.
"תירגע, ותבקש מהשכן שייכנס איתך לבית, הוא כבר יוכיח לך כי אין שם אף אחד, קח חולצה ותנעל את הדלת", כך אמרתי לו בטוחה כי הפרשיה הסתיימה.
רק שהחבר השובב שלו לקח את העניין צעד אחד קדימה ומיהר להזעיק את המשטרה, "יש גנבים בבית", הוא מסר להם את הכתובת הנכונה.
השוטרים מיהרו להגיע, וכן, הדלת הייתה פתוחה (הבן שלה ברח, זוכרים?)
והבלגן ואי הסדר רק שכנעו אותם כי אכן היו גנבים בבית.

"את מבינה? השארתי בית הפוך, והם היו בטוחים שמדובר בגנבים..." היא כמעט בכתה.
השוטרים חייגו אלינו, היינו כאמור בדרך לחופשה קצרה.
"אוי ואבוי לכם, איזה בלגן השאירו הגנבים, כדאי לכם לחזור".
לכי תסבירי להם כי בגלל הבלגן ברחתי...
"אז הלכה החופשה שלי והכול בגלל שנכנעתי לבכור שלי ושכפלתי לו מפתח".

"בעצם", היא מיהרה לתקן את עצמה.
"זה לא נכון, אני צריכה להאמין שהכול מלמעלה, וכך רצה בורא עולם".
"ילדינו אינם בוחרים להתבגר. זהו חוק הטבע. והם לא תמיד מבינים מה הם אותם שינויים פיזיים, נפשיים וחברתיים המתחוללים בהם, הבן שלך ביקש מפתח כדי להרגיש גדול, אחראי", ניסיתי להסביר לה.
"ותראי מה קרה, נכשלתי במבחן התוצאה", היא נאנחה.
"את לא צודקת שנכשלת, גם אנחנו באותו מסע התבגרות של ילדינו. וכן, עלינו לאפשר להם לצאת למסע ההתבגרות. תפקידנו אינו לעצור בעדם. איננו צריכים לגרום להם להגיש קטנים וחלשים, ולומר שזה עדיין מוקדם מדי ושטרם הגיע הזמן. לא כדאי לטפח בהם רגשות אשם, כי המסע הוא בדמם ממש, וחובה עליהם לצאת להתמודד עד הסיום ה... מוצלח. מסלול המסע נע בין הילדות לבגרות, ומעורבת בו כל סביבתו הקרובה של הילד – המשפחה, החברים ובית הספר. אסור לנו, לכל הסביבה שלהם להפקיר אותם במסע ההתבגרות, אלא להיפך, לתמוך, ללוות לפי הצורך".
"אל תצטערי ששכפלת לו מפתח", סיימנו את השיחה.

ואני רק נזכרתי בתחושה שאפפה אותי השבוע כשהבן שלי התקשר לדווח כי יש להם שבת בישיבה, המשגיח מאפשר למי שרוצה – לחזור הביתה, ומי שנשאר תבוא עליו הברכה.
מה הופתעתי כשהוא הודיע לי שהוא החליט להישאר בישיבה.
"אה, אתה לא חוזר הביתה?" גמגמתי, ורק אז זיהיתי את הבעיה.
אני מרגישה מיותרת, הוא כבר לא צריך אותי.
באחת עשרה וחצי בלילה צלצל הטלפון שוב, הוא הבן שלי על הקו.
"אמא... רק התקשרתי להגיד שאני... מתגעגע".
כן, ההורה אינו מיותר, גם אם לפעמים הוא חש כך. יש לו תפקיד חשוב ביותר".
גם כשהם גדולים, הם עדיין קטנים, ותמיד הם רוצים שנשכפל להם מפתח נוסף ללב של... אמא.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!