חובת השקיפות והישרות בענייני ציבור

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה וגו' (לח, כא)

הנה מבואר במדרש שמות רבה (פר' נא, א) ואלה פקודי המשכן, כך פתח רבי תנחומא בר אבא (משלי כח) 'איש אמונות רב ברכות' וכו', איש אמונות זה משה שהוא נאמנו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (במדבר יב) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, הוֵי איש אמונות רב ברכות, שכל הדברים שהיה גזבר עליהם היו מתברכים, לפי שהוא נאמן.

ויש לשאול, הכיצד נצרך משה רבינו לכך, להעביר דין וחשבון על כל תרומות עם ישראל לבניית המשכן, וכי יעלה על הדעת שיקח כסף מתרומות ישראל?! הלוא עליו אמר הקב"ה (במדבר יב) 'לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא', ואחרי עדות השי"ת האם יש מקום לאיזה חשש עד שהתורה מאריכה וכותבת על כך שנראה אך למותר הוא?

לצערנו ישנה תופעה של חוסר שקיפות וישרות ציבורית, קיימים אנשי ציבור שמנצלים את תפקידם ומעמדם בכדי להעשיר על חשבון הציבור וכדו'.

הללו נמשלו, כאחד ממשלי השועלים שנותרו בידינו, לאותו שועל שהסתובב ברעב בחוסר כל במשך כמה ימים, והנה נגלה לנגד עיניו כרם ענבים, אך היה גדור מכל עבריו, וחיפש ומצא פרצה קטנה מאוד, ולמזלו, בהיותו צם כמה ימים, נעשה רזה מאוד, עד שהיה ביכולתו להיכנס דרך אותה פרצה. כאשר נכנס אורו עיניו מהשפע שנגלה לנגד עיניו, אכל במשך כמה ימים, עד שהחזיר את כל משקלו אשר איבד, ואף יותר מכך.

כעת חפץ השועל לברוח, פן יתפס על ידי בעלי-המקום ותהיה אחריתו מרה, אולם כאשר רצה לצאת לא הצליח, כי הפרצה אשר נכנס בה היתה קטנה מאוד. לא נותר אפוא ברירה בידו אלא לצום שוב כמה ימים, עד אשר יחזור להיות רזה כבכניסתו לכרם, ורק כך הצליח לצאת מהכרם. הצטער השועל: רזה ורעב נכנסתי ורזה ורעב יצאתי, מה הועיל כל עמלי שלא ביושר?!

כך, כל אשר עושה ממון שלא ביושר, כבר אמר עליו הנביא (ירמיהו יז, יא) קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט, בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל.

ותן לחכם ויוסיף לקח, כי הדבר נוגע אף לכל אדם, בעסקיו, או בניהול כספי בתי כנסיות וכדו', שלא ליפול ברשת היצר לצעוד בדרכים לא ישרות באצטלא שהדבר נעשה למען התורה ולומדיה, ואין טעות גדולה מזו! אשר מתיימרים להחזיק את התורה בדרכים עקלקלות ולסייע לקב"ה להחזיק התורה.

ונמשלו כאותו כפרי, שראה בפעם הראשונה בחייו רכבת, הבחין הכפרי כי הרכבת נושאת קרונות רבים, חשב הכפרי שצריך לעזור לדחוף את הרכבת, ירד והחל דוחף מאחור, ובדמיונו הכפרי היה סבור שהוא מצליח לסייע בידי הקטר לסוע מהר יותר, כך, המחפשים דרכים שאינן ישרות אינם אלא מקטני אמנה, כי הארון נושא את נושאיו, מה גם שאין בתורה זו סייעתא דשמיא, כי אין המטרה מקדשת את האמצעים. לא זו דרכה של תורה.

גדולי ישראל מאורי עינינו מאז ומתמיד הקפידו שלא להשתמש להחזקת התורה אלא בכסף זך וטהור מכל סייג של איסור והדומה לו, כי אין ברכה באותה תורה, שהרי מצוה הבאה בעבירה היא.

זאת באה התורה הקדושה ללמדנו, כיצד משה רבינו נהג כמנהיג כלל ישראל. משה רבינו, אך טובתם של ישראל עמדה לנגד עיניו , וכן היה רחוק כרחוק מזרח ממערב מרדיפת בצע , ולמרות זאת כותבת התורה 'אלה פקודי המשכן', שפרסם דין וחשבון על כל התרומות, מה הושקע במשכן, עד שמסופר במדרש שכאשר שכח את חשבון ווי העמודים היה אחוז דאגה כיצד יוכל להסביר לישראל על החסר, עד שהראהו הקב"ה את האות וא"ו לרמז לו ונזכר בווים, ובכך רגעה נפשו להיות נקי.
בכך מלמדנו משה רבינו כיצד ראוי למנהיג בישראל ולכל איש לנהוג, לנקוט בשקיפות מלאה, בישרות ובנאמנות, שרק בדרך זו קונים את אימון הציבור ושורה הברכה וההצלחה. ולפיכך נזכרים 'כל מי שעוסקים בצרכי ציבור באמונה' בתפלת 'מי שברך' (לנוהגים כן), להדגיש שדוקא הם ראויים לברכה.

שבת שלום ומבורך!
בידידות ואהבה, הצב"י מרדכי מלכא ס"ט
לתגובות: הרה"ג ר' מרדכי מלכא שליט"א, הרב הראשי לעיר אלעד, נשיא וראש מוסדות "אור המלך", מחבר ספרי שו"ת דרך המלך, אמרי מרדכי ועוד. זהו תקציר המאמר. המעוניין לקבל דבר הפרשה במייל ישלח בקשה למייל [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!