ראש חודש אדר במחלקת ילדים ב'

כל הזמן אנחנו יודעים לחזור על מנטרות כאלו, כמו "אנחנו מתכננים תוכניות וה' צוחק עלינו מלמעלה". אבל לפעמים המציאות מוכיחה את המשפט הזה כל כך טוב שהוא כבר בכלל לא קלישאה, הוא פשוט כל כך מובן ואמיתי. ולא, זה לא צחוק. אלא תכנונים אחרים שיש לקדוש ברוך הוא עבורנו ואנחנו לא יודעים את הסיבה.

לצערי הרב, את חציו השני של השבוע הקודם, נאלצתי להעביר בבית החולים צמודה למיטת בני. ב"ה שהיום הוא בבית, מחלים, ומצבו משתפר מיום ליום. אך באותו לילה של יום שלישי, כשהכל רק התחיל, ולא ידעתי מה יילד יום, הייתי מבועתת ומבוהלת, בעיקר מהעובדה שלא היתה לי שום דרך לעזור לבן שלי, המצב היה נראה כמו חור שחור אחד גדול.

היו לי כל כך הרבה תכנונים לאותו יום, וכל כך הרבה דברים להספיק, אך ברגע שהרופא בקופת חולים אמר: "מפה אתם נוסעים מיד למיון", הבנתי שכמה שאני רוצה או צריכה לתכנן את התוכניות שלי וסדר היום שלי, אסור לי לשכוח שיש מנהל לעולם, והוא, בניגוד לכל אדם אחר, לא חייב לספק הסברים לשום מצב ועניין.

אז כשנסעתי עם הילד הסובל ועוד חשבתי שתוך כמה שעות הכל יסתדר ואמשיך לשגרת יומי, יכולתי להמשיך לחשוב. איכשהו פתאום מהמצב שלי, ומהעובדה שזנחתי כל תוכניות אפשרית שתוכננה, יכולתי להבין שלא הכל בידיים שלי – אבל מה אני אומרת לילד בן 11 ששוכב במיטה גדולה של בית חולים, כואב ברמות שקשה לתאר, ברמות שהרופאים עומדים סביבו אובדי עצות ותוהים איזה עוד סוג טיפול לנסות או איזו עוד בדיקה כדי לבצע, והילד, שאין לו כוח אפילו לבכות, פתאום שואל אותך באפיסת כוחות: "אבל למה זה קורה דווקא לי"?

ואחרי לילה ללא שינה, ניסיונות הרגעה ובכי שמתערבב בדמעות של הילד, את מוצאת את עצמך מגייסת כוחות ופותחת בשיעור באמונה. פתאום כל השיעורים, כל ההרצאות, כי הפנינים שרכשת במהלך שנותייך, מתגייסים לטובת הנאום הקצר שאת צריכה לנאום לילד שלא מבין מה נפל עליו בן לילה, ומבקשת מה' שינחה אותך ושיקל מעט על הסבל הזה. רק אחרי הרבה דיבורים שכללו חיבוקים בלתי פוסקים, ושירי נשמה שקטים כמו "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה... אהבת התורה, אהבת ישראל, וכו' (גרין החדש) הוא נרדם לרבע שעה.

ובתוך הימים האלו – ראש חודש אדר. החודש הכי שמח בשנה, ובבית החולים, במחלקת ילדים ב', ילדים צורחים, כואבים, מבקשים מאמא שתעזור להם, משתוללים ומשחררים אינפוזיה מהיד, פנים עם כוויות מזעזעות, דלקות בקרומי המוח של תינוקות וילדים, צליעה, ניתוחים, ומה עוד...

ורק ליצנית אחת עם אף אדום, שעוברת ושרה "משנכנס אדר...", מנסה להשרות אווירה שמחה במחלקה. ויש ילדים שמוחאים כפיים, ויש ילדים שמניעים את הראש ומחייכים, ויש ילדים שלא זזים מהמיטה. כואב להם. ואחר כך מחלקים להם מתנות, והם שמחים. גם ילד בגיל 11 פתאום שמח מאיזה משחק בשקל שביום אחר לא היה מסתכל לעברו. אבל ככה זה בחיים. הכל לפי ההתרחשות, והכל עניין של פרופורציות.

בשעות האלו, שהדברים כבר יתפרסמו, מן הסתם אהיה בעיצומה של נסיעה שתוכננה מראש. חשבתי שאכין הרבה יותר חומר, ואעבוד קשה בשבוע הקודם כדי להכין את השטח לנסיעה שלי, אבל אז, כמו שאמרתי, היה מי שתכנן לי את הדברים הכל כך ברורים לי – אחרת. לא היה לי ספק שאני אומרת תודה גם ברגע האמת, ומבקשת שיסדר לי את התכוניות בצורה שהכי נכונה ומתאימה לי. זה לא קל – אבל זה משתלם, תאמינו לי. ושיהיה חודש אדר שמח באמת.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!