חובתנו - ההשתדלות בדרך האמת, ההצלחה -בידי בורא עולם!

אם נעיין היטב בפרשתנו, פרשת פקודי, בה מתוארת בנית המשכן בפועל, נמצא כי ישנו מטבע לשון החוזר על עצמו שוב ושוב, והוא "כאשר צוה ה' את משה". אותה חזרה כמעט מונוטונית לא נעלמה, כמובן, מעיניהם החודרות של חז"ל, והם מנו ומצאו כי הביטוי "כאשר צוה ה' את משה" חוזר בפסוקים המתארים את בנית המשכן שמונה עשרה פעמים! וזה לשונם בתלמוד הירושלמי, במסכת ברכות פרק ד' הלכה ג', הלכה העוסקת בקביעתן של שמונה עשרה הברכות שבתפילת העמידה –

"ולמה שמונה עשרה, אמר ריב"ל כנגד שמונה עשרה מזמורים שכתוב מראשו של תילים עד [תהילים כ', ב'] יענך ה' ביום צרה... אמר רבי סימון כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה שבשעה שאדם עומד ומתפלל צריך לשוח בכולן מה טעם [שם ל"ה, י'] כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך אמר רבי לוי כנגד שמונה עשרה אזכרות [של ה'] שכתוב [תהילים כ"ט, א'] בהבו לה' בני אלים... רבי חנינא בשם רבי פנחס כנגד שמונה עשרה פעמים שאבות כתובים בתורה אברהם יצחק יעקב... רבי שמואל בר נחמני בשם ר' יוחנן כנגד שמונה עשר ציוויין שכתוב בפרשת משכן שני [כלומר בפרשתנו, בה מתואר הביצוע של בנית המשכן]".

רבותינו במאמרם הנפלא לימדונו דבר עצום. יש כאן ביטוי של שלמות, שלמות המתיחסת דווקא לאותה נקודה, בה מתבטל האדם לפני אלקיו. בתפילת העמידה, יותר מבכל מקום אחר, מתבטאת הכניעה של האדם לפני בוראו. עוד לפני שהוא פותח את פיו לבקש צרכיו, הרי הוא עומד כעבד לפני רבו. מי שלא חש כך ולו פעם אחת, לא זכה מעולם להבין מהי משמעותה של תפילה. ונשאלת השאלה, כיצד קשרו חז"ל ענין זה לעניין שבפרשתנו, בה כתוב שמונה עשרה פעמים "כאשר צוה ה' את משה"?

ובאמת, יש כאן יסוד גדול, הנוגע לכל מהלך עבודתו של אדם את בוראו. האדם יודע את מוגבלותו, ועם זאת עליו להשתדל בכל יכולתו לעשות את ציווי ה'. הוא מתפלל, ומכאן ואילך סומך על ה' שיעשה את שלו. כך גם כאן, בני ישראל נצטוו לבנות משכן בתנאים קשים ביותר. להביא את כל אותם חומרים בתנאים של מדבר, לחשוב מחשבות כיצד הכל יסתדר ביחד, לשלב כל חומר ולהרים כזה פרויקט ענק – הרי זה נראה למעלה מכח אנוש. אילו היו קטני אמונה, היו אומרים כי זה בלתי אפשרי, חבל על המאמץ. אבל המאמין האמיתי יודע, כי ה' צווה, אז עושים בלא פקפוק. כבר בשבוע שעבר ראינו, שבצלאל נזקק לעזרה מיוחדת משמים על-מנת להשכיל ולדעת כיצד לבנות את המשכן. בדרך הטבע הוא לא יכול היה להצליח. אותו עיקרון היה נכון גם לגבי המנורה. ובפרשה שלנו מביא רש"י בפרק ל"ט פסוק ל"ג בשם התנחומא – "שלא היה יכול להקימו [את המשכן] שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא איך אפשר הקמתו על ידי אדם, אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר (שמות מ', י"ז) הוקם המשכן, הוקם מאליו" (ראוי לעיין באריכות בתנחומא בפנים בפרשת פקודי סימן י"א).

ראינו, אם כן, כי לא היה זה ביכולת אנוש לבנות את המשכן. בלשוננו היינו אומרים שזה לא היה ריאלי, לא מעשי. ומה עוד, שהיו צריכים כל פעם לפרוק אותו ולהקימו מחדש, ורבים עשויים להתמרמר ולשאול – וכי עבור זה הוצאנו את כל אותה נדבה? בשביל דבר חסר סיכוי, שגם כשאיכשהו מצליחים לבנות, צריך שוב לפרק? אולם כאן מונחת הטעות של כה רבים בזמננו. ישנה מחלה הפושה בקרבנו, מחלה שחדרה לתוכנו בעקבות התרבות המערבית, בתוכה אנו שרויים. קוראים לה, לאותה מחלה – "מצליחנות". העולם אוהב "מצליחנים", "ווינרים", כאלו ש"עשו את זה". מה הם בדיוק עשו, לא כל-כך חשוב, העיקר ש"השיגו משהו". במסגרת תרבות זו, מפלגות בוחרות מנהיגים לא על-סמך נאמנות לעקרונות של המפלגה, כי אם אך ורק על-סמך הסיכויים שנראה כי יש לאותו מועמד להביא את המפלגה לשלטון ולעמדת כח. אחר שאותו מנהיג אינו מביא את הסחורה, הוא מושלך ככלי אין חפץ בו. כך זה בכל תחום בחיים. חייבים להצליח, לא חשוב איך. אדם ש"השיג" מיליון דולר בגנבה ובחוסר יושר נקרא "מוצלח", ואילו אדם הנהנה מיגיע כפיו ואינו נוגע בשל זולתו ומתפרנס בדוחק נחשב "כישלון".

בעניין זה נעוצה המחלוקת הגדולה בין היהדות, אשר דורשת השתדלות מקסימלית בדרך האמת לבין התרבות המערבית, אשר בכל מחיר ובכל דרך עקומה תובעת הצלחה!

אני זכיתי לשמש את גדול המנהיגים שבדורנו, הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד. כמה פעמים הוא רץ לכנסת וזכה לרבע אחוז מהקולות. הוא לא ראה בכך כישלון. הוא אמר את האמת, וזה מה שהיה חשוב בעיניו. לזה היה מחויב, ואילו ההצלחה – בידי שמים. ואחר שהצליח להבחר וכחו עלה עד שנאלצו לפסול אותו מלהבחר שוב ולזכות בכעשרה מנדטים על-פי הסקרים, הוא התרעם כנגד אלו ש"נחמו אותו" על ה"הפסד". אם זה נקרא אצלכם הפסד, כך אמר, אזי אין לכם מושג מהו הפסד ומהו ניצחון. למרות הפיתוי העצום להתכחש לעקרונות כדי להשאר בכנסת, עמדנו בגבורה והיינו מוכנים לשלם את המחיר. זה הפסד? זה הניצחון הגדול ביותר שיכול להיות!

הפרשה שלנו מלמדת, כי כל העניין הזה של "הצלחה" כלל אינו מסור בידיו של אדם. האדם מצווה לעשות את מה שביכולתו בהתמדה, במסירות, בדייקנות – כאשר צוה ה' את משה. שוב ושוב ושוב. כנגד שמונה עשרה ברכות שבתפילה. אבל ההצלחה – היא בידי שמים. האדם ממילא אינו מסוגל להקים את המשכן, והדבר מסור בידי שמים. אולם הוא מצווה לעשות את שלו, להשתדל, ולהתפלל למי שההצלחה בידיו.

ברוך מרזל.
עוצמה יהודית.
חברון.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!