לזכור את העבר בשביל ההווה

בשבת הקרובה נקרא בבתי הכנסת את פרשת 'זכור'. למושג זכירה יש משמעות רחבה מאוד, גם ביהדות וגם בחיים עצמם. לוח השנה היהודי מלא וגדוש בחגים וימי זיכרון, שכולם מהווים ציוני דרך בהתהוות שלנו כעם וכאומה. גם ראש השנה, החג הקדוש והמקודש, נקרא יום הזיכרון. בתפילת ראש השנה אף מייחדים תפילה מיוחדת ל'זכרונות'.

הזיכרון הוא אפוא חלק אינטגרלי בהוויה שלנו כעם וגם כיחידים. כבר ידועה האמרה כי "עם שאינו מכבד את עברו, גם ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". ישנו פן נוסף לזיכרון: כדי לחיות את העתיד ולהבין את הצפוי, יש לנו לחזור לאחור, לזכור מה היה, להתבונן בדורות הקודמים, באירועים שהתרחשו כתוצאה ממעשים שהיו. רק מי שיודע להתבונן היטב בעבר, יכול לחשב את הדרך העתידית. בשביל להבין מה יהיה, צריך להבין מה היה.

פרשת 'זכור' אינה רק זכירה של מה בכך, אלא לימוד לדורות של המעשה המחפיר עם הצורר עמלק, כפי שמספרת התורה "אשר קרך בדרך", ומסבירים המפרשים, שעמלק צינן את האמבטיה הרותחת. עד שעמלק העז ללחום בישראל, אף אחת מהאומות לא הסכינה. רק כשעמלק יצא ונלחם, הוא גרם לאומות נוספות להעז להתעמת עם העם היהודי. ממעשה יש ללמוד לדורות ולמחות את שמו של עמלק.

*

אם דיברנו על לוח השנה העמוס בימי זיכרון, גם לוח השנה האישי שלנו מלא בימים כאלו. ימים טובים, וחלילה פחות. ימי הולדת מצד אחד וימי אזכרה בעקבות פטירה של קרוב משפחה מאידך.
השבוע נפרדנו מהאברך הרב ישראל גריינמן ז"ל, שהלך לבית עולמו לאחר תקופה קצרה של חולי ומכאוב. את הרב ישראל הכרתי אישית. תמיד החיוך היה נסוך על פניו, אהבת האמת שלו לכל יהודי ויהודי, והיכולת שלו לגעת בנימי נפשו של כל אחד ואחד בצורה מפליאה. כל אלו יזכרו לדורות. אך מה שאני לוקח עמי כדוגמא אישית, זו עובדת היותו איש חינוך אמיתי, שתמיד ידע לומר את הווארט הנכון, אם זה לאנשי עמל או תלמיד חכם. הוא ידע לומר לכל אדם את המילה הנכונה.
יחד עם רעייתו שתבלט"א הרבנית ציפורה, הקימו בית מפואר בישראל כשהיא אף משמשת שנים רבות כמחנכת כיתות א' בבית הספר 'מדעים ויהדות', כשבעלה מעודד אותה כל העת לחנך את ילדי ישראל במסירות נפש אמיתית.

זו ההזדמנות לספר על מקרה מיוחד שקרה בשנים הראשונות להקמת בית הספר, סיפור שקצת שופך אור על דמותו התורנית הגדולה, ועל מסירות הנפש שלו למען ילדי ישראל.

היה זה בשנים הראשונות להקמת בית הספר. שנת הלימודים החלה, ובשבוע השני של הלימודים, אחד מתלמידי כתה א', שזה עתה החל את דרכו בבית הספר הודיע חגיגית לבני כיתתו כי הוא עורך מסיבת יום הולדת לילדים בביתו. מתי תתקיים המסיבה? בשבת קודש.

המורה נחרדה ופנתה מיידית להנהלה כדי שזו תעזור לה להיחלץ מהפלונטר. כששנת הלימודים נמצאת בשיאה, קל יותר להתמודד עם בעיות שכאלו. אך התלמיד הזה, וכמובן הוריו, נמצאים בראשית הדרך. מה עושים?

ההנהלה ניסתה לדבר עם האימא אך היא לא הסכימה לדחות את המסיבה. היא טענה שה'קוסם' כבר הוזמן וגם מכונת הפופקורן, וכעת לא שייך לבטל הכול. הרמנו ידיים.
אך מי שלא הרים ידיים, היה בעלה של המורה. הרב ישראל גריינמן ז"ל הציע הצעה: אשתו הכינה ביום שישי שתי חלות וכמה שעות לפני שבת נסעו לחדרה, להביא את החלות למשפחה. האימא כל כך התרגשה, שהחליטה למרות הכיל, לבטל את מסיבת יום ההולדת, ולדחותה ליום אחר.
"דבריהם הם זיכרונם". תהא עובדה זו לעילוי נשמתו הגדולה.

*

סיפור מיוחד שתפס אותי השבוע במיוחד, הייתה הכותרת הבאה: "סיון רהב-מאיר ויתרה על הנחיית חידון התנ''ך". ולמי שטרם מעודכן, מעשה שהיה כך היה: הכתבת ומגישת החדשות של ערוץ 2, סיון רהב-מאיר, נבחרה להחליף את ד"ר אבשלום קור בהנחיית חידון התנ"ך העולמי לנוער, הנערך ביום העצמאות. אך כמה ימים לאחר מכן, ביקשה לפרוש מהנחיית התחרות. ומדוע? במכתב שנשלח להנהלת החידון הסבירה כי "אני מודה על הבחירה בי להנחיית החידון ביום העצמאות הקרוב, אך במחשבה שנייה, נראה לי שלא אוכל להיענות לה באופן הזה".

והיא מפרטת: "הדרך שבה הופסקה עבודתו של ד"ר אבשלום קור כמנחה החידון (לא ידעתי שהוא מעוניין להמשיך, ובטח לא ידעתי שיודיעו לו על הפסקת עבודתו במסרון, אחרי 28 שנים) וגם עצם המסר בהחלפתו של מגיש שהפך למותג של ממש".

בהמשך היא גם נותנת הצעה לעורכי החידון: "אישית, אשמח להמשיך לצפות בחידון בהגשת אבשלום, ואשמח עוד יותר לאפשרות אחרת שעליה חשבתי: הגשה זוגית של שנינו, שבה כל אחד יתרום את חלקו. אם אבשלום יסכים, זה נראה לי פורמט מנצח".

יאמרו הציניקנים מה שיאמרו, אך אני רואה בכך מעשה אצילי. למרות שהיא קיבלה כבוד בפרישה, הרבה יותר מן הדרישה, אך זוהי נורמה חדשה בציבוריות הישראלית. נכון, צריך לרענן את השורות. מנחים צריכים להתחלף, ויש לתת כל העת מקום ובמה לשינויים. אך לכל דבר יש צורה.
ואם תשאלו אותי, יש לי תחושה שההצעה שלה תתקבל בסופו של דבר, ותהיה הנחייה זוגית בחידון התנ"ך, בהשתתפותה. יפה וראוי שדווקא חידון התנ"ך, המסמל יותר מכל את רצונו של חלק נכבד מהציבור, להיות מחובר ל'ספר הספרים', יהווה מודל לחיקוי להתנהגות ונורמות אחרות.

*

לקראת חג הפורים, נתקלתי השבוע במאמר מיוחד שכתב דודי היקר והאהוב, איש המחשבה והמעש הרה"צ רבי יוסף זונדל פוגל שליט"א, שה' ישלח לו רפואה שלמה במהרה, מראשי ומקימי ארגון 'ערכים', הארגון שעוסק בין השאר בהחדרת השמחה לבית ישראל.

הוא מביא בשם הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק, שתינוק, להבדיל מאדם מבוגר, צוחק תמיד. אפשר ללמוד מילד קטן כמה דברים: אם תסתכל עליו הרבה זמן, הוא יתחיל לחייך. בנוסף, הוא אף פעם לא משועמם, תמיד הוא עושה משהו. כשלא שומעים אותו הרבה זמן - הוא כנראה מרוקן מגירה או מעולל משהו. והדבר השלישי והחשוב מכל: אם לא טוב לו - הוא מתחיל מיד לבכות.
יש לתרגל לעצמנו את שלושת הנקודות הללו: שמחה תמיד, לא מבזבזים זמן, וכשרוצים משהו - בוכים ומבקשים.

בהלכה נאמר שבחג הפורים "כל הפושט יד נותנים לו", וכבר כתבו הקדמונים כי הדבר נכון גם בדברים רוחניים. כל הפושט יד, ונושא עיניו לשמים, יכול לזכות לדברים גדולים בחג הפורים.
חג פורים שמח לכל בית ישראל!

לתגובות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!