יחס התורה לאויב – שמחה במפלת הרשעים

בשבוע שעבר, הזכרנו את המקורות הבסיסיים, מהם לומדים את יחס התורה לאויב באופן כללי. ראינו, כי קיים חיוב גמור למגר כל רגש של חמלה כלפי אויבי ישראל, אשר בעצם היותם אויבי ישראל מהווים גם את אויביו של הקב"ה. השבוע נראה, בעזר ה', כיצד לא רק שאסור לרחם על האויב, אלא יותר מכך - כל היחס כלפיהם במלחמה הינו יחס של שמחה במפלתם ותאווה להשמידם מעל פני האדמה. זאת, משום שעצם קיומם של אויבי ה' הינו חילול ה', כאילו נוצר כאן חלל בו אין לה' מקום, חלילה, וכאשר אותו חילול מתנקה, כאשר אותו חלל מתמלא בקידוש ה' וכולם רואים את כחו האינסופי, אז מתקדש שמו בעולם. מכאן, שיש כאן יותר מהסרת הרוע של האויב, יותר ממשימה בטחונית, יש כאן מלחמת דת, מלחמה על קיומו של אלקי ישראל במציאות הממשית, בהתמודדות מול אלילי העמים, ובימינו - מול אללה אלוהי השקר של האסלאם. נעיין במספר ציטוטים מהמקרא –

"הן־עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד־יאכל טרף ודם־חללים ישתה" (במדבר כ"ג, כ"ד). לא מדובר כאן רק על הריגת האויב בלא רחמים, מדובר על מי שאינו נח ושוקט עד שהוא שותה את דם אויביו. יש כאן רגש של חדוה ושמחה על הזכות לחסל את האויב, זאת בניגוד לדברי השטות הנשמעים מפי דוברים ישראליים לעיתים על כך שישראל יוצאת רק ל"מלחמת אין בררה". בוודאי שאין הדברים עולים בקנה אחד עם דברי השטות של גולדה מאיר, אותם ציטט מיודענו עורך "משפחה", ולפיה היא יכולה לסלוח לערבים על כך שהרגו את בנינו, אבל לא על כך שגרמו לנו להרוג את בניהם.

דימוי נוסף מצינו במלכים ב' י"ט, כ"א אחר מפלת סנחריב (הובא גם בישעיהו ל"ז, כ"ב) – "בזה לך לעגה לך בתולת בת־ציון אחריך ראש הניעה בת ירושלם". הנביא לועג למפלת האויב, הוא שמח בכך. מה היו אומרים על כך כיום? לא די שהאויב נפל, צריך גם ללעוג לו?! ומה יאמרו על התאור השירי של מפלת סיסרא בידי דבורה הנביאה, אשר מתמוגגת מנחת בתארה את אם סיסרא המצפה לשובו של בנה עם שלל מלחמה, כאשר בפועל בנה מת ממכת מחץ של יעל ברקתו! דבורה משאירה לקורא לתאר את תחושתה של אם סיסרא בעת שהלמה בה הידיעה האמיתית על גורל בנה, והפטירה על כך – "כן יאבדו כל אויביך ה'" (שופטים ה', ל"א). איזה לעג מושחז ושמחה לאיד! כיום היו מתביישים לכתוב כך. זה לא תואם את ערכי המערב הליברלי.

ראינו בעוד אינספור מקורות את היחס התורני כלפי אויבי ישראל, כלפי אויבי ה'. משה מתאווה לראות בנקמת ה' במדין (במדבר רבה פרשת מטות כ"ב, ה'), ודוד המלך רוחץ פעמיו בדם רשעים אחר שחזה נקם (תהלים נ"ח, י"א). חזקיהו לא הבין את חשיבות השירה במפלת הרשעים ולכן הפסיד את ההזדמנות להיות משיח (סנהדרין צ"ד.) ורבותינו בהגדה של פסח התחרו זה בזה מי ימצא יותר מכות שלקו מצרים מעבר לעשר שנתפרשו במקרא, ולא נחה דעתם עד שהגיעו ל-50 מכות במצרים ועוד 250 על הים! אותה שירה על הים בעקבות מפלת המצרים אף נקבעה לדורות בפי כל ישראל בתפילת שחרית, עם כל התיאורים העסיסיים של מפלת המצרים.

ואם לחשך יצרך לומר, שבקשו מלאכי השרת לומר שירה על הים והקב"ה אמר להם "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה", צריך רק להמשיך לקרוא באותה גמרא במגילה י: בכדי לקרוא שהוא אמנם לא שש, אבל אחרים – אותנו – הוא משיש. כך זה לכל אורך התורה, עד שבסופה אומר משה כברכה לישראל – "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר־חרב גאותך ויכחשו איביך לך ואתה על־במותימו תדרך" (דברים ל"ג, כ"ט). לא רק נצחון יש כאן, כי אם השפלת האויב ורמיסתו, משום שרק כך ידע תבל כולו, כי ה' אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה!

ראינו, אם כן, כי השמחה באובדן הרשעים הינה מושכל ראשון ביהדות, דבר הנלמד הן מהשכל הישר והסברה והן משלל מקורות במקרא ובחז"ל, שלא הבאנו מהם אלא כטיפה מן הים. בשבוע הבא, לקראת ימי הפורים הבאים עלינו לטובה, נכתוב בע"ה על חשיבותה של הנקמה ביהדות. אסור לפספס!

ברוך מרזל.
עוצמה יהודית.
חברון.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!