שלמה קוק פגש את הרבי מסאטמר

עדנה היתה לה לסביון, עיירת-היוקרה של ישראל, המנומנמת רוחנית בימים כתיקונם. האדמו"ר מסאטמר הגיע השבוע מקרית יואל במונרו שבארצות-הברית, לרגל שמחה משפחתית בארץ-הקודש. בית האכסניה נבחר – ולא בפעם הראשונה – בסביון. למשך שלושה ימים, היתה הווילה המפוארת בית ועד לאדמו"ר, למשמשים-בקודש ולמשמשי-המשמשים. בעל הבית, מאיר גורביץ, שוהה בניו-יורק. בנו יוסי הפקיד את מפתחות הבית בידי הגבאים, ונתן להם יד חופשית. הכנסת אורחים זו הכנסת אורחים. האדמו"ר התפלל וערך 'טישים' בבית-הכנסת של היישוב, וחסידי סאטמר באו ויצאו בשערי היישוב.

בשעה 6:00 בבוקר יום רביעי כבר נשמע קולו של הרבי בחלל הבית, מנגן בהוויות אביי ורבא. הקול הוביל את אחיינו של בעל-הבית לחדר הלימוד, שם גילה את הרבי מול הגמרא. ביקש להציע לו לצאת לטבול במקווה-הטהרה של היישוב, שמימיו חוממו במיוחד לקראת בואו. הרבי השיב בשלילה. "כעת אני יכול ללמוד בשקט, ללא הפרעה", השיב. "אחר-כך יבואו החסידים, ומי יודע מה יהיה?" כך, במשך שעתיים תמימות, ישב הרבי שקוע בסוגיה. בשמונה בבוקר יצא למקווה. בתשע נכנס לבית-הכנסת המרכזי של היישוב לתפילת שחרית. בית-כנסת מושקע, עשיר בסמלי 'מגן דוד'. בארונותיו סדוּרים עשרות סידורי 'רינת ישראל', כרוכים בעור אמיתי וממתינים לגאולה, שהרי בימים כתיקונם יש כאן בקושי מניין. הבוקר מתפללים כאן למעלה ממאה חסידים, המקיפים את מקום הרבי בכותל המזרח. עם תום התפילה, עורך הרבי 'טיש' בחצר בית-הכנסת. לצידו, בשולחן הכבוד, יושבים המרא-דאתרא רבי דוד ברודמן, שליח חב"ד בסביון רבי שמואל ביסטריצקי ורבני סאטמר בישראל. ובכל אותה שעה, יושבים אברכי הכולל שהקים הרב ברודמן בקומה העליונה, וממשיכים בתלמודם, כמדי בוקר וערב. זהו היופי האמיתי של סביון.

יום חג הוא לחסידים המתגוררים בארץ הקודש, הנמצאים כל ימות השנה הרחק מעין הרבי. בני ישיבות סאטמר שרים לפניו שירי כיסופין ללימוד התורה ביודעם כי הם-הם השירים האהובים ביותר עליו. "והערב נא ה' אלוקינו... איי איי כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה", הם שרים במבטא חסידי כבד, מביטים בעיניים מעריצות ברועֶה, קולטים אל קרבּם כל הגה והנהגה. "אבינו אב הרחמן... ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל", הם ממשיכים. והרבי, מעודד בידי ובמבט את השירה המעוררת ללימוד התורה.

הרבי מברך 'מזונות' ו'שהכל', סוקר במבטו את כל הנוכחים באמירת 'לחיים', מחלק שיריים מהעוגה העגולה, ופותח באמירת ה'תורה'. ביידיש, כמובן. "אנחנו בגלות", אומר הרבי כמה פעמים. הוא מביא רעיון נפלא בשם בעל 'נועם אלימלך' מליז'ענסק זיע"א: "בהלכה, יש מושג של 'בטל בשישים'. מדוע לא 'נשאיל' את המושג לגבי ישראל והגויים? הרי יש שבעים אומות ואם כן עם ישראל יכול להיות 'בטל בשישים' מולם... מתרץ הרבי ר' אלימלך: אם החלק של ה'טריפה' נמצא בתוך עיסה דביקה, אזי העיסה כולה הופכת להיות 'טריפה' אחת גדולה. [מקור המושג ההלכתי מופיע בשולחן-ערוך: 'חנ"נ - חתיכה נעשית נבילה' – איסור הדבוק להיתר, הופך ההיתר עצמו להיות איסור וצריך שישים כנגד כולו – ש.ק.]

"להבדיל", מסביר הרבי, "כשעם ישראל דבוק בקדוש-ברוך-הוא, אנחנו הופכים להיות חלק בלתי נפרד ממנו, והרי אף אחד בעולם לא יכול 'לבטל' את בורא העולם... אבל כל זה בתנאי שאנו אכן דבוקים בו, וכדברי רבי שמעון בר יוחאי בספר הזוהר, 'אורייתא, קודשא בריך הוא וישראל חד הם'. אם אנחנו דבוקים בקב"ה באמצעות התורה הקדושה – אף אחד לא יכול עלינו".

הרבי מישיר מבטו לתלמידים הצעירים של סאטמר. "גם כשאנחנו כאן, בביקור בארץ-ישראל, אין לאף אחד פטור מלימוד התורה..." הוא מכין את צאן מרעיתו לקראת 'שבת מירון': "אדרבה ואדרבה. כשעושים שבת אצל רבי שמעון, בעל המימרא 'חד הם', צריך לקבוע עוד שעות לימוד, להוסיף שיעורים".

כאמור, כשמדובר ברבי מסאטמר, הדברים אינם מן השפה ולחוץ. הרבי עצמו 'שקדן' מפורסם, עוד מימיו כאברך כולל 'חזון איש' בבני-ברק. גם סביבתו הקרובה יונקת מהאווירה. בסלון הבית בסביון ראיתי את המשב"ק הוותיק יושב ליד השולחן, מתעלם לחלוטין משיחות העסקוּנה, ומנצל כל רגע לעיון בספרים הקדושים.

שעות לאחר הביקור שלי בקודש פנימה, בבית האכסניה בסביון, 'זכה' האדמו"ר למתקפה ב'אתר של המדינה' בגין נאום שנשא נגד "המתנחלים". אני לא בטוח עד כמה מפרסם הידיעה שולט בשפה היידישאית, כדי להבין את הניואנסים ולתרגם אותם כהלכה לשפה העברית. יתרה מזאת: בעיניי ראיתי. הרבי לא בודק בציציותיו של משחרי-פניו, מקבל כל יהודי – ואף אם שם משפחתו קוק – בסבר פנים יפות. נכון, הוא מחויב למורשת ה'השקפה' האנטי-ציונית מבית מייסד השושלת רבי יואליש, אך מכאן ועד לכנותו 'אויב ישראל'? חלילה. מעט פרופורציה לא תזיק.

ייחוס
יומיים קודם לכן, ללא התראה מוקדמת, קיבלתי ידיעה מסעירה: אני נמנה על הדור השלושה-עשר למייסד החסידות, הבעל-שם-טוב הקדוש! כן, דווקא אני, שגדלתי כל ימיי בצל חכמי ליטא, מבני המשפחה ומחוצה לה. אומנם, הכרנו תמיד בשורשים החסידיים שלנו ואף אימצנו חלק מהמנהגים החסידיים מצד סבתא-רבתא, הרבנית בילא רחל קוק ע"ה (לבית מנדלבוים) מטבריה, אבל לא ידענו עד היכן הדברים מגיעים.

שושלת היוחסין המפוארת נחשפה במהלך השבת האחרונה בפני הגה"צ רבי דב הכהן קוק (המקום ינחם אותו בפטירת אמו הצדקנית ע"ה). חסיד לעלוב ששבת בטבריה, סיפר לרב כי הוא – וממילא גם אני – צאצא ישיר לבעל שם טוב ולרבי נחמן מברסלב זיע"א. רבי דב, ששמע זאת לראשונה, ביקש מהחסיד שיפרט בפניו את שושלת היוחסין שאכן נמצאה תואמת לשושלת המצויה בידי המשפחה, עד דוד המלך ע"ה.

לחובבי הז'אנר, להלן השושלת: הבעל שם טוב, בתו אדל, בתה פיגא, בנה רבי נחמן מברסלב, בתו שרה, בנה ר' שמחה ברוך, בתו חנה אסתר (אפלבוים), בתה בילא רחל (אשת האדמו"ר רבי נחום אפשטיין מקוברין), בתה אסתר ליבא (אשת ר' שמחה מנדלבוים), בתה בילא רחל (אשת הרב רפאל הכהן קוק), בנה הרב שלמה הכהן קוק, בנו יבדלחט"א הרב בן ציון הכהן קוק, כותב השורות.

האמת, זו לא זכות כי אם חובה קדושה. יהודים נוטים להפריז בחשיבות ה'יחוס'. שמעתי בשם רב אחד, כי כל דמות חשובה המפארת את השושלת, כמוה כספרה אפס. כל דמות של סבא או סבא-רבא גדול בתורה, במידות ובמעשים טובים, מוסיפה עוד אפס ועוד אפס. אם הצאצא מַצְדִיק את ה'יחוס' מכוח מעשיו שלו – מה טוב. הספרה 1 נוספת לתחילת המספר, והאפסים הופכים לאלף, רבבה, מיליון, ביליון וכן הלאה. אך אם הצאצא מבקש רק להישען על זקניו, אך הוא בעצמו לא שווה דבר – רע מאד. הספרה אחת לא קיימת בתחילת המספר, וכל שנותר לו מזקניו הוא אפס, ועוד אפס, ועוד אפס, ועוד אפס. 'יחוס' מפואר מטרתו 'לחייב' את הדור הצעיר, ללכת בדרכי אבות ולהצדיק את המעמד המיוחד.

אבל רגע. ככה, באמצע החיים, נודע לך שאתה בן של מלך. אז מה עושים עם זה? פותחים חצר חסידית? מצטרפים לחצר קיימת?

במחשבה שניה, אין צורך בשינוי, מעבר לשיפור המידות התמידי הנדרש מכל אדם, שכן בימינו, אין כמעט הבדל בין חסידים לליטאים. אם הרבי מסאטמר בוחר לדבר בפני חסידיו בביקור נדיר על מהות 'נָאר תורה' וחניכי ישיבות ליטא נוהגים בפני ראשי-ישיבותיהם כחסידים מולם אדמור"ם, כולנו אחים: כולנו ליטאים, וגם חסידים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!