בתוך כל אחד מאיתנו מסתתר בני ציפר • טור

הטור של בני ציפר הסעיר את הרשת. לא, אני לא מדבר על הטור הפרובוקטיבי אודות 'גבולות המוסריות בעולם האומנות' אלא דווקא על הטור הרגוע, האמיתי, טור ההתנצלות שנכתב מבעד למעטה הציניות שלו, טור שבו הוא הוריד את המסכה ושם את הלב על השולחן.

את הטור הוא פותח בטקסט עוצמתי:

"לבסוף הגיע הדבר שכל כך חששתי ממנו: קמתי בבוקר וכשנעמדתי מול המראה שמתי לב שהמסכה שכיסיתי בה את פניי האמיתיות כדי לשעשע את קוראי הטור הזה, לא יורדת לי מהפנים.
זה כבר נכנסתי לתפקיד השטן המשעשע, והמשחק היה טוב וקצרתי תשואות, והקהל התמוגג וביקש ממני עוד ועוד ועוד קטעים של משחקי־שטן. והשתכרתי מההצלחה. ויחד עם שיכרון ההצלחה ניטשטשו בי הגבולות בין המשחק למציאות."

ואז זה היכה בי: כולנו בני ציפר!

כולנו, בפרט כאן ברשתות החברתיות מכורים לאשליה, לשיכרון ה'לייקים', למסכה הנפלאה שיצרנו לעצמנו, כולנו משועבדים לפידבק, לדעת הקהל, לתשואות שמגיעות לנו על המשחק של התדמית שבחרנו להסתתר מאחוריה.

אם יצרנו לעצמנו תדמית של אדם חכם, לא נרשה לעצמנו להודות בטעויות. אם בחרנו לעצמנו תדמית של אדם בעל חוש הומור, נחפש תמיד את הפאנץ' גם אם זה יכול לפגוע במישהו
ואם תפסנו את משבצת הכוחנות וההתלהמות, נתחרה על הפסגה בשדה הבריונות הווירטואלי מבלי לחשוב אף פעם על הצד שכנגד

אלה 'כללי הרשת', חוקי המשחק. נעשה הכול על מנת לשווק את "המותג", נאמר הכול על מנת ליצור רייטינג ולעיתים נסכים לוותר על עקרונותינו אם הם יסתרו את התדמית שיצרנו.

נח לנו להסתתר מאחורי התדמית שיצרנו לעצמנו מאשר לבחון את עצמנו מי אנחנו באמת
כי לא קל להודות בטעויות, לא פשוט להיבנות מכישלונות ולא פחות קשה להתמודד עם החסרונות של אישיותנו. אז במקום להתמודד ולערוך חשבון נפש נוקב אנו מעדיפים להמשיך ולטפח את התדמית, להתמכר לאהדת הקהל וליהנות משיכרון הכוח.

אין לי מנוי בהארץ לבטל, אבל אשמור אותו בלבי
'תופעת בני ציפר' לא מתרחשת רק בשדה הווירטואלי או בחיים האישיים, התופעה הזו קיימת גם ברמה הציבורית והפוליטית, מירי רגב יצרה לעצמה תדמית שהיא חייבת לטפח, אורן חזן יצר את המותג שאתו הוא מפרנס את כלי התקשורת וגם המפלגות עצמן מייצרות דרמות על מנת לספק את תאוות בוחריהן.

לא חסרות דוגמאות לסערות ציבוריות מיותרות, לדרמות פוליטיות חסרות כל בסיס ולמהומה שמתפתחת על מאומה, אפשר לפתור הרבה קונפליקטים ציבוריים בישיבה סביב שלחן עגול, אפשר למנוע מלחמות עולם בהידברות חכמה ושקטה, והמציאות מוכיחה שרעש תקשורתי, לא תמיד מביא לתוצאות טובות.

זו גם הסיבה שהציבור מחפש הגדרות, גם אם ההגדרות הן 'נגד מי אתה' ולא 'בעד מה אתה', בסקר של מכון 'פיו' האמריקאי שנערך השבוע רוב השאלות עסקו בהגדרה המגזרית והקהילתית של המשתתפים במקום שאדם יגדיר את עצמו ורק לאחר מכן את קהילתו, אדם מעדיף להתעסק בהגדרת קהילתו במקום להתמודד עם הגדרת עצמו ואישיותו.

קל לנו להסתתר מאחורי תדמיות, נח לנו לשחק את משחק המסכות.

ואולי גם אנחנו צריכים לעשות 'מעשה בני ציפר', דווקא בעת הזו, דווקא עם כניסתנו לחודש אדר, חודש 'התחפושות', נעמוד מול המראה, נתבונן בדמות שמשתקפת ממנה ונשאל את עצמנו האם המסכה הזו שאנו עוטים על פנינו משקפת את אישיותנו? האם אנו שלמים עם התדמית שיצרנו לעצמנו? האם המותג שבנינו לעצמנו לא סותר את אישיותנו ואת ערכינו?

זה הזמן להסיר את המסכות, לחשבון נפש. זו העת להכריז "ונהפוך הוא. אשר ישלטו היהודים המה בתחפושותיהם".

אם נגלה שפגענו במישהו, זה הזמן לבקש את סליחתו, אם נבין שהתמכרנו למשחק, זה הזמן להתחיל להיגמל, ואם התדמית שיצרנו לעצמנו פגעה באישיותנו, הגיע הזמן להתחיל ולהיבנות מחדש.

אני לא מנוי ל'הארץ', אני גם לא נמנה על קהל מעריציו של בני ציפר, אבל את 'טור המסכות' שלו תמיד אשמור בליבי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!